ארבע לפנות בוקר, שעתיים אחרי ההכרזה של טראמפ על סיום המלחמה, ומדינת ישראל יכולה להתחיל להסדיר נשימה לרגע. הרחבה שמחברת בין ספריית בית אריאלה, בית המשפט ומוזיאון תל אביב - שבשנתיים האחרונות התרגלנו לקרוא לה "כיכר החטופים" - הופכת למקום השמח בעולם. זר שהיה נקלע למקום לא היה מבין מה גורם לישראלים מכל גיל ומקום, לקפוץ, להרים אחד את השני על הידיים, ולבכות. כל כך הרבה דמעות של אושר. מישהי פותחת שמפניה על המדרגות של הספריה העירונית. אולי זכינו באירוויזיון? אולי הם חוגגים את הניצחון הגדול של מכבי בדרבי הראשון ביורוליג? אולי הם סתם ממש אוהבים ספריות? או אולי פשוט נזכרו איך מרגיש ניצחון מוחלט. כזה שלא נמדד בנקודות, שופטים או בדיבורים של פוליטיקאים.
פדויית השבי אמילי דמארי מגיעה למקום עם כובע מצחיה הפוך ומתחילה לשיר "עוד אבינו חי". היא מחבקת חטופים אחרים שחזרו כמוה מהשבי. מה שהם עברו שם רק הם יודעים, רק הם מבינים. שותפות גורל שאף אחד מהם לא ביקש, אבל כרגע הם מאושרים יחד. חוגגים את חזרת האחים שלהם. זו תמונה יפה כל כך. עומר שם טוב מחייך, זה נראה כאילו כבר ראינו אותו מחייך כל כך הרבה פעמים אבל הפעם החיוך הזה אחר. חיוך אמיתי. אושר של תקווה. אנחת רווחה בצורה של חיוך. 505 ימים הוא היה בשבי, אבל משהו בו עדיין נשאר שם, עם שאר החברים. עכשיו הם כבר מרשים לעצמם להאמין שהם חוזרים באמת.
"עד שאתה לא מחבק את אמא שלך זה לא קורה", מסביר עומר שם טוב, אחד שיודע. כמו אוהד כדורגל שיודע שאסור לחגוג לפני הגול, עומר מנסה להזכיר שהם עדיין לא כאן, אבל למרות השעה המאוחרת הוא לא נראה עייף. גם אליה כהן נראה כאילו משהו השתחרר בו: "עוד בחג הזה אנחנו נרקוד עם אלון, עם אלקנה ועם כל האחים שלנו". זיו עבוד, שורדת נובה בעצמה, אומרת בחיוך: "אני רוצה כבר להוציא את התקע של השלט שסופר את הימים מהחשמל!".
הכיכר מתערבבת בכל כך הרבה פרצופים מוכרים. פדויי שבי, לצד הורי חטופים, בני משפחות שכולות וסתם ישראלים מאושרים שהגיעו לציין את הלילה ההיסטורי הזה במקום הכי ישראלי שיש. עינב צנגאוקר יוצאת לדבר אל התקשורת וכולם משתתקים. כל הערוצים, חוץ מזה שאתם חושבים, נותנים לעינב את המיקרופון כדי שתספר על ההתרגשות לקראת האיחוד (נו כבר!!!) עם הבן מתן. נראה שכולם מביטים עליה כאיזו מנהיגה לא מוכרזת. היא לא זכתה בבחירות, היא בסך הכול אמא שהבן שלה נחטף מהמיטה שלו בפיג'מה - אבל המלחמה האישית שלה, במשך שנתיים, הפכה אותה לדמות אמא של מדינה שלמה.
עינב מבקשת לסיים את המשימה: לא רק להחזיר את הבן האישי שלה הביתה, אלא גם לדאוג שכל החטופים יחזרו הביתה, עד אחרון החללים, וגם עד שאחרון הלוחמים יחזור הביתה לאמא שלו. לאבא שלו. למדינה שלו. כשזה יקרה, היא מבטיחה לחזור הביתה ולחזור להיות אמא לילד שלה, לילדות שלה. מצד אחד, מגיע לה השקט הזה. מגיע למתן את אמא שלו אחרי שנתיים. מצד שני, איזה פספוס זה יהיה אם נאבד אותה כקול ההיגיון והמצפון הישראלי. עינב תחזור הביתה לטפל בילד שלה אחרי שנתיים בגיהנום. זה כל כך טבעי, בעלת הבית חוזרת הביתה. כמה שמגיע לה. הבעיה היא שאנחנו נישאר בלעדיה - בלי האמא המרגשת הזאת - בזמן שאותם אנשים שהפקירו את מתן במשך שנתיים יחזרו להיות אחראים על הביטחון של כולנו.
