גיא ויהל מראים באלבום שלהם "שורשים/כנפיים" איך עושים את זה נכון. בגיל ארבעים, ואחרי חמש עשרה שנה בעסק, הם הוציאו את האלבום הבוגר והטוב שלהם עד כה. אלבום רוק אמצע הדרך, עם מספיק שירים טובים ומרגשים, שאמור להחזיר אותם אל חיק הקהל אחרי כמה שנים של פסק זמן. אלבום שמצליח לבטא בחלק משיריו את הפחדים וההתלבטויות של רבים בצל המלחמה, בתקופה שבה עשרות אלפי ישראלים מבני הדור שלהם עזבו את הארץ למקומות אחרים, בחיפוש אחרי עתיד שקט יותר להם ולמשפחותיהם.
שם האלבום ושיר הנושא "שורשים/כנפיים" והסינגל "קופנגן" מבטאים יותר מכל את הדילמה האישית הזו, שנובעת ממצוקה אמיתית והפכה לבעיה לאומית. עד לפני כמה שנים לרדת מהארץ, יש שיאמרו לברוח ממנה, בזמן מלחמה, היה טאבו שלא מדברים עליו, אולי מבושה. כיום גיא ויהל כותבים ושרים עליו, מבססים עליו אלבום. אגב, מי ששרו עליו כבר לפני שנים היו כמובן אתניקס ב"לחיות בניו זילנד".
עד היום אלבומי ושירי מלחמה נחלקו בין כאלה שמפארים את הביחד הישראלי בדרך לניצחון ציוני מפואר (למשל "גיבורי על" של התקווה 6 או "חרבו דרבו" של נס וסטילה), מבכים את החללים שנפלו (שירי הזיכרון), או מתעסקים בקשיים של גיבורי המלחמה, כמו אצל עידן עמדי, "הפלוגה" של ארצי או "גנרל" של אביב גפן. אצל גיא ויהל זה אלבום שבחלקו מושפע מהמלחמה ושואל שאלה הרבה יותר בסיסית - האם בשנת 2025, בהינתן המלחמה שלא נגמרת אף פעם, אני בכלל רוצה לגור בארץ, או שהמקום שלי הוא לא פה. אמנים ישראלים ירדו מכאן וניהלו קריירות מחו"ל, מאסתר עופרים עד אסף אבידן. אצל גיא ויהל זה לא המקרה, אבל הדילמה קיימת, והיא כואבת להם לא פחות ממאורעות המלחמה עצמם.
השיר היפה באלבום הזה הוא הבלדה שחותמת אותו, "כל יום הוא מתנה". יהל דורון יצר שיר מנחם עם פזמון שאפשר להניח עליו את הראש בימים קשים: "לכל כאב יגיע סוף, גם אם עכשיו שורף בבטן / חיים קצרים בשביל לבכות על כל מה שכבר עבר / אתה יודע שבסוף הכל הכל יהיה בסדר...". מאוד עברי לידרי מצדו. המילים מרגשות וכמובן גם הביצוע. וכשיהל שר על אבא שעזב מוקדם ואמא שלא הסתדרה, ונזכרים בסיפור האישי שלו והאלימות שספג מאביו החורג, בעקבותיה הגיע לפנימייה שבה פגש את גיא, אי אפשר שלא להזיל דמעה. חשוף ומרגש לא פחות הוא "כמה שיותר מהר", שבו גיא הוא זה שפותח את הלב עד הסוף ושר על עצמו טקסט מאוד אישי ומאוד כואב, עם שורות כמו: "נִיסִּיתִי לְשַׁקֵּר וְזֶה פָּגַע בִּי, מַה הָפַכְתִּי לִהְיוֹת, פָּחַדְתִּי וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁרוֹאִים הַכֹּל... בָּחַרְתִּי לֹא לִרְאוֹת וְהֶאֱמַנְתִּי, שׁבָּחַרְתִּי לִחְיוֹת / שָׂרַדְתִּי, וְלֹא הָיָה לִי שם עַל מִי לִסְמוֹךְ... פָּעַמְתִּי בְּלִי לִפְעֹם". מסוג השירים שבונים אמן לטווח רחוק.
