פעם, לפני לא מעט שנים, נאלצתי לנטוש הלוויה בטרם תם הטקס. ההספדים התארכו מעבר למתוכנן - ולי היו, כמו שנהוג לומר, התחייבויות קודמות.
בערב שלחתי מייל לחברי, בנו של המנוח, שלא הספקתי לחבק בתום הטקס. תהיתי מה כבר אפשר לומר על לוויה: שהייתה מרגשת? קיטשי מדי. מכובדת? רשמי מדי - וכך הלאה.
נזכרתי בתכתובת ההיא כשצפיתי בטקס שזכה לכינוי "הטקס הלאומי" לציון שנתיים לטבח 7 באוקטובר. מה כבר אפשר לומר על טקס זיכרון שנדמה שהיה בו הכל? אפילו אני, שניסיתי להתחמק לאורך כל אותו יום - שהתאריך שלו יהיה חקוק על לוח ליבה של אומה שלמה לנצח - מלצרוך משדרי אקטואליה וזיכרון, מצאתי את עצמי לא רק מתרגש כפי שלא האמנתי שאצליח, אלא אפילו דומע.
מילא דומע, אבל עוד בשיר של מוקי, שנשחק עד לזרא: הדבר אירע כאשר שלושה אבות שכולים דקלמו את מילות השיר, שללא המנגינה המוכרת נותרו תלולות בחלל האינסופי של פארק הירקון - מסרבות להרפות. כל נים בנפשי שלי, נפשו של כל אב, יצא אליהם והדמעות זלגו מעצמן.
זה היה רק אחד מני שיאים רבים של רגש בערב מפעים, שהנחו צחי הלוי ואשירה גרינברג (אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג ז"ל, מג"ד 13 של גולני). טקס שהצליח לגעת בכאב ובזיכרון מבלי להידרדר לתהומות פוליטיים. אפילו הקהל, ככל שאפשר לשפוט על פי הצילומים, היה מגוון: בין המוזמנים ורוכשי הכרטיסים נצפו לא מעט בני הציונות הדתית.
אני מצר על המשפט האחרון, ממש כשם שאני מצר על הבא: אזכור העובדה שמי שקרא קדיש מיוחד בטקס היה הרב אלחנן דנינו, ששכל את בנו, אורי, שהיה חטוף בעזה. למה אני מתנצל על שני משפטים שכתבתי בכוונת מכוון? כי עצם האזכור מעיד שנגררתי מעט לוויכוח על אופיו של הטקס, שייצג כמעט את כל חלקי העם, ממש כמו הערוצים שהעבירו אותו בשידור ישיר: 11, 12, 13 ו-15.
כן, היה גם אחד שבלט בהיעדרו. תכף נגיע אליו, אבל קודם כל נחתוך מהטקס המרגש היישר אל מי שבחר שלא להתרגש.
זיכרון כפוי
ישראלים שחיפשו מפלט מהזיכרון, לא קיבלו אותו מהטלוויזיה הרב-ערוצית שלהם, לא משנה מי ספק התוכן שלהם. ערוצי הסרטים, התעודה, ההיסטוריה וכך הלאה, יישרו כולם את שורותיהם עם רוב הציבור שמזהה ביום הזה את יום הזיכרון היחיד הראוי להשבתה, הדממה והחשכה של שירותי תוכן "רגילים".
שני דברים יובהרו מראש: במציאות שבה ממשלת-מיעוט (לא על פי מספר האצבעות בכנסת אלא במידת האחיזה בלבבות הציבור) לא רק שמתעלמת מהתאריך הזה אלא אף פועלת להשכחתו (שפני הסלע של הליכוד פרשו להם לחג, לא לפני שאיחלו חג שמח והצטלמו עם ארבעת המינים), הרי שכל מאמץ לזכור ולהזכיר - גם של פלטפורמות השידור השונות, מתקבל בברכה.
אוסיף לזה את דעתי האישית שמוטלת על כולנו החובה לזכור ולהזכיר, גם אם היא עומדת בניגוד לאינטרס הפוליטי-הישרדותי של מי שמחזיק בקרנות המזבח, מסרב להתעורר, כשם שלא התעורר לתפקוד מלא באותו הבוקר (ושכבר התעורר, לא פעל כדי להציל חיים אלא כדי להתחיל לעצב נרטיב שקרי שישרת אותו פוליטית). ועכשיו, אחרי ששני אלה הובהרו, צריך לשאול בהגינות מדוע למנוע תוכן אלטרנטיבי ממי שמרגיש שהוא זקוק לו גם ביום הזה, או שמא מוטב לומר: דווקא ביום הזה?
