התכנית האחרונה של ג'ון אוליבר התחילה בעדכון קצר שלו על הסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס, דבר שהוא הגדיר כ"חדשות טובות מאוד". בהמשך הוא יציין בהומור שהוא חשב שהוא כבר לא ישמע שוב את המילים האלה - "חדשות טובות מאוד" - מילים כבר לא שומעים יותר, כמו "סרט בכיכובו של קווין ספייסי". ואכן, בטח לישראלים, המילים האלה "חדשות טובות" נשמעות ארכאיות כמעט כמו לעשות שיחת גוביינא מטלפון ציבורי או לשלוח נדנוד במסנג'ר.
אתמול היה יום של חדשות טובות, והרבה מהן. חדשות גדולות, מסעירות. לפחות 20 אייטמים שיכולים למלא יום שידורים שלם, עוד לפני שסופרים נאום נדיר של נשיא ארה"ב בכנסת ופסגה מדינית היסטורית תחת הכותרת המדהימה: "שלום במזרח התיכון". ניוז סייקל כל כך אינטנסיבי ותזזיתי בו כמעט אף אחד לא שם לב לכך שהאיום על השתתפות ישראל באירוויזיון (כנראה) הוסר, וטיילור סוויפט הודיעה על השקת סרט וסדרה חדשים - אבל ביום כזה, למי אכפת?
בתוך עמי אני חי, ואני יודע כמה מטורפים הימים האלה במערכות חדשות - בטח כשמוסיפים על זה את העובדה שמדובר בערב חג וכוח האדם שאמור להיות מתוגבר מהרגיל דווקא הולך ומצטמצם לקראת כניסת החג. ובכלל, יום כל כך מרגש - חבל לקלקל עם חמיצות אופיינית - לכן אני אהיה רחמן מהרגיל בביקורת הזאת.
וזה לפני שדיברנו על השעות הארוכות שכל אנשי התקשורת נאלצו לעבוד אתמול - כולם ידברו (ודי בצדק) על כך שיונית לוי התחילה לשדר בשש בבוקר ולמעט הפסקה של שעתיים המשיכה לשדר עד סוף היום - וכל זה בלי להראות טיפה של עייפות, אבל היא לא היחידה. כל כך הרבה עיתונאים עבדו אתמול כל כך קשה, שזה מרגיש לא הוגן לחפש טעויות קטנוניות.
הבעיה שחלק מהטעויות לא היו קטנוניות, והיו הרבה כאלה אתמול, בכל הערוצים. חלק הן תוצאה של הההתרגשות הגדולה, הלחץ הכבד ושעות העבודה העמוסות - וחלק הן בגלל שיטת עבודה מעוותת. כך למשל בחדשות 12 הראו בשעות הבוקר, עוד לפני שהחל שחרור החטופים, תמונות ראשוניות של חטופים בדרכם לצלב האדום. בשני המקרים התברר כי מדובר בתמונות ארכיון ישנות של שורדי שבי אחרים.
ראשית, נציין לטובה את אלמוג בוקר - אחד מהעיתונאים שנפל בזיהוי שגוי שכזה. המילה הטובה היא לא לטעות כמובן, אלא לעצם העובדה שהוא מיהר לתקן, ואף התנצל בשידור. בתוך עולם התוכן של חדשות 12, כשלפעמים נראה שהעיתונאים שם מאוהבים כל כך בדעות של עצמם עד כדי כך שהם שוכחים שהם עובדים בשביל הציבור ולא בשביל לייקים ברשתות החברתיות, לשמוע עיתונאי מבקש סליחה בשידור הופך להיות כמעט הישג עיתונאי. בעולם בו ירון אברהם האשים רק לפני שבוע את המבקרים שלו בכך שיותר חשוב להם לפגוע בנתניהו מאשר להחזיר את החטופים - אמירה דוחה שהוא הודה שהייתה מופרכת אך הוא סירב להתנצל עליה - לשמוע עיתונאי אחר מאותו ערוץ מודה בטעות ומתנצל זה לא מעט.
אבל לא הזכרתי את המקרה הזה כדי לנזוף או לשבח את אלמוג בוקר, אלא כדי לציין עובדה: הטעויות האלה לא נעימות לצפייה לצופה הממוצע, שלא לדבר על בני המשפחה של החטופים שנאלצו להבין איך מראים להם תמונה של יקיריהם מהשבי, רק כדי להבין שמדובר באנשים אחרים לגמרי. יש דרך מאוד פשוטה להימנע מהטעויות האלה, היא נקראת: "לעשות את הפאקינג עבודה שלכם". בשביל שתמונה לא נכונה תגיע למסך צריך שיותר מדי אנשים עם תעודת עיתונאי יחשבו שיותר חשוב "להיות ראשונים" מאשר לוודא את העובדות.
המלחמה הזאת על הראשוניות והבלעדיות היא מחלה של כמעט כל כלי התקשורת המקומיים (האתר שאתם גולשים בו כרגע לא שונה במובן הזה), וזו מלחמה מטופשת במיוחד - כי לציבור לא אכפת ממנה. צרכני החדשות רוצים ידיעות אמינות מעיתונאים שאפשר לסמוך עליהם. אם צריך לחכות עוד שתי דקות כדי שתבדקו את המידע לפני שמפרסמים אותו זה לא קורבן שצריך להשלים איתו, אלא העבודה האלמנטרית של המשדרים האלה. בשביל סתם דיווחים מהירים אפשר פשוט לרפרש את הטלגרם.
