האקדמיה האמריקאית הפכה בשנים האחרונות לשק חבטות. כשרוצים להתנגח בליברלים, קודם כל מוציאים את העצבים על האוניברסיטאות. טראמפ עושה זאת כמובן, והוא לא לבד - גם הסרט המדובר "האמת מאחורי הרדיפה" ("After the Hunt") בוחר בדרך הזו. הוא עולה היום לאקרנים לאחר שנבחר לפתוח את הפסטיבלים היוקרתיים של ונציה וניו יורק, שם עורר מחלוקת והתקבל בתגובות מעורבות. תגידו מה שתגידו עליו, הוא עומד במטרה המוצהרת העיקרית שלו - לגרום לקהל להרגיש לא בנוח, וכמה סרטי אולפנים אמריקאים מן העת האחרונה בכלל ניסו לעשות זאת?
את הסרט ביים לוקה גואדנינו האיטלקי, מן הקולנוענים הפוריים והבולטים של דורנו, שחתום על פנינים כמו "אני אהבה" ו"מתחרים". המבט שלו כאאוטסיידר על החברה האמריקאית בהחלט תורם. הוא מתבסס כאן על תסריט חכם ומבריק שכתבה נורה גארט, צעירה שהחלה את דרכה כשחקנית לא מצליחה במיוחד ואז כעוזרת אישית של כוכבים, וזה התסריט הראשון שלה שזוכה להפקה.
ג'וליה רוברטס, בשיתוף פעולה ראשון עם הבמאי האיטלקי, מגלמת מרצה לפילוסופיה בייל, מהאוניברסיטאות היוקרתיות באמריקה. היא נלחמת על קבלת קביעות מול בן חסותה הצעיר, מרצה פלרטטן וקשקשן בגילומו של אנדרו גרפילד. בת חסות נוספת שלה היא תלמידה שחורה בגילומה של איו אדבירי מ"הכתר".
הפרופסורית ובן זוגה, פסיכולוג יהודי בגילומו של מייקל סטולברג שכבר הופיע אצל הבמאי האיטלקי ב"קרא לי בשמך" המופתי, נהנים לארח את כולם למסיבה שבה כולם יושבים בסלון ומקשקשים על אפלטון, כמו שקורה רק בסרטים.
בלילה שאחרי המסיבה, התלמידה פונה למרצה הנערצת ומבקשת ממנה עזרה בהולה. היא טוענת שידידם המשותף, המרצה השרמנטי לכאורה, תקף אותה מינית. כיוון שהפרופסורית ידועה כנושאת דגל קידום הנשים באקדמיה, היא מצפה שתעזור לה בלי להסס. אך כמובן שהדברים מתפתחים קצת אחרת.
באחד הרגעים המפורסמים בתולדות "פופוליטיקה", ובהתייחסו לחברי כנסת של "מרצ" שאיכזבו אותו, הפטיר פעם ישעיהו לייבוביץ' "יש אנשים שברגעי האמת מתגלים כסמרטוטים". כך קורה גם פה. כשהמרצה הוותיקה נדרשת לבחור בין שני בני חסותה, האנס לכאורה והנאנסת, היא בוחרת שלא, ומאכזבת את האישה שבנתה על עזרה. גם שאר הדמויות אינן טלית שכולה תכלת, ואפשר היה לקרוא לסרט "שיר הסמרטוטים". מלבד בן הזוג של הגיבורה, שאולי בשל היותו פסיכולוג יהודי מתיישב כאן על משבצת קול ההיגיון, כולם פה מתגלים כמי שעברו את הכללים ומסרבים לקחת אחריות.
סביר להניח כי סרטים אחרים היו מתארים את הצעירה השחורה כקורבן מושלם וחסר ישע - כסטודנטית מבריקה מבית דל אמצעים שצמד פרופסורים לבנים מרושעים הרסו לה את הקריירה. אך כאן, היא למעשה עשירה יותר מכל הדמויות האחרות ביחד, שכן היא בתם המאומצת של זוג מולטי-מיליונרים יהודים שחצי מהקמפוס קרוי בשמם, אם כי היא מסתירה את החלק הפריבילגי של זהותה ומגדירה את עצמה כאישה שחורה, כי זה מה שנוח. אקדמאית דגולה היא בטח לא - עם הזמן מתברר כי היא עצלנית, בינונית ומפונקת, ואף אשמה בפלגיאט לא מתוחכם במיוחד.
כל זה לא בא להטיל דופי בעדותה. בניגוד לכמה מן הביקורות השטחיות והצפויות נגדו, "האמת מאחורי הרדיפה" אינו סרט אנטי MeToo. המילה "האמת" צורפה לתרגום העברי המסורבל והשגוי שלו, כשלמעשה במקור הוא נקרא פשוט "After the Hunt", והאמת היא בכלל נון-אישיו בו. לפחות לדעתי, ברור בו מי עשה מה, האשמה בתקיפה מינית אינה מוטלת בספק, ואם כבר - הרי שאחת התפניות העלילתיות חושפת כי הדמויות מתקיימות בעולם שבו גברים מנצלים מינית באופן שיטתי.
