הורור בייב

השאלה הטבעית והמיידית שעולה בהקשר של כל כתיבה ביקורתית על שרה אנג'ל היא "בשביל מה אתה צריך את זה?". בשביל מה זה טוב? הרי אנג'ל – "שמוליק" לשעבר (ואולי גם בהווה, מי יודע?) – לא מתביישת בעברה, ואף כתבה עליו רומן מתקבל על הדעת בהחלט ("מלאך או שטן"), בו היא מגוללת כיצד היתה ועשתה וראתה ונהגה שלא כשורה עם האנשים האסורים על פי חוק וכו', ולמה, למה להסתבך? הרי האפשרות שאנג'ל עדיין עומדת בקשר עם מי מהטיפוסים עימם אף אדם מאוזן בנפשו לא רוצה להתעסק, עומדת, כמו אסיר בספירת בוקר, ולצידה חבריה לתא – הסכנה לבריאות והחשש שהומור אינו הפן הבולט באישיותם. אז, באמת, למה לך? ואם מותר להוסיף, חתיכת טמבל.

אבל אנג'ל, עם רעמת תלתלי הלביאה הברונטית שלה, הוציאה עצמה זה מכבר מאזור הדמדומים של אזור הדמדומים שהשתיקה חתיכית לו. אנג'ל היא סופרת, עיתונאית, ידוענית, אפילו סיבוב באיזה פאנל עונתי מביך של מרב מיכאלי הופקד לגנותה במחסן הרזומה – וכל זה כדי לומר: כשרה לסילוב. ומכיוון שכך ראוי לשוב ולרדת לשורשי התהוות אייקונת הידוען ולהשתאות על המסלול האנרגטי בו פילסה אנג'ל את דרכה אל החלק במוח הציבור השולט על התודעה התרבותית.

שהרי אנג'ל, בניגוד למוטציות סקס-אפיל שפילסו את דרכן לחזית ההכרה באמצעות זוג עטינים להתפאר או התרועעות עם הולכי הרכיל הנכונים, או מזייני הסלבריטאיות המתאימים, הגיעה לכאן רתומה לאוכף סוס ימיה כעבריינית מורשעת. הארכיון מספר כי ההופעות שדפקה בבית המשפט בשעתו היו מופת של רעננות חצופה, משולבות בסקרנות הציבורית שעורר הפרדוקס שמגולם בנוכחותה: תגרנית בסגנונה שהיא גם רבע או חמישית בייב. ובזמן שבנות מחזורה הלגיטימיות התחככו בשאריות הפליטה שהותיר רפי שאולי, חולמות להיות חווה לוי ומוכנות להסתפק בקארין דונסקיזציה של הגזרה, אנג'ל זאת ניהלה רומן לסבי מתוקשר עם חברתה לבית האסורים, מתדלקת את הפנטזיה הציבורית על סקס מאחורי הסורגים, שהיה אופנתי בשעתו. השאלה מדוע האחים ברבש לא עשו מזה תסריט נותרה לא פתורה עד היום.

אך יצאה לה זאת מגדרות הקלבוש, המשיכה במינוף ובמיתוג העצמי, יען כי נהנתה מהשיזפון הקל שהנחיל לאגו שלה פרוז'קטור הידוענות. אולם בפניה הדילמה, כיצד תשמר מעמדה כידועה בציבור? האופציה של שיבה ללב מאפליית הפלילים, גם אם קורצת בשל מעמדה התודעתי המבוצר בסצינת בוקי נאה וקשריה הטובים עם אסיר עולם, אחד, שמעיה אנג'ל, היתה גרועה בעליל, גם מכיוון שהשתקמה וכו', וגם מכיוון שהזוהר והחשיפה שמסוגלים להציע מדורי הפלילים, קמצני ומדוד – נגזרת של מספר ההופעות בבית המשפט לצורך הארכת מעצר וכדומה. סלב מתהווה כאנג'ל, החושק במיתוג מטופטף, אך בעל פוטנציאל חלחול, לא יכול להרשות לעצמו את אקראיות החשיפה המדודה בכפית של מועדי הדיון בבית משפט השלום הת"א.