במילים אחרות, אפשר לפטור את הפאשלות האלה כ"טעויות אנוש", אבל אפשר - ואף רצוי - פשוט להימנע מהן. זה עניין של החלטה שאמורים לקבל בדרגים הגבוהים יותר של חדשות 12 וקשת - לקדש את האמינות במקום את המהירות. ואגב קדושה, עוד החלטה שאמורים היו לקבל כבר מזמן בחדשות 12 היא לוותר על שירותיו של עמית סגל בשבתות וחגים. זכותו המלאה לחיות את חייו לפי ההלכה, אבל זה בלתי נתפס שבאחד מערבי השידורים הכי דרמטיים של המאה הנוכחית הופיעה בשעה תשע בלילה פרשנות שצולמה בצהריים. בכיכר החטופים היה חושך, אך בפרשנות של עמית סגל מירושלים השמש הייתה עוד במרום.
מהרגע שעמית סגל צילם את הפרשנות שלו טראמפ הספיק להשפיל קלות את נשיא מצרים, להגיד שיש מנהיגים שהוא לא סובל ולשחרר עוד מספיק אמירות שמצדיקות לכל הפחות ניתוח פוליטי מעודכן - סך הכל בנושא העתיד המדיני של המזרח התיכון - נושא מספיק חשוב כדי לתת עליו פרשנות טריה, ולא לחמם אטריות כשרות מהצהריים. אין עוד תחנת חדשות שמכבדת את עצמה בעולם שתשדר פרשנות לא רלוונטית. הטאלנט חשוב, הניוז חשוב יותר.
אבל כאמור, זו ביקורת חומלת, ולכן דווקא ביום הזה כדאי להגיד כמה מילים טובות לערוץ הנצפה בישראל. מחמאות מגיעות ללא מעט עיתונאים בערוץ שהצליחו להעביר יום כל כך מורכב. אבל מבחינתי בלטה אתמול דווקא דפנה ליאל, שלמרות יום מלא אירועים מצאה את המילים המדויקות כדי להסביר את החרפה שמאחורי ההחלטה של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה לא להזמין את נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית להשתתף בטקס החגיגי בכנסת בנוכחות הנשיא טראמפ. כביכול זה הנושא הכי פחות חשוב ביום הזה, אבל זה רק בגלל שלעומת איחוד המשפחות המרגש של 20 חטופים חיים אחרי שנתיים הכל נראה קטן ולא חשוב.
ליאל התעקשה והבהירה כי מליאת הכנסת התמלאה בח"כים לשעבר מהליכוד (שלום לפנינה רוזנבלום המקסימה, שלום גם לאורן חזן המביך) בעוד רה"מ לשעבר נפתלי בנט לא קיבל הזמנה. לא מדובר סתם בענייני נימוס או "פרוטוקול", אלא בהתחלה של קמפיין בחירות. ביבי מקבל מחמאות מטראמפ, מישהו שבנט יכול לראות רק בטלוויזיה.
אלא שזה לא רק בנט. קבלני קולות וראשי סניפים של הליכוד דווקא קיבלו הזמנות למקומות טובים ביציע, בעוד בני משפחות חטופים נשלחו לצפות בטקס במסכים או דרך חריצים בדלת. היועמ"שית ושופטי העליון? אפילו לא היו בתוכניות. ליאל דיווחה כי בלשכתו של אוחנה הסבירו את ההחלטה בכך ש"לא מדובר בטקס ממלכתי" ולכן אין צורך להזמין את כל סגל א'. ליאל תהתה בקול האם יש משהו ממלכתי יותר מטקס סיום של מלחמה בה נפלו חיילים מכל קצוות הארץ, מכל המגזרים והמגדרים והאמונות. זו לא מלחמה של מפלגה אחת, זו לא כנסת של מפלגה אחת. דוגמה יפה לדיווח עובדתי, שמוצג בקונטקסט שלם, ולא רק כשפרור של תדרוכים של דוברים.
ואם כבר מילים טובות לחדשות 12, אי אפשר שלא להזכין את הריאיון של ענת אנגרסט, אמו של שורד השבי מתן. היו ים של רגעים מרגשים ביום הזה, בלתי אפשרי לבחור אחד. אבל מהזווית התקשורתית שווה לעצור רגע ולראות את האישה האמיצה הזאת, שנלחמה במשך שנתיים כמו לביאה ובסוף זכתה לחבק את בנה שוב. אם יש "ניצחון מוחלט" אז זו התמונה הזאת.
והנה, דווקא היא בחרה להזכיר לכל הצופים כמה משמעותית תקשורת חופשית במציאות שלנו. קושמרו נחנק מבכי בכיכר החטופים כשהוא ביקש ממנה סליחה, נראה שגם יונית לוי ניסתה לעצור את הדמעות כשאנגרסט הודתה להם, כנציגי התקשורת, ששמרו על מאבק החטופים בכותרות מול מכונה צינית ואכזרית שניסתה לעשות הכל כדי להכפיש את המאבק הזה. המשפחות, המיליונים שחיבקו אותן ותמכו במאבק שלהן במשך שנתיים, מאות האלפים שיצאו לרחובות - וכן, גם התקשורת המושמצת שלנו שבחרה כמעט כולה בצד מובהק במאבק הזה - ניצחו בסוף.