שמונה שנים עברו מאז האלבום הקודם של אתניקס ובזמן שחלף, האנשים המוכשרים האלה, שאחראים לכל כך הרבה להיטים ורגעים מנחמים ומשמחים בביוגרפיה המוזיקלית של כל ישראלי, יצרו תריסר שירים שאף אחד מהם לא מצליח להתעלות לפסגות של הלהקה מהעבר. התוצאה היא "איטליה", אלבום בינוני עם שירים שנעים בין החלש לסביר, במונחים של אתניקס. אלבום שאין בו להיט אמיתי אחד שייכנס בטווח הרחוק לפלייליסט ההופעות שלהם, שעמוס בבאנגרים מנצחים. אלבום שאין בו ולו פראזה מוזיקלית אחת שתיחקק במוחו של כל ישראלי, אותה יוכל לזמזם לנצח (זמזמו רגע בראש את הפראזות הפותחות של "ציפור מדבר" עם המיתרים ו"כתם הפרי" עם האקורדיון). אלבום שאין בו המנון אחד שחיילים יוכלו לשיר ביציאה מעזה, בנוסח "התמונות שבאלבום", "מחר אני בבית", או "רק אהבה תנצח". אלבום שאין בו שיר שלום אמיתי כמו "תותים", אלא את שיר הנושא "איטליה", שמנסה לשחזר את המוטיב המרכזי של "תותים", כלי מלחמה שהופכים לכלי שלום. "כשייגמר הרוע, אקנה לך טנק בלי מנוע, אשתול בו עצים של זית, איטליה קטנה בבית", שר זאב נחמה, שאחראי כאן לכל המילים והלחנים. עצוב לומר, אבל נחמה לא מצליח ברוב השירים לשחזר באלבום הזה את ההברקות שלו ככותב מן העבר, ונדמה שחסרה כאן התרומה האמנותית של תמיר קליסקי, שחזר ללהקה, אבל לא כמלחין.
נכון, שיר הנושא "איטליה" הוא שיר לא רע, פוטנציאל ללהיט רדיו, וכאמור יש בו גם אמירה ("קרבות בלי טעם"), אבל הוא כמעט בודד באלבום הזה. נכון, יש כאן מעין שיר מתריס נגד המלחמה, "חייל על לוח שח", אבל אתניקס לא משכילים ללכת עם המחאה שלו עד הסוף, ומצד שני לא עושים ממנו המנון מנחם. הם יוצרים ממנו דאנס, שלא ברור מה הם רוצים שיקרה איתו, שאנשים ירקדו עם דמעות בעיניים שורה כמו "אין אוויר ויש רק מועקה"? זה כמעט לא קורה בארץ. נכון, יש כאן שיר מחאה חברתי כואב בשם "סילבר ג'ון", על אדם שחור שהמשטרה מתעללת בו, ומקבל "שוקר לגרון" וגם "לירך, ולכתף ולצוואר... למרפק ולחזה ולשיער", אבל המסר החשוב שלהם כמעט הולך לאיבוד בפזמון, בו הם חורזים שוב ושוב ושוב "שוקר לגרון של סילבר ג'ון" בצורה לא ממש מתוחכמת, בחזרתיות שמייצרת אווירה של סרט אלימות וסנאף. אם המטרה של נחמה כאן היא לזעזע בשיר פופ, אז הוא הצליח.
מעבר לשלושת השירים האלה, רוב האלבום מתקשה להמריא. למשל, "אלף טעויות", שנשמע כמו שארית מאלבומם הראשון שנחתכה בעריכה, כאילו לא עברו מאז 36 שנה, כאילו העולם לא התקדם לשילובים קצת יותר מתוחכמים בין פופ אלקטרוני לרוק גיטרות. ומילא היה כאן פזמון מבריק, או איזה "הוק" להיאחז בו, אבל לחזור שוב ושוב על המילה "אלייך", שמשה פרץ כבר בנה עליה קריירה, זה פשוט משעמם. או "אין עליה", רוק במיד-טמפו עם קטע רגאיי במרכזו. נחמה שר בבית הראשון ארבע פעמים "אני שוכב לי על הגב" ושלוש פעמים "לשמור על המצב", ובפזמונים טוחן שוב ושוב את הביטוי "אין עליה". פשטני עד כדי מבוכה. או "בנעימים", שיצא לתקשורת בשם "דוגמנית", וביוטיוב מופיע כ"בנעימים", סובל מפזמון שכולו השורה "איי איי איי איי דוגמנית, קנית לעצמך מכונית". גם השיר החותם, דאנס-טראנס בשם "טוב לך" חוזר על אותה פשטנות, כשכל שורה בפזמון מסתיימת עם "טוב לך".
