האגדה מספרת שבבוקר שאחרי מבצע אנטבה, אנשים יצאו לרחובות, התחבקו עם זרים, בכו, צחקו, נישקו זה את זה מבלי שהכירו אחד את השני. ההיסטוריה צולמה אז בשחור-לבן, אבל הרגש היה בצבע מלא. אז זה היה יוני נתניהו שהוביל את המבצע לשחרור החטופים מאדמת אפריקה ונהרג במהלכו. היום זה האח הקטן, בנימין, שהוביל את המבצע לשחרור האחריות מאדמת ישראל, והצליח להימלט ממנו בחיים. ההבדל ביניהם הוא הבדל של דור ושל כבוד: אז היה מפקד שנהרג כדי להציל חטופים, עכשיו יש מנהיג שחי כדי לא לשחרר אותם.
הפעם זה לא היה מבצע אנטבה, זה היה מבצע טראמפ. הדוד מאמריקה נחת, ניער את האבק מהחליפה הלבנה, ואמר לביבי: "די, נגמר, תסיים את זה". וכמו ילד שנתפס מעתיק באמצע מבחן, הוא הנהן. וככה, ביום שני לפנות בוקר, מדינה שלמה שכבר שנתיים לא נרדמה, התהפכה מצד לצד, ניסתה למצוא תנוחה נוחה על מזרן של חרדה, ואז הבינה ששינה לא תהיה פה הלילה. אנשים הדליקו טלוויזיות בארבע בבוקר, גופיות לבנות, קפה שחור, לב דופק כמו בזמן אזעקה. על המסך, אלפי אזרחים עם דגלים בכיכר החטופים, מסוקים, שערים נפתחים, וחיבוקים שגדולים מדי בשביל המסך.
ועל המיטה שהוכנה לחטופים הונח פתק. על החתום: בנימין ושרה נתניהו, וכתוב: "חיכינו לכם". איזה משפט יפה. רק חבל שהוא שקר. שרה חיכתה? מתי בדיוק? בזמן שבילתה באמריקה במסיבות קוקטייל, בין שמלות פאייטים לפוטושופ שמוריד 30 שנה בעשר דקות? או כשהיא ספרה חטופים חיים מול המצלמה ואמרה: "פחות" כאילו היו סחורה במחסן? וביבי? הוא חיכה להם? אולי כשהוא ישן בבונקר של פאליק, בזמן שראשי משפחות חטופים חיכו מחוץ למעון בליל חורף קר וראו את האור נדלק ונכבה שוב. אולי כשהוא לא פתח את הדלת. אולי כשהוא שתק. אם כבר פתק, היתה צריכה להיות כתובה בו מילה אחת: "סליחה". מילה אחת שלא תיאמר כאן לעולם.
ואני, בבוקר יום שני הזה, מצאתי את עצמי כמעט מחבק את הטלוויזיה. כל תמונה של חטוף שחוזר, כל חיבוק עם אמא, כל דמעה. הטלוויזיה הזאת, ששנתיים הקרינה מוות, בום, קריין, הודעה - הפכה לכמה שעות למסך של נחמה. אפילו הפרסומות פתאום נראו אנושיות. יצאתי החוצה לזרוק את הזבל. הפעם בלי פחד. באותו בוקר של שמחת תורה לפני שנתיים, לא העזתי. וגם בערב כשכבר העזתי, הרחוב היה חשוך, שקט מדי. היום, אותה שכונה, אותו פח, רק שהשכנה מקומה שנייה חייכה אליי חיוך ענק, כאילו גם היא השתחררה מהשבי. לרגע היה נדמה שכל המדינה נושמת ביחד אחרי שנתיים של עוצר נשימה. כמו מסך מפוצל: בצד אחד טראמפ נוחת, בצד שני חטופים נוחתים. הלב לא ידע לאיזה צד להסתכל. שמחה ועצב ישבו יחד, בלי רווח. כי לצד כל מי שחזר, היו אלה שלא. וכל תמונה של חיבוק הזכירה את מי שלא זכה. ופתאום הרגשתי בר מזל שאני כאן, לראות את הסוף של המלחמה הזאת. או לפחות את מה שנראה כמו סוף.
