זה היה ערב שידורים מוזר לגברים מסוגי, שחולקים את זמנם בין צפייה בכדורגל לבישול. התכוננתי לערב של מסך חצוי, בין בלומפילד למאסטר שף, אבל העשן שהיתמר מעל הדשא בבלומפילד הביא לביטול הדרבי התל אביב והשאיר אותי עם אדי הבישולים שעלו מהסירים של המתמודדים בריאליטי הבישול הוותיק.
אני סאקר של תכניות בישול: תנו לי קרב סכינים, משחקי השף, הל'ס קיטשן וכמובן, מאסטר שף (הפורמט המוצלח ביותר, אם לא מהבחינה הקולינרית אזי בוודאי מבחינה טלוויזיונית) - ואני כבר חוגר סינר למותני ושואל מה צריך לעשות.
מה שכן, ככל שאני משנן מתכונים ומנסה ללמוד טכניקות חדשות של קיצוץ, רידוד ותיבול, הדבר האחרון שאני מצפה לו הוא ללמוד משהו על החיים מתוכנית בישול. להפך: טקסי השיפוט מעייפים אותי. מכל הארבעה היחיד שלא מרגיש כמו מנת ביניים מיותרת הוא ישראל אהרוני, אנציקלופדיה של קולינריה. השאר קצת שבויים בתדמיתם, בעיקר אייל שני. רוצה לומר, אני צופה במאסטר שף כמצוות אנשים מלומדה: דרך נעימה להרגיש כאילו אני נמצא במטבח מבלי לצפות ממנה ליותר מדי. צופה במנות שף נרקמות מול עיני בעודי מנשנש טוסט עם גבינה צהובה.
רק שאמש קרה שם משהו אחר, כזה שגרם לי להרהור פילוסופי, מצב תודעתי שמתקיים אצל אייל שני כשהוא רואה עגבנייה.
בין סלרי למלפפון
חמישה מועמדים להדחה "הוגרלו" מבין חברי הנבחרת. איך? על ידי טעימה עיוורת של חומרי גלם בצורתם המולקולרית. זה היה מעניין, אבל גם מאוד לא שוויוני בעיני: קל מאוד לזהות טעמים דומיננטיים כמו וניל או קינמון, קשה הרבה יותר להבדיל בין סלרי למלפפון או בין עגבנייה לגמבה.
ניחא - לבסוף נותרו חמישה אומללים: רזיאל, צחי, נגה, ניצן ושלו. למקרה שאינכם נמנים על הצופים הקבועים של התכנית, מדובר בארבעה בשלנים מחוננים ואחד שקצת פחות. הכוונה היא לרזיאל, בחור שנראה סימפטי להפליא, אבל התברר בפרקים הקודמים כבשלן לא מספיק מגובש.
והנה, לא רק שהיה לו מזל בשלב הטעימה המולקולרית, אלא שגם המשימה הבאה האירה לו פנים: המתמודדים חולקו לפי צבעים והוא הגריל את הצהוב, צבע שקל יותר לבשל מנה שתיראו בו טוב. קל ממה? ובכן, מהצבע של נגה למשל, שקיבלה את הצבע החום, צבע שבבישול הוא הרבה יותר תופעת לוואי של צריבה או אפייה ופחות גוון שאליו מכוונים בכוונת-שף.
המזל הרע של נגה לא נעצר שם, רק שהפעם היה מדובר בהחלטה רעה שלה: ניסיון לאכוף זיכרון משפחתי על סועדים שלא מכירים את הרקע המיוחד. היה לה בראש כבד קצוץ שמוגש על פרוסת תפוחי עץ.