הן אפשר להניח שבין מארגני, תומכי ומחייבי יום הזיכרון הלאומי, הצלחה מרשימה ליוזמה אלטרנטיבית (שהעמידה רף גבוה בהרבה מעל לטקסים ממלכתיים שלהם אנו רגילים, הגם שאלה ממומנים בעשרות מיליוני שקלים. לתשומת לב השרה הכושלת שממונה עליהם), יש מי שזועקים בכל יום כיפורים (למשל) נגד השבתה של חלק גדול משירותי הסטרימינג.
הטענה הרווחת שלהם היא "אנו מכבדים את יום הכיפורים, אבל אל תכפו עלינו לכבד אותו". אתמול נהגו פלטפורמות השידור השונות באותה דרך ממש, כשהחשיכו את הערוצים הייעודיים שלהם (סרטים, דרמה, מתח, אקשן קומדיה וכיו"ב) או שידרו משדרי זיכרון באחרים. רוצה לומר, מי שביקש לפתוח לעצמו חלון קטן שדרכו יוכל אוויר צח להיכנס, מצא את עצמו מול מסך שכפה עליו את הזיכרון.
רשע, מה הוא אומר?
כבר בערב החג נכתב כאן על סירובו של ערוץ 14 לשדר את טקס הזיכרון הלאומי, באקט שאין להגדירו אלא כמטומטם, אבל ברשותכם נפתח בציטוט מאחד המסמכים המכוננים של היהדות. הכוונה היא להגדה של פסח, בחלק שעוסק בארבעת הבנים: "רשע מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם?' לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר. אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל".
נזכרתי בטקסט הזה שקורא כמעט כל יהודי (בין היתר משום שזה בחלק שקודם לארוחה) בערב פסח, כשצפיתי בשידור של הערוץ היחיד שבחר להתעלם מטקס הזיכרון הלאומי. בעצם, גם זה לא מדויק, שכן גם בערוץ הריב והמדון הזה לא נותרו אדישים: "במחאת השמאל בחרו לציין את היום בהפגנות נגד שרי הממשלה וקריאות פוליטיות" - גרסה הכותרת שנמרחה לרוחב המסך, ומעליה שלהב כהן השנאה הגדול, ינון מגל, את המסובים סביב שולחן הפטריוטים שהתחרו ביניהם מי ישתלח יותר באותו "שמאל" מדומיין.
העילה - והיא אכן מקוממת - הייתה ציוץ של פעיל מוכר בשורות המחאה, שמחה על כך שבין נקודות הצפייה המשותפת בטקס ברחבי הארץ, אין אפילו התנחלות אחת. זה משפט מטומטם ברמות, אני הראשון להסכים. טיפשי כמו פעיל שמאל דביל שהחליט להניף דגל פלסטין בשולי עצרת נגד המהפכה המשפטית - מקרב עוד עשרה טיפשים כמוהו ודוחה עשרות אלפים אחרים. אלא שהוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
זה היה ברור גם ליושבי הפאנל של "הפטריוטים", אנשים שחלקם די נבונים כאשר מנתקים אותם לרגע מסביבתם הרעילה בה הם מתחרים זה בזה בריקודי מה-יפית בפני מי שמשלם (בעקיפין) את שכרם. בכל זאת הם הפכו את זה לעיקר. לא הנרצחים, לא הנופלים, לא החטופים. אלא דביל אחד שצייץ והוכיח כי יש די רפי שכל גם במחנה שמנכס לעצמו את התבונה.
לא ניפרד מעדת הרשעים הזאת מבלי להתייחס למונולוג של משה כהן אליה, חבר פאנל קבוע, שקונן על אימוץ מונחים בידי "השמאל" במשמעות הפוכה לשמם: דמוקרטיה, לאומי וכך הלאה, עד אחים-לנשק. כל זה היה יכול להיות אולי בסיס לדיון אמיתי, אלמלא היה מופיע במעין טקס "אוטו דה פה" טלוויזיוני שניכס לעצמו את השם "הפטריוטים". תכנית שמאמש הפכה מגירוד מעצבן לשומה מכוערת, עת עם ישראל זכר את שהם מנסים להשכיח בכוח.