ובכן, כותבים ספר. ובכן, מבססים אותו על סיפור החיים. משווים לו פן יומני, אוטוביוגרפי, וידויי – ומתמרקים בשמן החלקות של מסע היחצ"נות (שהרי מדובר בסיפור נפלא: אסירה לשעבר הכותבת את סיפורה של אסירה לשעבר וחוזר חלילה). ובאותה נשימה עוברים תהליך הכשרה מזורז ומחיקת עוונות ומריטת עוולות לשעבר (שהרי החוב לחברה שולם במלואו וכדומה), ורגע לאחר מכן, בשל חלקות הלשון וצחות השנינות העממית, ובהתאמה – רכיבה על גל ה"לא עובדת בשביל אף אחד" שפשה בארצנו לאיזה שמונה דקות - ותיכף ומיד המהפך מושלם ומנערת אסור על-פי חוק, הטרנספורמציה למעמד מותרת על פי מדורי התרבות ומוספי סוף השבוע ויאללה בלגנים - שרה אנג'ל כאן כדי להישאר.

וכמובן שהמוניטין המפוקפק בשלבי תרדמת אינו מזיק ליצירת פרסונת ה"דמות צבעונית", שחביבה מאוד על עורכי כתבות מגזין דלים בחומרים ובהשראה, וביחד עם גישת ה"יש לתת ייצוג במיינסטרים גם לתופעות שוליים" היא הופכת לחלק מאותו מיינסטרים, גם אם בשוליו המתמרכזים בהדרגה ורגע לאחר מכן, הספר השני, "נקמה" – שגם הוא לקוח מעולם החומרים המוכר והמזוהה עם דמותה – וגם הוא משגשג אצל רוכשי הספרים ושב ומעיר מרבצם את עורכי המגזין וכיוצא בזה ובאלה, והטלפון ממרב מיכאלי וטור הספורט במקומון (אוהדת בית"ר כמדומני – שוב, התכתבות עם הטריטוריה המוכרת) וכתבות אקראיות בהקשרים ללא כל הקשר, סתם כי אין על מה לכתוב, ואזכורים שוטפים במדורי הרכילות ואם יש עיתונאי בתל-אביב שלא מחזיק במספר הטלפון שלה שיקום. אם יש לו אומץ.

אלא שלזכותה של אנג'ל צריך לומר, שבניגוד לדמויות קצה מקושקשות אחרות שהשתלטו על רבע אינץ' הזוהר שמחלקת הסצינה הזאת ליושביה, היא ראתה גם ראתה דברים, עשתה גם עשתה דברים, וכתבה (יש שאפילו נוטים לה חסד על כשרון כתיבתה ועל, שוב, אותה עממיות נטולת עכבות, שכמוה כחוכמת רחוב, החסרה כל-כך לכולנו ומעוררת בנו קנאה רדומה להיות הבריון השכונתי או נערתו), ובניגוד לאחרים שילמה את המשכנתא שלה לחברה ובאמת שלא ראוי להיטפל אליה. ואמנם, אין כאן היטפלות כי אם ניסיון לשלות בפינצטה עוד דוגמית לאחת מאינספור גישות החדירה לתודעה השמורות לישראלי האנונימי המתאווה עד מאוד להיות מוכר. וכאן עומד לזכותה אחד נוסף, שביסודו ספין: אנג'ל לכאורה חדרה לתודעה בדרך לא דרך, כמעט כנגד כל הסיכויים. אבל בפועל, אנג'ל הגיעה למקומה בדרך היחידה שהיתה פתוחה בפניה ומבחינה זו לא רק שדפקה את השיטה, אלא גם הרחיבה את תחומי הז'אנר. בבחינת: יש כנראה היגיון מאחורי מדיניות השיקום של השב"ס ומאחורי עולם הזוהר.

וכאן המקום לסיים באזכור ספרה החדש, "שנת החתול", שגם הוא עוסק בתחום האפור של העולם השחור, אותו היא מכירה על בוריו והוא, מסתמן, הטריטוריה היחידה בה היא יודעת לנווט מבחינה ספרותית. ורק שיהיה לה טוב וגם לנו, שהרי אנו רחמנים בני רחמנים, יהודים בני נותני הזדמנויות שוות לכו-לם: מהפוסטמה שכל כוחה במראה בביקיני ועד לנערת הפלילים במיל'. מדובר בברנז'ת האפשרויות הבלתי מוגבלות.