אל תהיו כבדים
כבד קצוץ (בוודאי עם תמרים, דרך מקורית להמתיק את המאכל) עשוי להיות מעדן, בעיקר לצד פרוסת חלה מתקתקה שנקלתה והייתה לצנים ובליווי של סייד קיק - מריבת בצל ועד לקורנישון (תוסיפו לי כוסית של וודקה קפואה בצד - ויש מצב שאני זורם אתכם כבר בדייט ראשון), אבל הוא צריך להיות מאוד יוצא דופן, בלשון המעטה, כדי להצליח ברמות הגבוהות של מאסטר שף.
בואו וניקח לרגע צעד אחד לאחור ונדבר על הפורמט. אוכל הוא זיכרון, אוכל הוא צחוק ודמעות, אוכל יכול לגעת בנימים העמוקים ביותר של נפשנו. "פודי" אינו תחביב, הוא דרך חיים, תפישת עולם שמקטלגת, אפרופו צמד המילים הזה, את ערי תבל לפי המנות שנאכלו בהן. עבורכם פריז היא מגדל אייפל או המונה ליזה? עבורי היא מסעדת שרקוטרי ששוכנת במפעל בשר ישן.
מדריד עבורכם היא מוזיאון הפראדה או אצטדיון סנטיאגו ברנבראו? עבורי היא שוק מרווייה הלא מתויר אבל מקום שבו אני מביט כמהופנט במפלטי הדגים בדוכניהם. פירנצה היא גשר ריאלטו או פסל דוד? עבורי היא עוגייה מופלאה בגילי, בכיכר שמול הקתדרלה הגדולה - וכך הלאה, תולדה של עשרות שנים שבהם הנחתי לגרגרנותי שאינה יודעת שובע להדריך אותי בנתיבי עולם.
רוצה לומר: לא באתי למאסטר שף כדי לשמוע סיפורים קורעי לב, אלא כדי "לעבוד". לכן העונה הזאת היא חגיגה עבורי: מלבד הרמה שעלתה פלאים (זוכרים את הזמנים שבהם אפשר היה לנצח אפילו בגמר עם חריימה או שקשוקה? תשכחו מהם: היום צריך לשלוט בטכניקות מגוונות ובסגנונות שונים של בישול ואפייה, להכיר חומרי גלם לעומקם ועוד), פחת מינון הווידויים קורעי הלב לטובת המחבת, הסיר והטאבון.
ילדות נשכחת
דווקא משום כך המקרה של נגה הוא עוד יותר סימבולי מכפי שחשבו בהפקת התכנית: הדחתה של מי שנחשבה בעיני רבים מועמדת פוטנציאלית לגמר, נועדה להעביר מסר לפיו גם אם אתה בשלן מחונן, רגע אחד של חולשה עלול לעלות לך ביוקר. זה לקח נכון לחיים בכלל: יש מקצועות - בעיקר אמנותיים (ושף הוא ללא ספק מקצוע כזה) שבהם אתה טוב כמו המופע האחרון שלך. זה נכון לגבי ספורטאים, זמרים וגם שפים - מבריקים ככל שיהיו.
אבל היה כאן גם משהו פחות מודע, שמסמל יותר מכל את העונה הזאת של מאסטר שף: אל תבוא אלינו עם סיפורים מבית אמא ואבא, אלא רק אם הפרשנות הקולינרית שלהם יכולה להדהים גם את מי שלא חולק אתך את הזיכרון המשפחתי.
נגה הגישה זיכרון ילדות בתכנית שפעם הייתה כולה כזאת, אבל התבגרה והפכה לתכנית של בישול מקצועי. זה היה מפתיע, זה היה מאכזב, זה היה אפילו אכזרי, בעיקר כי אני בטוח שלו היו שואלים את רזיאל - הוא היה הראשון להודות שניצח בשלנית טובה ממנו שסבלה מיום קצת פחות מוצלח.
חובבי קולינריה רגילים להישאר עם האפטר-טייסט של המנה האחרונה שאכלו על השפתיים. אתמול היה לה טעם של לקח מריר משהו, בעונה הכי טובה של מאסטר שף מאז שודרה לראשונה, אי שם בין מרק עוף לגולאש.