הלם תרבות

אי אפשר לדבר היום על היפ הופ מבלי להזכיר את "שמעתי ש..." של אתי אנקרי, בוודאי הקטע הכי תמוה שהמוזיקה הישראלית הפליצה בזמן האחרון. למי שעדיין לא שמע את הדבר הזה ברדיו נספר שמדובר בקטע היפ הופ שמבצעת אתי אנקרי ולא ברור אם הוא מסתלבט או רציני, אבל מה שבטוח זה שהוא לא ממש חינני, כך שזה לא באמת משנה. אנקרי אפילו עשתה תספורת קוקיות במראה של יעני רסטות, וזה כבר ממש מתחיל להדאיג אותי. אם אמורה להיות כאן אמירה משועשעת על אודות תרבות מסוימת אז אולי כדאי לעבוד עוד קצת על הליריקס, ואם אתי אנקרי ניסתה לפתח פה איזשהו סוג של אוסול, אז אולי כדאי שתיקח כמה שיעורים אצל די.ג'יי סבתא.

בכל אופן, הספתח של "שמעתי ש..." מעולה. ינון בן דוד, יוצא צמד היומן ביט בוקס (אלה שעושים קולות של סקראצ'ינג כאילו נתקע להם האיירדונג ופרסמו בטלוויזיה בפלות), מכריז: "ליידיז אנד ג'נטלמן, ווד יו פליז וולקאם: אם.סי אנקרי". את המשך השיר אני מביא כשירות לקוראים: "שמעתי שהילדים עושים היום ראפ הייתי המומה מה? מופתעת באמת אז גם אני רציתי לנסות את העניין, נשמע לי די מגניב אבל מה מה מה זה בלגן, הייתי בשוק מה מה מה זה בלגן, הייתי בשוק מה מה מה זה בלגן". עכשיו אתי מביאה אותו בדיס עצבני, אבל מרומז, לעבר סצינת ההיפ הופ: "עכשיו זה לא פשוט להביא אותה באחלה קצב כדי להזיז את כל העסק מהעצב יעני פרח עצבני מהרחוב אבל מה זה מעודכן במחשבים, מביא אותה ב-Cool של מהפכן מה מה מה זה לא פשוט. הייתי בשוק זה מה מה מה זה לא פשוט". והיא ממשיכה: "עכשיו הראפ הוא לא רק שיר הוא גם משרד פרסום ואין מצב לסגור אותו בחדר האטום. צריך לפמפם בשיר את שם המבצע קבלו את זה וזה וזה, ראפר משגע. צריך לפמפם את שם המבצע, קבלו את אם.סי יאמו יאמו, ראפר משגע. כי אם לא מכירים אותך אתה לא חשוב, תגמור זרוק לצד הכביש homeless עצוב זה מה מה מה זה מחושב". מי שלא הבין את הסוף, מוזמן לשלוח אי-מייל לאם.סי יאמו יאמו.

ככל שהיפ הופ העברי תופס את מקומו במיינסטרים, סביר להניח שנהיה עדים לעוד תופעות משונות מסוג זה, שבהן אמנים מהשורה הראשונה מגלים גם בורות נאיבית וגם הלם תרבותי חריף בכל הנוגע לז'אנר שהוא חדש במחוזותינו (או לפחות בבית של דוד דאור), כשהם מנסים לרכב על גל הפופולריות שלו או שסתם מתחשק להם לנסות להיות Cool. ואנחנו הרי עדיין לא שכחנו את הפעם ההיא שרמי קלינשטיין נתן את קולו בניגוני ראפ. עד היום הגוף שלי כולו צמרמורת.

אם בינס (Beans), חבר לשעבר בהרכב ההיפ הופ אנטי פופ קונסורציום, היה שומע את אתי אנקרי מרביצה חרוזים, הוא היה מביא לה שטוזה בדן דין נא טרקדו נא נא. אלבום הבכורה שלו, “Tomorrow Right Now”, ממשיך את הקו של אנטי פופ אחרי שהשנה הם כבר הספיקו להתפרק: היפ הופ אוונגארדי, אבל Fאנקי, נסיוני, אבל לא עד כדי כך. בינס היה, בלי ספק, האם.סי המחונן של ההרכב ז"ל. עם מוהיקן על הראש, זרמי תודעה טקסטואליים ומינימליזם תקיף, בינס הוא שילוב עתידני בין אינטלקטואליות מוזיקלית בנוסח המלחינים הקלאסיים-מודרניים וחתיכת מאדר פאקר.

“Tomorrow Right Now” הוא אופציה נפלאה להתפתחות של ההיפ הופ: יש בו גווני בריינדאנס נסבלים בהחלט (כמו האחרון של אנטי פופ קונסורציום, גם הוא יצא ב"ווארפ" ולמעשה מהווה את הבשורה הכמעט בודדה שהלייבל הזה עדייין מסוגל להביא), הדים טכנואידים-אלקטרואידים, צפצופים אפקס טוויניים, מקצבים שבורים ושילוב קלאסי בין סינתיסיייזרים לתכנותי תופים שמעוררים תחושת אולד סקול קשה (אפילו טיפונת ניו-וייב), אבל לא נוסטלגית. הוא לא מתבייש להביא השפעות סאונד של טימבאלנד והנפטונז בשביל המסיבה, ונשמע חד כמו ג'יי-זי אחרי סדרת הרצאות עם משה צוקרמן. עסקינן במוצר מתחכם ורציני, אבל בהחלט לא נודניק. לא מדובר באזורי ההיפ הופ של הקומפני פלואו למיניהם, שיודעים להימאס טוב-טוב עם כל מיני קשקושים: בינס חוגג את המרחב האקספרימנטלי, אבל מזריק לו גרוב חריף מאוד. הדיסק הזה הוא מה מה מה זה בלגן.