הבשר החשוף

"פעם בחיים", זוועת האירוויזיון שנחתה על מסכינו בשנה שעברה, היא אחת הטראומות הקולנועיות הגדולות של חיי. את סוזן ביאר, הבמאית של המפגע המביך ההוא, קיוויתי לא לפגוש עוד לעולם. אך מי יכול היה לדעת אז שביאר תדלג בזריזות שכזו מצביקה פיקיות קולנועית לסרט דוגמה סגפני?

העלילה בקצרה: זוג עומד להתחתן, הגבר נדרס ונשאר ממנו רק ראש, בעלה של הדורסת מסתבר כרופא של הפצוע ובינו לבין אשת הראש מתפתח רומן. אפשר לספר את זה באלף ואחת צורות – כקומדיה מטורפת, כמלודרמה מופרכת, כאגדת אימים, או לחילופין - כדרמה ריאליסטית ואנושית, בעזרת מצלמת כתף, בלי מוזיקה חיצונית ובלי תאורה מיוחדת.

"אהבות פתוחות", סרטה החדש של ביאר, הוא סרט יפהפה בזכות, ולא למרות, המגבלות הטכניות שלו. בזמן שהקולנוע של העשורים האחרונים זונח עוד ועוד את תחום האמנות ומתקדם בגאווה אל תחום הקוסמטיקה, מהווה המינימליזם של דוגמה את אחת הדרכים המוצלחות להסיר את האיפור ולהביט ישירות בבשר החשוף. תקראו למניפסט שלהם איך שאתם רוצים - פאשיסטי, אנכרוניסטי, יומרני או פלצני - אבל הנוסחה של דוגמה פשוט עובדת, ובשביל במאית כמו ביאר מתבררת האדמה הרעה של החוקים הנוקשים האלה כחלקה שופעת. את כל השטויות הטכניות היא יכולה עכשיו להניח בצד, ובמקומן לדאוג לתכנים. ואכן, כל סצינה ממוצה עד תום, מורכבת, מחושבת וטעונת מתחים, כאב ורגש עד להתפקע.

וזה לא סתם שהשחקנים נהדרים ואמינים בצורה מרשימה, אלא שפשטות הצילום עוזרת להם ומאפשרת לנו להתרכז בדמויות, בהבעות הפנים ובמחוות הגוף הקטנות. גם העריכה הג'אמפית, גרעיניות התמונה ושינויי הסאונד החדים יוצרים אווירת "הום מייד", שמעמיקה את תחושת האינטימיות במשולש שבין דמות-דמות-קהל. מה שמתקבל הוא סרט קטן ומקסים, שככל שהוא יותר קטן כך הוא יותר גדול – בחריצי פניו של אדם אחד מתגלה לפנינו עולם ומלואו.

התלונה העיקרית שאפשר להשמיע כנגד הסרט הזה, כך נדמה לי, היא שלארבעת הגיבורים הראשיים, בסופו של דבר, אין ממש אופי. הגבר הבוגד, הארוס הפצוע, האשה הנבגדת והאשה האחרת - כולם רעים, טובים, רגישים ואטומים במידה שווה. אך בעיני גם התמוססות האופי אינה מגרעה, אלה להפך. הגיבורה הראשית של הסרט הזה איננה דמות ספציפית, בעלת אופי ומניירות משלה. הגיבורה הראשית גם איננה אהבה, בגידה או מוות בחיים. הגיבורה הראשית כאן היא האנושיות. על כל רבדיה היפים והמכוערים.

"אהבות פתוחות" הוא מפגן חד פעמי של אנושיות מופתית, נדירה, כמעט מכשפת. ממש כפי שפעם הוממו צופי הקולנוע על ידי צילום רכבת דוהרת, שנראתה בעיניהם אמיתית לחלוטין, כך שועטת האנושיות הדוגמטית הזו מן המסך של ימינו ומהממת אותנו, הצופים החדשים, שמורגלים כל כך בפעלולים קוסמטיים. זה פשוט נראה לנו אמיתי מדי.