יפה כמעט כמוהם הוא הרוק האיטי "תגידי לי את", שיצרו עם דן זיתון וצוק דבוסק, על קשיים בזוגיות וחיפוש עצמי בגיל מבוגר. מסוג השירים שתפורים על מנטש כזמר ובעולם טוב יותר היה תפור גם על הפלייליסט ברדיו. ענייני הזוגיות והחיפוש העצמי קיימים גם ב"עף למרחקים", רוק אלקטרוני קצבי, מיינסטרימי גם הוא, שיצרו עם פטריק סבג במדבר של מצפה רמון. מסוג השירים שהקהל שלהם יחבק בהופעות.
"גיטרה כמו חרב" הוא עוד רוק מיינסטרים קצבי ואוורירי עשוי היטב, הפעם באווירה בריטית, שבו יהל שר את הבתים וגיא את הפזמונים. הטקסט (צוק דבוסק ושניהם) מדבר על החיים בבית עם ילדים שבו לרוקנ'רול, שמיוצג על ידי הגיטרה, יש תפקיד כפול, גם לעשות טוב למשפחה וגם להילחם בשנים ולהשאיר אותם צעירים. נחמד. נחמד הוא גם "להתחיל הכל מהתחלה" שמפגיש אותם עם האחיות לירון וטלי כרקוקלי בפופ על זוגיות שזקוקה לריסטארט. לא ברור מדוע שניים שצמודים למארינה מקסמיליאן ונעמה כהן צריכים את כרקוקלי בתמונה, אולי בשביל לארח אותן בהופעות. בניגוד לשיר, גיא ויהל לא מתחילים הכל מהתחלה, אבל הם צריכים ש"שורשים/כנפיים" יתפוס זרמי אוויר חמים ברדיו ואצל הקהל וימריא למעלה, כדי לשחזר את עוצמת ההצלחה אותה חווה לפני כעשור. זה בהחלט אפשרי. אבל גם לא, נדמה שהאפשרות לעזוב את הארץ לא באמת קיימת אצלם.
אסתר רדא - "ZION"
גם אסתר רדא כבר בת ארבעים, איך שהזמן טס כששומעים זמרות מעולות. מעבר להיותה אחת המולטי-טאלנטיות העסוקות בתעשייה, מדובר בפנומן של גרוב, שכבר שני עשורים מחוללת קסמים על הבמות ובאולפנים, בעיקר באנגלית וגם בעברית. "ZION", אלבום האולפן הרביעי שלה (והשביעי אם כוללים מיני-אלבומים), אותו כתבה, הלחינה והפיקה מוזיקלית, הוא תגובה ראויה למלחמה. בחירת השם החכמה מעידה על חיבור בין עולמות. "ציון" היא ישראל העכשווית על תלאותיה והטרגדיות שלה, "Zion" היא אתיופיה, מחוז הכיסופים החלומי של אומת הראסטפארי, והמקום בו צמחו שורשיה של רדא. האלבום, כשמו, נוגע בכל אלה. הבחירה של רדא לחזור בו אל האנגלית, אחרי שאלבומה הקודם "חסד" הוקלט בעברית, היא מבורכת. אם יש מישהי ששירים שלה יכולים לפרוץ את המצור והחרם הבינלאומי על ישראל ולהגיע ללבבות מעבר לים, זו היא. וכן, באנגלית היא נשמעת יותר טוב.
"Better Days" הפותח מצליח לספר סיפור חזק, וגם להיות שיר נשמה ועידוד, קומוניקטיבי וסוחף. רדא מספרת בו שגדלה בין גדרות וקיוותה שאלוהים יציל אותה, אבל היא ראתה את השטן במו עיניה, הוא פרץ לה ללב, לקח לה את הכבוד, עשה בלגן, והאשים אותה, אבל היא יודעת שימים טובים עוד יבואו. בבית השני היא מספרת על ההשפלות שחוותה אמה שעלתה לארץ מאתיופיה, שברו לה את הכתר, השתיקו אותה, ושהעלייה לארץ לא גרמה לתחושת חופש. בום.
