לפני שנתיים, פרנסיס פורד קופולה קיים באינסטגרם סשן של שאלות ותשובות עם הקהל. למרבה ההפתעה, אחת מן השואלות היתה לא אחרת מאשר דיאן קיטון, שכיכבה אצלו בשלושת סרטי "הסנדק". השחקנית, שתמיד הרגישה קצת כנטע זר בלהיטים הללו, שאלה אותו - "למה בעצם ליהקת אותי?". הוא השיב כי למרות שאשת המאפיונר שגילמה היתה על פניו דמות פרווה, לא בשר ולא חלב, בשחקנית עצמה היה הרבה יותר מזה - "משהו מצחיק, עמוק, ומאוד מעניין".
הדיאלוג הזה חשף סודות מאחורי הקלעים של אחת מטרילוגיות הסרטים החשובות אי פעם, וגם חלק מסוד קסמה של השחקנית האגדית שהלכה אמש לעולמה - שחקנית שכמעט כל שוחר קולנוע שיש לו חשבון ברשתות החברתיות מיהר להספידה, מה שהעיד על מרכזיותה.
על מעט שחקנים או שחקניות אפשר להגיד כי כיכבו בארבעה מן הסרטים האיקוניים של אותו עשור, אבל קיטון עשתה זאת בשנות השבעים - היא הופיעה בשני הפרקים הראשונים בסדרת "הסנדק" ב-1972 ו-ב-1974 (ואז בפרק השלישי בתחילת שנות התשעים). נוסף לכך, הופיעה גם בשני סרטים קאנונים רק קצת פחות -"אנני הול" וב"מנהטן" משלהי העשור של וודי אלן - כן, אותו וודי אלן שהוליווד מחקה אבל היום, עוד יותר מתמיד, צריכה להתמודד עם העובדה שמורשתו היא חלק בלתי נפרד מן המורשת שלה.
על "אנני הול" זכתה קיטון באוסקר הראשון והאחרון שלה, וגם הסרט עצמו זכה בפסלון בקטגוריה החשובה מכולם. דבר כזה אירע רק 14 פעמים בתולדות פרסי האקדמיה, מה שמעיד על כך שהזוכים בקטגוריה המרכזית הם בדרך כלל לא סרטים שהדמות הנשית מרכזית בהם. הדבר התרחש רק חמש פעמים לפני הזכייה של קיטון ו"אנני הול" ורק שמונה פעמים מאז, שלוש מהן בשנים האחרונות ממש. קיטון נחשבה לאייקון פמיניסטי כי הנשים שגילמה תמיד הצליחו לבלוט - אפילו כשהנסיבות היו נגדן. קופולה זיהה כבר בתחילת שנות השבעים כי קיטון אינה פרווה, ומאז היא אכן תמיד הקפידה להיות בשר או חלב, ובדרך כלל שניהם בו בזמן.
קיטון נחשבה גם אייקון אופנה. הניו יורק טיימס הגדיר היום את התלבושת שלה ב"אנני הול" כמוצלחת ביותר בתולדות הקולנוע, לא פחות. היא נכנסה אז לפנתיאון עם ווסט גדול מידות, כובע ומכנסי חאקי, ולא מעט בנות מהלכות כך עד היום ברחובות ניו יורק בהשראתה, ולא רק כדי להנציח את זכרה או לקראת האלווין.
מעבר ל"אנני הול" ול"מנהטן", קיטון השתתפה בשישה סרטים נוספים של אלן, שהיה גם בן זוגה. למרות שהיא היתה ידועה בעיקר כקומיקאית, הטוב שבהם הוא בעיני דווקא הדרמה "רגשות", שכמשתמע משמה היתה רגישה ומרגשת, ונעשתה בהשראת הקולנוע הקודר של אינגמר ברגמן. בין שורות הדיאלוג המדכדכות הרבות, דמותה מדברת על כך שהמוות מבעית אותה באופן שהיא לא יכולה להדחיק, וכמובן שהמשפט הזה נדמה פואטי ומצמרר כיום. קיטון ואלן המשיכו יחדיו לתוך שנות התשעים, אבל אז גם נפרדו. השת"פ האחרון שלהם היה בסרט קליל יותר, ונהדר גם כן - "תעלומת רצח במנהטן".
