כשדנה ויס הרגועה מתפרצת בשידור, כולם מקשיבים לה. זה היה רגע חזק

כמו מי שחגג אל תוך הלילה - וגם אם חמק מהשפעת החמרמורת (הנגאובר), כמו כאב ראש והלמות ברקותיו, הרי שהבוקר שלו יהיה איטי במיוחד, כך גם הטלוויזיה הישראלית של מוצאי החג, שהקדישה את מרבית שידוריה לאקטואליה.

אחרי 24 שעות של שמש פז ומראות מרגשים שהעין לא שבעה מהם, החלו עננים ראשונים להיקשר בשמי האקטואליה שאנו צורכים: הדרת נשיא בית המשפט העליון והיועמ"שית מנאום טראמפ בכנסת, עיסוק בשאלה מדוע בחר ראש הממשלה לבקר רק אצל המשוחררים שהופנו לבית החולים בילינסון - ומעל כל אלה החשש מחמאס.

החשש הזה התנקז לשני אפיקים מרכזיים: דאגה פן ינקוט סחבת מכוונת בהשבת גופות החטופים-חללים (מעבר לקושי האובייקטיבי שעליו עדכן מראש) ודאגה נוספת (על רקע טקסי ההוצאות להורג) שמא הוא מתכוון להמשיך ולאחוז בשלטון בעזה, בעוד שההסכם מחייב אותו להתפרק מנשקו.

אני מקווה ששרדתם את שתי הפסקאות האחרונות, כי גם אני "ניקרתי" מדי פעם מול המסך: אחרי מרתון השידורים החיים, נדמו משדרי האקטואליה בכל הערוצים למטחנת מילים, כמו מישהו שדחף אל פיו כמות גדולה מדי של כדורי מסטיק. פה ושם הבליח אייטם שמעלה חיוך רחב על הפנים.

אצלי הייתה זו כרמלה בוחבוט שהתראיינה כמעט לכל ערוץ אפשרי והזכירה לי את מה שנשכח לרגע, משעה ששבנו להתפלש בביצה: הדיון הזה מתקיים אחרי שכל 20 החטופים החיים נמצאים בבית, מחבקים את הוריהם, נשותיהם, ילדיהם וחבריהם הקרובים - משפט שלא אכפת לי לחזור עליו שוב ושוב ושוב, כדי שנפריד בין מה שחשוב למה שהכי חשוב.

קשה לבוא בטענות אל ערוצי הטלוויזיה על שלא מצאו עוד דרך מקורית לטפל בעניין שהיו להם שנתיים שלמות להתכונן אליו. עוד קליפ, עוד ריאיון, עוד ניסיון לדלות פרטים על מצבו של חטוף זה או אחר. במקום לתת להם לשקוע באלמוניות (יחסית) מבורכת, מעיקים על המשפחות בניסיונות לברר פרטים אינטימיים.

לכן כמעט רווח לי כשדנה ויס, דווקא היא - קרת רוח לרוב, יש שיאמרו אפילו יבשושית (כפרסונה טלוויזיונית, הכוונה), "איבדה את זה" לרגע. ויס היא דמות מרכזית בחדשות 12 ועל כן נאמר עליה גם כמה מילים כלליות. אפשר להתווכח על מידת הכריזמה הטלוויזיונית שיש לה, אבל לא על העובדה שאם היא עוד איכשהו עוברת כפרשנית, הרי שהיא הולכת לאיבוד כמגישה. למרבה המזל, במשדר שהנחה עודד בן עמי קודם למהדורה המרכזית, היא שימשה כפרשנית.

היתרון הגדול של מי ששומרים בדרך כלל על איפוק כמו-ממלכתי, הוא שכאשר הם מתפרצים, כולם מאזינים להם. כך אירע שבשעה הטלוויזיה שלי מרצדת ברקע בעודי רובץ מפוהק על הספה, הצליחה ויס להעיר את הצופים כשהתפרצה למשמע דבריו של עודד בן עמי על ההתלהבות שהפגינו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמחאו כפיים והריעו לנשיא האמריקאי, אחרי שבמשך שנתיים ניסו לחבל ככל שביכולתם בעסקאות שהונחו על השולחן.

הייתי כותב כאן "לא נגענו", אבל בכל זאת קצת קיצרתי: "הם פשוט מחללי שם", זעקה ויס: "הם עשו הכל כדי לטרפד עסקאות. התגאו בכך, הם רצו מלחמת נצח והתגאו בזה. סמוטריץ' כבר סגר עסקאות נדל"ן".

היא הזכירה ציוצים של השניים מיום השחרור: בן גביר עם "ושבו בנים לגבולם" וסמוטריץ' עם "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - ואז המשיכה: "אין להם זכות ליהנות מהרגעים האלה. זה פשוט אנשים שחיללו את השם".

לכאורה אלה מילים קשות לומר על אנשים מאמינים. למעשה הצילה ויס לא רק את משדרי הערב משיממון מוחלט, אלא גם מספקולציות של כמה חשדנים כפייתיים כמוני שרואים קשר ישיר בין העובדה שהדקה היקרה ביותר של משדרי הערב, זו שלפני כותרות המהדורה המרכזית, נרכשה על ידי משרד ראש הממשלה (הקליפ של שלומי שבת עם הסטיקרים להנצחת החללים) בשלושת הערוצים: 11, 12 ו- 13.

ועדיין, למרות שוויס שימשה אמש פה לרבים - שראו איך מי שעטרו קוצים לראשי החטופים ומשפחותיהם במשך שנתיים, נעמדו בתור לקבלת זרי הדפנה עליהם נח עם ישראל במשך 24 שעות מאושרות. נזכור ונזכיר כי השניים הללו הם מטרה קלה מדי.

יש מי שדאג שיתחברו, קבע את הרכב רשימתם על מדשאת ביתו בקיסריה והשתמש בהם כמגן אנושי בכל פעם שרצה לטרפד הסכמים כאלה ואחרים. עם כל הכבוד לביקורת המוצדקת על מעללי שני הפרחחים, הבה לא נשכח שיש להם אבא.