שלושה אנשים עמדו אמש במרכז שידורי האקטואליה בטלוויזיה: אחד שעצם הריאיון איתו הוא כתם מוסרי לשני מראייניו ולערוץ שבו התקיים הריאיון. השני הוא מי שמתחמק מראיונות אל מעין כמו-ריאיון והשלישי, בעצם שלישית, לא הייתה מוכרת לאיש עד לפני שנתיים, אבל אתמול זכתה לזמן מסך בפריים-טיים כאילו הייתה ראש הממשלה שביקש להעביר הודעה דחופה לציבור בעת מלחמה.
נתחיל בזה שנמהר להיפטר ממנו, כמו דבק דבר-מה לא נעים בסוליית הנעל: כל מי שמעניק פיתחון פה, מיקרופון פתוח ומצלמה פועלת לאיתמר בן גביר, כהניסט מוצהר וגזען גאה, מביא על עצמו את הקלון שצריך לדבוק בגזען. זה היה נכון תמיד, זה נכון שבעתיים אחרי ששמענו ממקור ראשון עדויות של חטופים על כך שעונו בכל פעם שבה פתח את פיו.
אם יש נחמה בריאיון שקיימו אמש בן כספית ועמית סגל ב"פגוש את העיתונות" עם השר לביטחון לאומי (אוי לבושה), הרי שזו רק העובדה שאין בידי חמאס עדיין חטופים חיים שישלמו מחיר לא אנושי בגין דבריו, כפי שהיה בפעמים קודמות בהן ניתן לו פיתחון פה.
מהעוון המוסרי הזה, עוד הרבה לפני שהוא עוול עיתונאי, נעבור למרואיין השני של הערב, בנימין נתניהו שהתארח באולפן הפטריוטים. זה לא היה ריאיון טוב של מי שדווקא יודע לדבר (בלשון המעטה).
"סוכמו לכאורה"
לא היו בו נפילות קולוסאליות, אבל היו בו מעידות קטנות, כמו למשל כשראש הממשלה אומר שחמאס יפורז - ואז מתקן עצמו ל"עזה תפורז", או כשהוא מנסה להסביר בעצם שישראל לא תנקוט במהלך משמעותי כל עוד נמשכת העברת גופות החללים לידיה, גם אם לא כסדרה - ומכנה את הפעולה הזאת בשם "זרימה".
נפילה כואבת עד יותר הייתה שנתניהו הסביר שהמלחמה לא תסתיים עד שלא יתקיימו כל התנאים "שסוכמו לכאורה עם חמאס" - ומיד מתקן עצמו כדי להבהיר שלא "לכאורה" אלא סוכמו באמת. כל זה, להזכירכם, מבלי שמגל ינסה לאתגר אותו אפילו במילה. עכשיו אפשר להבין מדוע הוא רץ לבקש פתק מהרופא בכל פעם שבה הוא נדרש לחקירה נגדית במשפטו. זה מוזר, כי נתניהו בערוץ 14 מקבל במה לרקוד עליהם סולו - ותפקיד המראיין, ינון מגל, הוא רק להרים לו פה ושם.
עד כמה לא מדובר בריאיון עיתונאי אפשר ללמוד מהעובדה שלפני שנתיים וחצי בדיוק, באותה פוזיציה (ראו תמונה) ישב אותו האיש, באותו אולפן עם אותו מראיין וביטל את האפשרות שחמאס יפעל נגד ישראל. מראיין סביר, אפילו לא נוקב במיוחד, היה מוכרח לעמת אותו לפחות עם האמירה ההיא, אבל מה לערוץ 14 ולעיתונות?
גיבורה נולדה
אלא שגם ראש הממשלה, עד כמה שיישמע הדבר מדהים, היה רק האיש השני בחשיבותו שנאם אמש אל מול פני האומה. קדמה לו אישה גיבורה, צנומה ותשושה, אותות השנתיים הלא-קלות (בלשון המעטה) שעברו עליה ניכרים בפניה. קולה לא נועד לנאומים, האינטונציה שלה לא מוקפדת כזו של ראש הממשלה, אבל משהו בה חשמל את ההמון כאילו הייתה ג'ניס ג'ופלין של כיכר החטופים.
