רק מי שנולד בהוליווד, שיחק בסרט הוליוודי בגיל חמש ורקד עם שירלי טמפל יכול להרשות לעצמו לשנוא את הוליווד מכל הלב והנשמה, כמו שרק במקום שיש בו תרבות מיינסטרים כל כך מבוססת ייתכן קולנוע מחתרתי אמיתי.
קנת אנגר הוא הילד הרע של הוליווד ואחד הבמאים שהפכו את סרטי הקאלט לקאלט אמיתי, במשמעות הכי קיצונית של המילה. בעוד במאים המכוונים את עבודתם אל הקהל הסטרייטי הרחב יחסית, כמו אלמודובר, משתעשעים בפולחן הדיווה וההומו-ארוטיות בצורה בטוחה ואפילו משעשעת, אנגר משתמש בברזל מלובן בלי מרכך ובלי שום רחמים.
עור, פטישיזם, הומוסקסואליות ופולחן האיבר הזכרי, סאדו-מאזו, אופנועים נוצצים, הערצת השטן, לגלוג על הערצת השטן, חקר הרוע, הערצה ובוז לתרבות הפופ, הערצה ובוז למיתוסים הוליוודים, סמלים נאצים, צבעים עזים, אסתטיקה מהממת, הומור עצמי ובעיקר עריכה מבריקה ושימוש אירוני במוזיקת פופ ורוק על רקע תמונות קשות לעיכול, עשו את אנגר לאחד הבמאים האקספרימנטליים הנערצים במחתרת הקטיפה של הקולנוע.
היום הסרטים שלו אולי ייראו פחות חדשניים ומזעזעים כמו שהם בוודאי נראו בשנות החמישים והשישים. בכל זאת, בסרט "אושר", שהגיע למקום של כבוד בהוליווד השמרנית, ליקקו זרע של גבר לקראת סוף האלף, ו"אמריקן ביוטי" שזכה באוסקר הראה הומו של ממש, ועוד איש צבא (אמנם הוא התאבד בסוף, אבל גם זה הישג). גם הסגנון שייחד את אנגר - מה שנקרא "עריכה קליפית", "בסגנון הווידיאו ארט", ו"אסתטיקה של הומואים" - הפך לקלישאה צבעונית בפרסומות לשוקולד, סדרות טלוויזיה לנוער וקליפים לדיוות כמו דנה או מדונה. אבל אנגר היה בפירוש אחד הראשונים שהמציא את זה, קרא לזה בשם בלי להסתתר מאחורי סרטי הוליווד ישנים, ועשה מזה אמנות.
בשלב מוקדם מאוד התחיל אנגר להתעניין בכישוף, פולחן, מיסטיקה ומאגיה שחורה, בהשפעת הסופר אליסטר קראולי. הוא ראה בעצמו סוג של רב-מג, ואת המצלמה שלו כפטיש, ככלי כישוף. המאגיה והפולחן הפכו לחלק בלתי נפרד מהעשייה הקולנועית של אנגר, והאמת היא שהסרטים האחרונים שלו די מביכים, אולי בגלל הגבול הדק בין אירוניה שנונה לאמונה מוחלטת במיסטיקה מפוקפקת.
אנגר הפסיק כמעט לעשות סרטים אחרי 1980 והפך לסוג של אגדה. לפני כן הוא הספיק גם להוציא ספר שעורר סערה "הוליווד בבילון" - ספר שערורייתי כמו אנגר עצמו, ששוחט פרות קדושות וחושף את כל הרכילויות המלוכלכות על כוכבי הוליווד, בתערובת של הערצה ותיעוב.
כשראיתי את הסרטים שלו לפני המון זמן, לא ידעתי אם להזדעזע, לחשוב שזה הכי פתטי ומביך בעולם, או להעריץ את זה נורא. זה היה מדהים, מבחיל ומצחיק. צפייה מאוחרת, ואולי גם פער הדורות מגלים אנגר פואטי, עם הרבה הומור ובעיקר יכולת מופלאה ליצור שירה ויזואלית. מומלץ מאוד לחובבי קאלט, עור, סאדו וקולנוע אקספרימנטלי אמיתי.
* סרטי קנת אנגר יוקרנו בסינמטק תל אביב ביום שלישי (16 בינואר) בשעה 22:00 וביום רביעי (17 בינואר) בשעה 22:15.
בסינמטק ירושלים יוקרנו הסרטים ביום חמישי (18 בינואר) בשעה 21:30 וביום ראשון (21 בינואר) בשעה 21:30
תארוז לי שני ויברטורים, שלוש ביצים סיניות וקוטג' חמש אחוז
16.1.2001 / 12:31