האלבום הזה שב ומדגיש שלטוב ולרע, אתניקס היא זאב נחמה, והשירים שלה הם תמונות מהחיים שלו. לפעמים זה סתמי כמו "אלכס", עוד שיר רוק שלאתניקס יש כבר כמוהו בחבילות, על אבדאי מיפו, שהחיים שלו הם "שכונות" והוא מלך בשכונה שלו. ולפעמים זה רוחני וחודרני בו-זמנית כמו "אלדוראדו", שיר שמצליח לחבר בין נבואה על אור גדול ש"יבוא בסטייל" ו"יבוא ב-feel", עם וידוי אישי אינטימי: "עם בגדים או בלי בגדים? - מצידי הכל פתוח... זה ראש כחול כחול כחול שולט על חיי". החל מאמצע השיר הרוק הפקידותי משתחרר עם קטע מעבר של לכאורה-נשיפה וקלידים, ואז גיטרה אקוסטית ואחריה חשמלית בסגנון סנטנה, שמעבירות את השיר בשליש האחרון שלו למקצב דיסקו עם הפזמון החוזר שנשמע קליט ופוגע יפה, והרדיו ישמח אולי לחגוג עליו. סבבה.
נדמה שמה שהכי חסר לאתניקס המתבגרת הוא מפיק מוזיקלי חיצוני, שיאתגר את היצירה של נחמה ויהיה לו את האומץ להגיד לו ולחבריו, זה לא טוב, תתקנו, תכתבו מחדש, תעבדו על זה שוב. אבל אחרי ארבעים שנה בעסק, כנראה שזה כבר לא יקרה. "קוצים", למשל, הוא דוגמה לשיר שאפשר היה להציל. הבתים טובים, כתובים יפה, עם מלודיה מוצלחת. נחמה כותב כאן על השיח החברתי הפוצע, הוא מדמה את משתתפיו ל"דרדרים, קוצי אדם" ש"חיים על דם", והוא עוצר אותם, כותב שירים ובונה חומות, וככה חי לאורך ימות השבוע. אבל אז מגיע הפזמון, ואתו הפספוס. במקום שהמלודיה של הפזמון תוביל לניצחון, היא בורחת למקום אחר, והפתרון הקל הוא לזעוק "לאן הלכת?", כאילו יש קשר בין היחסים שבין הדובר והשיח החברתי ממנו הוא מסתגר, לבין מישהי שהלכה. מאכזב.
יש מקומות באלבום הזה, כמו למשל השיר "האמת", שהם עמוסים ודחוסים מדי. כל הלהקה חתומה על העיבודים והפקת המוזיקה ונדמה שחצי מאתניקס נושמים פופ מחשבים, החצי השני חולמים להיות אלילי רוק עם גיטרות חשמליות, ובשיר הזה (ובעוד מקומות באלבום) לא הצליחו ליישב את הסתירה בין שני חצאי הלהקה, עד שהשיר הולך לאיבוד. הפזמון של "האמת" כולל את השורה "בחיים אין שלמות (חוץ ממני אולי)", שכנראה נכתבה עם קריצה. מודעות עצמית זה דבר חשוב. זה אלבום האולפן ה-17 של אתניקס וכנראה לא האחרון. הם כנראה כבר לא ימציאו את עצמם מחדש, אבל אולי בעתיד יכתבו שירים טובים יותר.
