לפני כמה ימים רץ ברשת סרטון. לא עוד חתול קופץ למדף, לא עוד טיקטוק של חייל רוקד באפוד. סרטון מסוג אחר לגמרי: כלב, עזתי, משוטט, מרחרח, מתקרב ואוכל. כן, אוכל. גופה של אישה ששוכבת על הכביש. מוות שהפך לארוחת ערב. ומה אצלנו? אצלנו זה הפך למופע בידור לאומי. מאות תגובות בפיד: "בתיאבון נסיך", "שיאכל את כולם", "מגיע לה". אנשים אמיתיים, עם שמות אמיתיים, חלקם הורים לילדים, חלקם כאלה שצעדו אתמול בחולצה לבנה לבית הכנסת ביום כיפור. על המסך גופה נאכלת. על המקלדת צחוקים, לבבות ואימוג'י של חיבוק.
אבל מה שכולם שוכחים הוא שהתגובות האלה לא צמחו בוואקום. הן נולדו על קרקע פוליטית שמגדלת אותנו כמו עגבניות בחממות. כל יום דשן חדש: קצת "כוח הרתעה", קצת "התחלנו", הרבה לייקים של גאווה לאומית. כל יום עוד מנהיג שמסביר לנו שדם זה בעצם חומר בעירה לפוליטיקה.
קחו למשל את ישראל כ"ץ. האיש שתמיד נראה כאילו תיכף יוציא קלף טאקי מהחליפה. כשהוא כותב בגאווה "התחלנו" אחרי שצה"ל מפיל בניין בעזה, זה לא נשמע כמו שר בממשלה, זה נשמע כמו ילד בן 12 שפתח משחק חדש בפלייסטיישן. הוא לא כותב "התחלנו להפציץ", הוא לא כותב "התחלנו להרוג", הוא לא כותב "התחלנו עוד סבב של דם". הוא פשוט כותב "התחלנו". כאילו זה סטטוס חגיגי ביום הולדת, או מבצע סוף עונה באייס. וכששר בכיר בממשלה מתייחס למלחמה כאילו היא משחק טאקי, הציבור מבין מהר את החוקים החדשים: מוות הוא חגיגה, הרס הוא הישג, והלייק הוא תעודת זהות.
ישעיהו ליבוביץ', האיש שנמאס לו מהשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו כתב: קודם לאומיות גאה, אחר כך לאומנות קיצונית, אחרי זה התבהמות. ובסוף? קץ הציונות. תראו את הסרטון של הכלב, תראו את הסטטוסים של השרים, תראו את התגובות של האנשים, אנחנו כבר עמוק בשלב ההתבהמות. וזה מעגל מושלם, כמו בדיחה רעה שמספרים לעצמם שוב ושוב: השר חוגג על כל בניין שקרס, כותב "התחלנו" והתומכים משתפים, מגיבים עם לבבות וחמסות; השר מצביע על התמיכה ואומר "העם איתי"; ואז מפיל עוד בניין. ההרס נהיה בידור, הבידור נהיה פוליטיקה, הפוליטיקה נהיית התמכרות.
פעם היינו עם הספר. אחר כך עם ההייטק. עכשיו אנחנו עם הסטיקרים והאימוג'ים. עם שחושב שהמילה "התחלנו" היא סיבה למסיבה. עם שמעדיף לראות בניין נופל מאשר לשאול את עצמו מה המשמעות של הנפילה הזו, מי היה בפנים, מי נשאר מתחת, ומה זה עושה לנשמה שלנו.
וזה לא נגמר בעזה. זה מחלחל לכל מקום. כשיש פיגוע בתל אביב, תמיד תמצאו מגיב שיכתוב "מגיע להם" אם הקורבנות הם שמאלנים. כשמגלים שאישה שנהרגה בתקיפה איראנית הייתה פעילת שלום תמיד יהיו כאלה שיחגגו את מותה. השנאה כבר לא מכוונת רק כלפי "האויב". היא הופכת לשנאה לכל מי שלא מתיישר עם הטאבו החדש של הממשלה: כל מי שלא חוגג מוות, הוא בוגד.
וכל זה ימים ספורים לפני יום כיפור. היום שבו אנחנו מתעטפים בלבן, צמים, מכים על החזה ומבקשים סליחה מאלוהים. כמה מאות מאלה שכתבו "בתיאבון נסיך" או גם צמו. חלקם גם התפללו, חלקם קראו "על חטא". אבל מה שווה הצום הזה, מה שווה התפילה הזו, אם היא מסתיימת בלייק לגופה או בלב אדום לפוסט של בניין קורס?
אנחנו צועדים אל תהום. לא תהום שנבנית בעזה, אלא כאן, בתוכנו. תהום שבה שרים הופכים את המוות לתוכן ועם שלם הופך אותו ללייק. תהום שבה מלחמה היא לא טרגדיה אלא אטרקציה. ישעיהו ליבוביץ' הזהיר שהסוף יהיה קץ הציונות. ואנחנו? אנחנו מתקרבים לשם בצעדי ענק. לא בגלל איראן, לא בגלל חמאס. בגללנו. בגלל שבמקום להיות עם, הפכנו לעדר. עדר של אימוג'ים, עדר של תגובות, עדר של אנשים שמוחאים כפיים כשהם רואים בניין נופל או אישה נאכלת.
ומה יקרה כשהעדר הזה יישאר בלי מנהיג שיכתוב לו "התחלנו"? מה יקרה ביום שבו לא יהיה עוד בניין להפיל, עוד אויב לשנוא, עוד סרטון לאכול דרכו את הנשמה שלנו? אז נגלה שנשארנו עירומים. בלי חמלה, בלי אנושיות, בלי יכולת להביט במראה. ואם לא נעצור עכשיו, לא נעצור את השפה המתלהמת, לא נעצור את הציניות, לא נעצור את ה"חגיגה" הזאת, אז ביום שבו תישבר המראה האחרונה שעוד משקפת לנו בני אדם, לא נוכל להגיד שלא ידענו.