כמה דקות אחרי השעה שש בבוקר, לקחתי לעצמי הפסקה קטנה משידורי הערוצים השונים, בהם צפיתי החל מחמש, לטובת טיול עם הכלבה. באופן יחסי לשעה, לכך שמדובר בערב חג ולאפילה ששררה בחוץ - כרגיל בימים האחרונים של שעון הקיץ - היו לא מעט אנשים ברחוב. וכך, בפינת הרחובות גאולה והירקון, הייתי עד למחזה מרומם נפש: בחור צעיר בחולצה לבנה וכיפה לבנה לראשו, החזיק ערכה של ארבעת המינים וחלף על פניו של בחור צעיר בטי-שירט של "את כולם עכשיו" ודגל ישראל בידו.
"בוקר טוב, חג שמח", קראו עת חלפו זה על פני זה. עוד אלה מחליפים ברכות, דהר במורד הרחוב רוכב אופניים. ידו האחת מנווטת את הכידון, זרועו האחרת חובקת גלשן. "מתי מתחיל השחרור?" האט והתעניין אצל השניים. השיב לו הבחור עם הדגל: "כנראה שבשמונה". "יאללה, שיהיה בשעה טובה", אמר הלה והמשיך לעבר הטיילת, בואכה חוף הגולשים בדולפינריום.
הפריים הזה, שיכול להתרחש רק בתל אביב, גרם לי לא רק להתעלות רוח אלא גם להכרה בעובדה שעם כל הכבוד למרתון השידורים בערוצים 11-15, הרי שלפעמים כדי לראות את התמונה האמיתית, לא צריך לפתוח את הטלוויזיה, מספיק לפתוח חלון.
"אשרי העם"
כמה דקות קודם לכן, עדיין מול המסך, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. בעודי משלטט את דרכי הלוך ושוב בין הערוצים, שנראו דומים להפליא, התעכבתי מעט אצל ערוץ 14. המגיש שתפקידו היה להעביר את הזמן עד לשש בבוקר (אז הגיעה לאולפן המגישה הראשית של החדשות בערוץ הזה, מגי טביבי), אמר על רקע תמונות בתי החולים המתארגנים לקליטת החטופים השבים: "אשרי העם שכך מתייחס לבניו".
המשפט הזה, שהיה הגיוני לשמוע אולי בכל ערוץ אחר, היה מדהים על רקע הסמליל של ערוץ 14 בחלק הימני עליון של המסך. הן בערוץ הזה, עד לימים האחרונים ממש, קראו לאיש שביקרו הם חפצים, שלא להיכנע למשפחות החטופים, לא לתת "לטרגדיה פרטית של 22 משפחות" כמו שאמרה חברת אחד הפאנלים רק שלשום, לקבוע את גורלה של מדינה שלמה.
לא הייתה כמעט תכנית בערוץ הזה שלא התחרתה בשמות גנאי שאפשר להצמיד למפגינים למען שחרור החטופים. לעגה להם. והנה כמעט באחת הם הועלו לדרגת "אשרי העם שכך מתייחס לבניו". נו מילא, חשבתי. ביום חגיגי שכזה גם לא מודה ולא עוזב, ירוחם.
הכינו את הממחטות
בעוד ביתר הערוצים התחממו לקראת המופעים המרכזיים שהחלו בשעה שש בבוקר והתעצמו לקראת השיא שבשחרור עצמו, הקדימו ברשת 13 לשלוח את התותחים הכבדים לאולפן.
כך בעוד ב-12 מאיישת את העמדה עדי זריפי ובכאן 11 עושה זאת מאיה ראכלין, הרי שב-13 כבר ישבו באולפן אודי סגל ודוריה למפל.
גם בשטח הקדימו הנציגות של 13 להתייצב. בעוד יתר הערוצים משחקים עדיין עם "הנוער", הרי שב-13 כבר היו שם ליאור ורוצלבסקי ונגה ניר נאמן. יכול להיות שבכך הרוויחו ב-13 כמה צופים (כמוני) שגיששו את דרכם בין הערוצים השונים וחיפשו את זה שכבר עבר לשידור המרכזי.
מה שכן, זה לא מנע מהם לחלות באותה מחלה שאפיינה את שידורי הטלוויזיה של הימים האחרונים: הצורך למלא במלל ותמונות שעות שידור שנמתחות ונמתחות בציפייה מורטת עצבים לרגע השיבה המיוחל.
זה גרם לניר נאמן למשל, לקבוע ש"רבים כאן מחזיקים טישו ביד, מבינים שהולכים להיות הרבה רגעים מרגשים". מה נאמר? עיתונות חדת עין, תרתי משמע.
הבל הבלים
ההבל הבלים הזה לא היה נחלתו של 13 בלבד. גם ב-12, שקיימו עוד שיחות עם עוד בני משפחות שאת כל מה שיש להם לומר שמענו כבר עשרות פעמים במרוצת השבוע האחרון, בלטו שאלות מטומטמות כמו "מה הדבר הראשון שתעשי כשתראי אותו?" או (למשל לסבתא מזל, של החטוף יוסף חיים אוחנה) "מה הדבר הראשון שתגידי לו?".
לצד כל אלה יש גם כמה בלבולים ואי-דיוקים: כך למשל ב-12 משדרים היערכות של אנשי חמאס לטקס. האם מדובר בהפרה של ההסכם לפיו לא יתקיימו טקסים? יכול להיות, אבל בינתיים מתברר שזו אולי היערכות לטקס קליטת המחבלים המשוחררים. מכל מקום, דבר אחד בטוח עולה מהפריים: בניגוד למובטח לאזרחי ישראל, אפילו מפי ראש ממשלתם אמש, חמאס עדיין שולט ברצועת עזה, חמאס לא מתפרק מנשקו, חמאס אפילו זוכה להכשר זמני מפי טראמפ, שבמטוס בדרך לישראל מסביר שניתן לחמאס מנדט לעסוק ב"שיטור".
אלא שלרגע אחד אפשר להניח לכל אלה, להתרכז במראות המשמחים, בדמעות האושר, בחיבוקים למשפחות שיקיריהן ישובו בארונות.
באיחור של שנתיים זוכה עם ישראל לסגור מעגל - וזה אולי הרגע לחזור למראה היפה שלו הייתי עד הבוקר, כשהתנתקתי לראשונה מהטלוויזיה ויצאתי אל הרחוב.