כיכר השבים
יהיה עוד זמן לשאול למה זה לקח שנתיים. יהיה עוד זמן לחקור איך זה קרה בכלל. יהיה עוד זמן לשאול למי מגיע הקרדיט. אבל זה לא לילה לפוליטיקה. לא מגיע לאנשים שניסו לפלג בינינו בשנתיים האחרונות להשפיע עלינו גם בלילה כל כך מרגש של איחוד ותקווה. צנגאוקר מסתכלת על כיכר החטופים ורואה את האנשים שהיא רואה שם כבר שנתיים. מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית הטובה, המחבקת, הקהילתית. בכיכר החטופים הזהות מיטשטשת. כור היתוך אמיתי של תל אביבים, תושבי אופקים, שדרות, בני קיבוצים ועוד ועוד ועוד. אין ימין ושמאל בכיכר החטופים, אין פוליטיקה של זהויות - רק כאב משותף שהפך הלילה, לשעה אחת, לתקווה ענקית. כולם מתחבקים עכשיו, כולם מזילים דמעה. עינב מדברת, וכמעט כל העיתונאים שמחזיקים מיקרופון ומקשיבים לה מזילים דמעה. גם באולפנים הזילו דמעה. גם בבית.
והלוואי שנראה אותם כבר פה. מתחבקים עם ההורים, האחים, הסבתות, הילדים. אנחנו מכירים את השמות שלהם. מכירים את המשפחות שלהם. אנחנו כבר רוצים לראות את אלקנה מתאחד עם אשתו. את איתן עם אחיו. את גלי וזיוי מגיעים לדרבי בבלומפילד יחד. את יוסף חוזר לרקוד, את אלון חוזר לנגן על הפסנתר. את דוד ואריאל חוזרים לשבילים בקיבוץ, את החברים גיא ואביתר, את נמרוד, את רום, את שני המתנים. ויש עוד. חלק מהמשפחות שלהם יצאו למשלחות בחו"ל, חלק בחרו להילחם עליהם בדרכים אחרות. הלילה המחלוקות נגמרו. כולנו מתרגשים ביחד הלילה. נוני הכלב יזכה להתאחד עם הבעלים שלו בקרוב. איך אפשר שלא לשמוח?
בשנתיים האחרונות זו הייתה כיכר עצובה, אבל לא מיואשת. גם ברגעים הכי קשים זו תמיד הייתה כיכר מלאה בתקווה - של אנשים שהאמינו שאפשר להחזיר את החטופים ולתקן את המדינה. הכיכר העצובה הזאת הפכה לשמחה הלילה. "יש לי יום יום חג" נוגן ברקע. חלק מהמשפחות והחברים פתחו שמפניות. התקווה הגדולה שיוצאת מהכיכר הזאת הלילה צריכה להישאר גם אחרי שכיכר החטופים תהפוך רשמית ל"כיכר השבים".
"סוף סוף יש כאן דמעות של אושר, של שמחה, במקום זעקות של כאב", מדווחת מיר יונה בחדשות 13, ובמשפט קטן מצליחה לסכם את הכול. בשעה חמש בבוקר השידור כבר הופך לרפטטיבי. אין מה להוסיף, אבל הציבור מתחיל לזרום לכיכר ואי אפשר להפסיק להסתכל על התמונות. ולמה בעצם? יערה אברהם מראיינת בערוץ 13 אישה נחמדה בשם עדנה שהביאה עוגיות מקרית שמונה לכיכר החטופים, כשהיא מסיימת איתה אנה פינס מכאן 11 מתחילה לראיין אותה. "הכיכר נראית שונה היום", אומרת אברהם את המובן מאליו ומוסיפה משפט שרק ישראלי שחי פה בשנתיים האחרונות יבין: "הצהוב פה נראה אופטימי יותר".
בלילה הזה נדמה שלא רק החטופים מתחילים את הדרך הביתה, אלא כולנו. אולי בפעם הראשונה מזה שנתיים, ישראלים רבים הרשו לעצמם להרגיש תקווה - לא מהסוג הפוליטי או הציני, אלא כזו שמדביקה זרים ברחוב ומאחדת בין קצוות שכבר שכחנו שיכולים להיפגש. החטופים עדיין לא פיזית כאן איתנו, אבל משהו באוויר הרגיש כאילו מדינה שלמה מצאה סוף סוף את הדרך חזרה לעצמה. זה לא יהיה קל. יש מספיק אנשים גם בתוכנו שלא רוצים לראות את היום שאחרי - אבל אזרחי ישראל הם אנשים מיוחדים. הם לא יתנו לאף אחד לטרפד את החזרת החטופים בשלב הזה. הם בדרך הביתה, וגם אנחנו.