הבלוז של "Trust" הוא אולי השיר הכי טוב שרדא כתבה עד היום. מצד אחד היא מקווה שאפשר יהיה לתקן את מה שהתקלקל - לדבר, לבטוח, להעמיק ולנקות את האבק. מצד שני, ובהשפעת המלחמה, זה שיר שמדבר על אובדן אמונה באלוהים, מנסה למצוא איפה דרכיהם של האל והאדם נפרדו ואיך ניתן שוב לחבר ביניהם. "אלוהים הוא לא אדם, אבל גם הוא צריך חיבוק", היא שרה בגאוניות בסיום עוד קטע שמנסה לעודד את המאזין ("בבקשה אל תבכה, אני אבכה בשבילך"). השיר מסתיים בקטע חזק על אמונה ורוחניות, עם המלצות להיות אמיתי, לחבק את הפחדים, להכיר את הכאב ולא לנסות לזייף. "אני מכירה חילונים שאלוהים מדבר דרכם, ודתיים שכלל לא מכירים אותו", היא שרה, ומסיימת בלדעת לקבל את השינויים ואת מה שיש, ולתת אהבה. זה נשמע ניו אייג'י להחריד, אבל כשרדא שרה את המילים האלה עם הגרוב שלה, אי אפשר שלא ליפול בקסם.
ואם כבר אמונה, ב-"Party" היא מחברת בין בדידות, משקעים מהעבר ("זה שהיה לי, נתתי לו הכל, לא נשאר כלום עבורי") והרצון לחגוג באנגלית, לבין אמונה שהמשיח יבוא בעברית, על רקע קטע ג'אז. אולי כי חגיגה שמפיגה בדידות תביא את הגאולה.
"אתה ההפך מכל מה שחלמתי עליו ומכל מה שאני צריכה, אבל אני אוהבת את הלב שלך", היא שרה ב-"Heart", רית'ם נ' בלוז חביב עם לחיצה חזקה מדי על הקלידים. המשלים לו היא הבלדה "Magic", משירי האהבה היפים שנכתבו כאן בשנים האחרונות, עם שורות כמו: "שמש מנחמת ביום מעונן, תשובה מיידית לכל תפילותיי, אביב אחרי חורף קשוח, מים באמצע טיפוס ארוך וקשה, מצאו את החלק החסר / סוף סוף, אהבה שמביאה לליבי קצת מנוחה, מלאכי הפרטי, אתה מחזיק אותי תחת כנפייך, אתה גורם לי לרצות לשיר". מקסים.
"Hey", שהלחין הנשפן גל דהן (בן זוגה), הוא דיסקו-רוק מהזן שכל אלבום בז'אנר הזה צריך, שיר שיקפיץ בהופעות וגם לא יישמע כמו חיקוי של עשרות להיטי דיסקו ישנים. ואם כבר להקפיץ, ב-"Demo" רדא חוזרת לשורשים האתיופיים עם כיסוי באמהרית לשיר של אפרם טמירו. אין גוף אנושי שמסוגל להישאר אדיש לגרוב הזה מבלי להתחיל לפזז. האלבום נסגר עם "Compromise", ניסיון לשיר בלדת נשמה על רקע הצ'לו של מאיה בלזיצמן, שמוקלט פעמיים, מה שמאפשר לבלזיצמן להישמע כמו הרכב מוזיקלי שמעניק ליווי עשיר יותר מכלי בודד. התוצאה יפה ביותר. אם אפשר לחלק פרס אקו"ם כלשהו לאלבום באנגלית, הוא צריך ללכת השנה לאסתר רדא על האלבום הזה.