מה שכן, ובמסגרת ההבטחה שלו לערער אותנו, הסרט חותר תחת הייצוגים המקובלים של אשמים וקורבנות. הסטודנטית השחורה היא גם קורבן של תקיפה מינית וגם אופורטוניסטית שמנסה למנף את מה שקרה לה תוך שימוש בטיקט של צבע העור שלה, כשלמעשה מבחינה חברתית-וכלכלית היא לא פחות מאשר יהודיה עשירה כקורח. היא גם מנסה להציג את עצמה כמאור אקדמי בשעה שאילולא רשת ההגנה שהאקדמיה מספקת, ספק אם היו לה כישורים לעבוד בעבודה אמיתית כלשהי. בשיח שהפך לבינארי לחלוטין, שבו הכל שחור ולבן ואו זה או זה, "האמת מאחורי הרדיפה" מזכיר לנו שאפשר להיות גם וגם - אותה אישה יכולה להיות בו בזמן מישהי שעשו לה עוול, ומישהי שחיה על "אכלו לי שתו לי"; ואישה אחרת יכולה להיות גם אחת שעשתה עוול בעצמה, אבל ליהנות מהרבה פחות פריבילגיות ורשתות ביטחון מזו שנפגעה מהפרשה.
האקדמיה האמריקאית, בעיקר ביחס לישראל ופלסטין אבל גם בכל הקשר אחר, מנסה להטיף לנו שאת העולם אפשר להבין רק דרך נרטיב אחד - הקרב בין המדכא והמדוכא, כשכולם או רעים מוחלטים או מסכנים מוחלטים (והישראלים רעים מוחלטים כמובן). "האמת מאחורי הרדיפה" מעז לטעון שהמציאות קצת פחות בינארית. האמת, די מפתיע בלשון המעטה שמישהו בכלל מעז להפיק היום סרט כזה. לטעון שהוא חלק מתנועת הנגד הטראמפיסטית שבזה לתקינות הפוליטית ולפוליטיקת הזהויות זה קצת מופרך - הרי ברור לכולם שלא טראמפ ולא תומכיו יצפו בסרט אינדי שכזה. בהקשר דומה, העובדה שטראמפ מנהל מתקפה נגד ייל ואוניברסיטאות אחרות לא אומרת שהן קדושות ושהן חסינות מפני ביקורת קולנועית, גם בסרט הזה.
צפיתי בסרט פעמיים. בשעה שפעם אחת הספיקה לי מול רוב הסרטים האמריקאים המשעממים מן העת האחרונה, "האמת מאחורי הרדיפה" דווקא ריתק, הסעיר ושיעשע אותי. בעיני הוא שנון, ארסי, מעניין ומשמעותי. מה שכן, הוא לא מעורר מחשבה או דיון כפי שיוצריו התיימרו בראיונות סביבו. לא רק שברורה מה האמת בו, גם די ברור מה הוא רוצה שנגיד ונחשוב על פוליטיקת הזהויות ותרבות הביטול. הערך של התסריט טמון בעצם הפרובוקטיביות והתעוזה שלו, וגם בצורה האינטלינגטית והרהוטה שהוא מביא אותה לידי ביטוי.
ישי קיצ'לס ואבנר על "האמת מאחורי הרדיפה" והתפקידים הגדולים של דיאן קיטון
כרגיל אצל גואדנינו, גם עבודת הבימוי נהדרת. היא תצרף של אינספור זוויות ותנועות מצלמה, החלטות עריכה ושימושים בפסקול, השומרים על קצב ועל אווירה טורדת מנוחה. הוא לוקח תסריט עמוס דיאלוגים ומצליח להפוך אותו לקולנועי עד מאוד.
אחת הבעיות בסרט היא תצוגות המשחק. נכון, כל הדמויות בלתי נסבלות באופן מובנה, ולא אמורות לעורר אמפטיה, אבל השחקנים לוקחים את זה קצת רחוק מדי ומטביעים אותן במניירות. בעיקר אמורים הדברים לגבי גרפילד ואדבירי, שפשוט קשה לצפות בהם. סטולברג נראה כמי שהתפקיד משעמם אותו, ורוברטס? התחושה שליהקו אותה כי ידעו שזה יהיה אירוע - זה קטע שהיא מגלמת את "הרעה" באופן חריג, ובכלל חוזרת למסכים עם תפקיד רציני לראשונה מזה שנים, אבל זה לא בהכרח עובד. נראה שהתפקיד היה הולם יותר שחקנית אחרת.
רוברטס גם קצת מבוגרת מדי לגלם מרצה שמתמודדת על קביעות. הסרט אינו אמין בשום צורה - המרצים לא נראים ולא מדברים כמו מרצים, הסטודנטים לא מתנהגים כמו סטודנטים, ההתנהלות בקמפוס לא ריאליסטית ובכלל, התחושה היא שאף אחד פה לא טרח לעשות תחקיר. מעניין לציין שהשחקן הטוב היחיד כאן הוא דיוויד ליבר, שמגלם את הדיקן ובכלל אינו שחקן מקצועי, אלא אספן אמנות מוביל.
מעניין גם לציין שבמסגרת הלעג הכללי שלו לאקדמיה האמריקאית, הסרט גם לועג לנטיות הפוליטיות המפוקפקות שלה, כולל סצינה בה הדמויות מאזינות לפאנל בנושא "העתיד של הג'יהאד הוא נשים", וכמובן לא מתנגדות לנורמליזציה של הטרור בקמפוס. הסאטירה הזו לא הפריעה לגרפילד ואדבירי, שניים שהובילו בשנה האחרונה את הקו הפרו-חמאסניקי בהוליווד. כנראה שהם לא שמים לב לתסריטים שהם קוראים, או לעצומות שהם חותמים עליהם - או אולי גם וגם. "האמת מאחורי הרדיפה" צוחק בין השאר גם על אנשים כמוהם. חבל שהבדיחה היא על חשבוננו.