אופיר בר-עמי, "ארגמן"
אופיר בר-עמי, הגיטריסט של "איפה הילד", שהוביל בעבר את ההרכב "איבי הנחל", הוציא את "ארגמן", אלבום סולו ראשון, אחרי קריירה שנמשכת כבר שלושה עשורים וחצי. זה אלבום רוק חכם ובוגר, מהיותר מעניינים שיצאו כאן לאחרונה, עם שירים כתובים ומבוצעים היטב, כשבר-עמי חתום לבדו על הכתיבה, ההלחנה, הנגינה וההפקה. מה שנקרא, סולו עד הסוף. אלבום שעוסק באמונה של בר-עמי, בתהליך החזרה שלו בתשובה, במחירים ששילם בדרך ובמה שהרוויח. הוא נפתח בסערה עם "מבצר מרגליות", רוק קצבי עם גיטרות מצוינות, שמספר על נפילה אכזבה ואישית, שהובילה לחזרה של בר-עמי בתשובה, שהיא מבחינתו "הר של זהב, מבצר מרגליות". בשיר הנושא "ארגמן", כצבע הגיטרה שלו, רוק בגוון בלוזי עם פוטנציאל לרדיו, הוא ממשיך בכיוון האמוני: "אם את ממשיכה איתי, מכאן זה אנחנו וההשגחה", כלומר הוא מציב את הזוגיות מול החזרה בתשובה, בצומת "טי" של החיים, וכמובן שיש סולו גיטרה מרגש בסוף. ההמשך הטבעי של הסיפור מגיע ב"נשמות קרובות", בלדה יפה ועצובה שכולה כנות על אישה שכבר לא איתו, והוא מזמין אותה לשפוך את לבה, לדפוק על שערי שמיים ולבכות. יש כאן געגועים, אבל בעיקר השלמה עם הפרידה הבלתי נמנעת.
השיר המעניין באלבום הוא "יין הונגרי", שבו בר-עמי מסביר באופן נוקב למה הוא מתנגד לכוכבות, לתהילה, לפרסום. הוא שר על טכניקות הפיתוי של עולם הסלבס והתקשורת ועל המחירים שכרוכים בלהצליח ולהתפרסם: "עד שתגלה, שגנבו את דעתך ועשו ממך בדיחה / אם לא הבנת מה נסגר, כנראה שאתה הוא המוצר". ובפזמון הוא מבטיח: "לא תתפסו אותי, כבר טעמתי מהדבר האמיתי... כבר טעמתי יין הונגרי", כלומר מהמתיקות הרבה של האמונה ששומרת עליו מלשוב לעולם ההבלים. "כל העולם על כף ידך" הוא רוק מורכב יותר, מתקדם, כמעט אלטרנטיבי, והמילים אמוניות מטיפות לאמונה מתוך בחירה, שהיא בריאה אישית, בתהליך של מחשבה שמובילה לדיבור שמוביל למעשה.
"ההוא" הוא רוק סבנטיז סוחף וארוך עם טקסט שהוא ממש ברסלבי, על מאמין שרואה בעצמו עזוב, עלוב, אבוד וירוד, ומתוך התחתית והנפילה הוא מחפש מי שישמע את כולו ויאהב אותו, והתשובה היא כמובן "ההוא". ב"נקודה קטנה" הוא הולך על בוסה נובה ומדגים שוב אמונה: "נקודה קטנה של אור, בתוך מוח שחור, יכולה להאיר, לגרש את כל החושך, זה מסע במורד תהום, וחזרה הביתה". יפה ממש, למרות שהבוסה נובה כופה עליו לדחוס משפטים לתוך הקצב.
השיר היפה באלבום הוא גם האחרון, "עמנואל", שמוקדש לברכה שמגיעה עם הלידה של בן או בת ("מישהו שלח לי מלאך, בשמיים אוהבים אותי כל כך, הרוח השנה הביאה מתנה, עמנואל עמנואל"), בר-עמי נשמע שלם, הגיטרות שלו נשמעות נפלא והשיר מרגש. מי צריך יותר מזה.
אופיר בר-עמי מצליח להציב באלבום המאוד אישי שלו מעין נישה של רוק אמוני, שהתחילה בהרכב שלו "איבי הנחל", ועכשיו מקבלת משנה תוקף. זו נישה שיכולה לחיות בין עולם הרוק הישראלי, לבין ז'אנר המוזיקה האמונית שהפכה לזרם מרכזי, עם כוכבים כמו ישי ריבו וחנן בן ארי. השאלה היא מי הקהל של הנישה הזו, אם הוא בכלל קיים. וגם אם לא, "ארגמן" הוא אלבום שראוי שחובבי רוק ישראלי יאזינו לו. ולו כדי להבין את התהליך והדרך שעבר בר-עמי, עדיין גיטריסט מצוין ב"איפה הילד", ועכשיו גם בעלים של אלבום רוק אישי נהדר.