בכנסת, אמיר אוחנה פתח ישיבה חגיגית. נאום תודות כל כך ארוך שהיה אפשר להגיש אותו למועצת הלשון כפואמה. הוא הודה לכל המוזמנים, חוץ מלמי שלא הוזמן: נשיא בית המשפט העליון, והיועצת המשפטית. אבל לפנינה רוזנבלום היה מקום ביציע, עם חיוך של מי שבאה להשיק בושם חדש בשם "חירות". לא חסר היה אלא שתעלה לשיר את להיטי המלחמה שלה גרסת החזרה מהשבי. ביציעים, ליכודיאדה בהתגלמותה: פעילים, מקורבים, ראשי סניפים שעושים סלפי בזמן שבחוץ נשארו משפחות שכולות ומשפחות חטופים. בכל פעם ששמו של נתניהו נאמר, הקהל קם על רגליו, צעק "ביבי, ביבי" ופתאום הבנתי למה לא הזמינו את משפחות החטופים. כדי שלא יקלקלו את האווירה.
והיה שם, באמצע היום הזה, איזה רגע קטן, כמעט תמים, שבו היה נדמה שאנחנו עומדים לפני מזרח תיכון חדש. נתניהו הוזמן לפסגה בשארם א-שייח. נשיא אינדונזיה הודיע שיגיע לביקור היסטורי בישראל. אפילו פרשנים התחילו לדבר על "עידן טראמפ החדש". אבל אז, כמו תמיד, המציאות שלנו דפקה בדלת ואמרה: "שלום, חזרתי". נתניהו הודיע שלא יוכל להגיע לשארם, בגלל קדושת החג. כמובן. כי קדושת החג חשובה יותר מההיסטוריה. או אולי הוא פשוט לא רצה להצטלם לוחץ יד לאבו מאזן. בסוף גם נשיא אינדונזיה ביטל. החג נגמר, החגיגה נגמרה, וישראל חזרה להיות ישראל.
עכשיו מתחילה מלחמה אחרת
אחרי שהחג יצא, התחילו תלונות ברשת. איך זה שבני משפחות חטופים לא הודו לנתניהו? איך זה שהם לא אמרו תודה? כאילו לא הם אלה שזעקו שנתיים. כאילו היה צריך להגיד תודה למי שלא מנע את החטיפה, לא הציל את השבויים, לא קיבל החלטות, רק משך זמן. כאילו חיי אדם הם שירות שניתן בתשלומים. כאילו מדינה זה סניף של "ביבי בע"מ". במקום שהוא יבקש סליחה, דורשים מהם להודות לו.
ואני נזכרתי באותו מוצאי שבת, בכיכר. בנאום של וויטקוף, כשהזכיר את שמו של נתניהו והכיכר רעדה משריקות בוז. אנשים נרתעו מהבוז הזה. אמרו שזה לא הזמן. שזה לא מכבד. אבל אני שואל, למה ציפיתם? ששמו של ראש ממשלה שלא דרך בכיכר החטופים אפילו פעם אחת, שברח מאחריות, יוזכר ויקבל מחיאות כפיים? הרי הבוז הזה הוא הדבר הכי דמוקרטי שנשאר לנו. זה הצליל האחרון של חברה שנאבקת על נשמתה. בוז שלא מפריע לשלטון, זה לא בוז, זה אוויר חם.
ועכשיו, אחרי כל זה, מגיע הקרב הבא. ועדת החקירה הממלכתית. נתניהו יעשה הכל כדי למנוע אותה. יגייס, יבטיח, יאיים, יכחיש, ימציא עוד אויב. אבל הפעם זה לא יעזור. כי משהו נסדק. אנשים התעוררו. השאלות כבר כאן: איך קרה המחדל של שבעה באוקטובר? מי אחראי? למה לא עצרו את זה בזמן? למה לא הצילו את מי שאפשר היה להציל? והכי חשוב, למה היינו צריכים את טראמפ כדי לסיים את המלחמה שלנו?
אז כן, המלחמה נגמרה. או לפחות זו עם עזה. אבל עכשיו מתחילה מלחמה אחרת: על הזיכרון. על האמת. על מי אנחנו ומה נהיה ביום שאחרי. המדינה תצטרך לבחור אם נמאס לה מדם ואש ותמרות עשן, או שהיא רוצה עוד מזה. אם היא רוצה לחזור ולהתחבק עם זרים כמו באגדה של אנטבה, או להמשיך ולשרוף את עצמה מבפנים בשם מיתוסים ריקים.
וכשאני מסתכל שוב בטלוויזיה, על החיבוק ההוא בין חטוף לאמא שלו, אני מבין שבין אנטבה לעזה עברו כמעט 50 שנה, ובכל זאת אנחנו תקועים באותו לילה. רק שהפעם, מי שצריך להציל אותנו מהחוטפים שלנו, זה אנחנו.