הכוונה היא לעינב צנגאוקר, שקיבלה אמש זמן מסך בלתי מוגבל, ללא שום הערת ביניים מהאולפנים - והצליחה לרתק אל המסך כל צופה טלוויזיה באשר הוא. נדיר שאדם ידבר במשך דקות ארוכות בזמן צפיית שיא מבלי שנאומו יופרע. משפחות החטופים הצליחו לסדוק את הכלל הזה - ולא מטעמים פוליטיים (מי שיטען שכן מוזמן להיזכר שרק לפני ארבעה ימים השמיע צביקה מור, אביו של פדוי השבי איתן מור, נאום שכולו בימין "שמימין לימין"), אבל אף אחד מהם לא ניחן בכריזמה סמויה מן העין ועם זאת כל כך נוכחת כמו של צנגאוקר.
זה לא רק המה, אלא גם האיך: זו שבת ראשונה שלה אחרי שנתיים עם בנה השב מן השבי - ובכל זאת היא הצליחה להיפרד ממנו רק בשם החובה הקדושה להיות פה למי שעדיין מצפים. מצפים לא לסוף טוב, כזה שהיא זכתה לו, אלא לסוף כואב, אבל לפחות סוף. סגירת מעגל. אין מעשה אצילי מזה ואין גבול להתפעלות ממשפחות החטופים שלא רק הצהירו שהפכו למשפחה אחת (למרות הניסיונות של נאמני נתניהו לפלג ולפצל ביניהן) אלא גם קיימו ומקיימות סולידריות שאין נעלה ממנה.
צנגאוקר באה לכיכר לא רק כדי להזכיר שיש (נכון לרגע זה) עוד 16 חללים בידי חמאס, אלא גם כדי שלא נשכח שהחיים לא שוחררו בזכות נתניהו אלא למרות נתניהו: "כשהם טרפדו עסקאות אתם צעקתם איתנו, השמעתם את קולכם מול מי שעצם את עיניו, שניסה לנרמל את הגיהינום של בנינו ובנותינו בשבי".
מה עושות האיילות?
צנגאוקר אף התייחסה לניסיון של ממשלת נתניהו לשנות את הנרטיב או להקים ועדת חקירה שכמוה כוועדת-קישוט. גם כאן, כדרכה, הייתה פשוטה ובהירה: "הם יכולים לשנות את שם המלחמה כמה פעמים שירצו, אבל לעולם לא יוכלו לחמוק מאחריות. נדרוש ועדת חקירה ממלכתית, היא ולא אחרת".
זה היה מרשים, זה היה בגובה העיניים, זה היה מרענן כיוון שהדברים נאמרו לא על ידי פוליטיקאית בעלת אינטרס אלא מפי מי שלכאורה ניתן לה כל מבוקשה, שבנה שב הביתה - ובכל זאת היא בחרה להעמיד את עצמה שוב לרשות הציבור שהיא חלק ממנו. פוליטיקאים רבים שלא משמיעים "פיפס" מבלי שיידעו מראש מה חושב על כך הבייס שלהם, יכולים רק ללמוד איך ראוי שינהג שליח ציבור אמיתי.
אנקדוטה כמעט-משעשעת (נוכח האירועים הקשים) אירעה כאשר במהדורה של אילה חסון, בכאן 11, שהפכה למעין מסיבה אלטרנטיבית של הילדים הפחות-מקובלים בכיתה (זכותם, כמובן), ניסו להתעלם מנאום צנגאוקר, אבל עברו אליו לדקה רק כאשר הנואמת השמיעה ביקורת נוקבת (אודה שאפילו לאוזניי) לפיה הממשלה היא שאחראית לא רק לחטיפתם של אזרחים ממיטותיהם אלא גם להירצחם בשבי.
חסון נראית מבולבלת, כמעט מבוהלת. היא מיהרה למלמל משהו על כך שהיא מקווה שצנגאוקר חלקה עם הקהל גם כמה רגעי שמחה עם בנה לפני שעברה לביקורת - ומיהרה להחזיר את הדיון לפאנל המוזר שלה.
אה, היה גם ערוץ אחד שלא שידר את הנאום של צנגאוקר. הוא היה עסוק במירוק האולפן לקראת הנואם הפחות חשוב של מוצאי השבת.