בתווך, קיטון כיכבה אצל אחד מן הכוכבים-במאים הבולטים האחרים של אותו דור, שגם הוא היה בן זוגה, וייצג סוג אחר לגמרי של גבריות אמריקאית - וורן ביטי כמובן. היא כיכבה אצלו ועמו ב"אדומים" מ-1981, אפוס היסטורי על השמאל האמריקאי שנראה כיום רלוונטי מתמיד.
כשנשים החלו לקבל יותר הזדמנויות לביים, החל גם שיתוף פעולה פורה בין קיטון לתסריטאית-במאית אישה: ננסי מאיירס. זה התחיל עם "בייבי בום" הפחות זכור, והסתיים עם "באהבה אין חוקים" מ-2003, עליו קיבלה השחקנית את המועמדות האחרונה שלה לאוסקר. היא היתה אז באמצע שנות החמישים לחייה, וגילמה דמות המנהלת רומן עם גבר צעיר בגילומו של קיאנו ריבס, אך בסופו של דבר מוצאת את עצמה בזרועות גבר בן גילה בגילומו של ג'ק ניקולסון.
מפגש הפסגה הזה סימל את שלהי הקריירה של שני הנפילים - קיטון וניקולסון. הוא גם סימל לתקופה מסוימת את סופה של הקומדיה הרומנטית, לפחות עד שזכתה לתחייה מסוימת בשנים האחרונות, אם כי הסרטים הרומנטיים העכשוויים הרבה פחות בוגרים ואינטליגנטים מאלה של קיטון המנוחה.
קיטון היתה מסוג השחקניות שלסרטים שלה אפשר ללכת עם ההורים ולא להתבייש - כבר לא נשארו כמעט כוכבות כאלה.
עם כל הכבוד לאלן, בייטי, קופולה ומאיירס, כמה להיטי ענק של קיטון היה אצל במאים מוכרים פחות. למשל "אבי הכלה" הנפלא שביים צ'רלס שייר, או "מועדון האקסית", קומדיית הנקמה שביים יו ווילסון. בסרט הזה, שהיה להיט עצום באמצע שנות התשעים, היא כיכבה בצידן של גולדי הון ובט מידלר. היא היתה הקומיקאית הלא יהודייה היחידה בסרט, בדיוק כשם שהיתה הלא-איטלקייה ב"הסנדק" ופעם אחר פעם, השיקסע שעמה וודי אלן נמצא במערכת יחסים.
האמת, תמיד מפתיע מחדש להיווכח שקיטון לא היתה יהודייה - הרי מה שאפיין אותה היו אינטלקטואליות ופלפל, תכונות אופי שמזוהה בהוליווד עם בדרנים יהודיים. היה לה אינטלקט ממזרי והיתה לה המון חוצפה, גם אם לא למדה את המילה הזו מסבתא שלה.
קיטון בנתה את דמותה ואת שפתה בהשראת קתרין הפבורן, והיא עצמה השראה לאינספור קומיקאיות ושחקניות היום. בלי דיאן קיטון אולי אין לנה דנהאם ואין האנה איינבינדר, למשל.
נוסף לקריירת המשחק, קיטון היתה גם במאית לא מוערכת. סרטה הטוב ביותר בעיני הוא "Unstrung Heroes", קומדיית התבגרות מ-1995 בכיכובן של אנדי מקדואל, ג'ון טורטורו ומייקל ריצ'רדס באחד מתפקידיו הטובים ביותר מחוץ ל"סיינפלד". הלוואי שהסרט הזה יזכה כעת להוקרה מחודשת.
קיטון גם היתה סופרת, והשאירה מאחוריה ארבעה ספרים ושלל ציטוטים. מהם, נבחר לסיים בציטוט הזה - "תמיד אהבתי נשים עצמאיות, נשים שאומרות מה שעל לבן, נשים אקסצנטריות, נשים מצחיקות, נשים לא מושלמות. כשמישהו אומר על אישה 'צר לי, אבל זה לא טוב מה שהיא עושה', אני תמיד נוטה לחשוב שהאישה הזו דווקא עושה משהו טוב". דיאן קיטון לא היתה סתם אייקון, אלא תפיסת עולם. היא עצמה עצרה מלכת, אבל העולם אותו עיצבה ימשיך להסתובב.