על מסך הטלוויזיה שמכוונת על ערוץ 12, בין סרטון של דני מירן מסיר את תמונת בנו עמרי ממסלול ההליכה בשדה התעופה בן גוריון, לבין שידור מהלוויה של לוחמי הנח"ל שנהרגו ביום ראשון, נפתח מושב החורף של הכנסת. סנדוויץ' ישראלי קלאסי. פרוסת כאב, שכבת פוליטיקה, ופרוסת ציניות מעל.
אומרים שנחיתה מחופשה היא קשה. מסתבר שגם חזרת הכנסת מפגרה היא סוג של נחיתה קשה. יושב ראש הכנסת, אמיר אוחנה, פתח את הדיון והציג את יצחק עמית כשופט עליון, לא כנשיא. לא פליטת פה אלא הצהרה מתוכננת היטב שבטח תירגל מול הראי שעות קודם לכן. אם אוחנה יכול למחוק תואר מנשיא בית המשפט העליון, אז גם אנחנו יכולים למחוק לו תואר אחד ולהציג אותו כחבר בקהילה הגאה, ולא כחבר כנסת. זה לפחות יזכיר לנו ימים שבהם הגאווה עוד הייתה קשורה לאומץ, לא ליחסי ציבור.
בערוץ 12 מדברים על אובדן הממלכתיות. באולפן, פרצופים רציניים מאוד מתווכחים אם זו התנהגות הולמת או לא. אני חשבתי לעצמי שמדובר בגנון. אבל זה לא באמת גנון. זה גן חובה עם רובים, חוקים, ומצלמות. יושב ראש הכנסת, שהוא כביכול סמל שלטון, משתמש ביום הכי ממלכתי כדי למחוק את אחד מסמלי השלטון האחרונים שנשארו. במקביל, חברי כנסת מהאופוזיציה שמוחים על האירוע, מתקנים בצעקות את אמיר אוחנה ומוצאים מהאולם. מהצד זה נראה כמו פרק חדש של "ארץ נהדרת" רק בלי הצחוקים ברקע.
אוחנה מדבר על דרך של פשרה. רק שאצלו "פשרה" זה כשכולם מתפשרים עם הדעה שלו. הנשיא הרצוג מתחיל את נאומו, פונה לעמית בתוארו הנכון, נשיא בית המשפט העליון, וזוכה למחיאות כפיים. לרגע נדמה שהוא הגננת שחזרה אחרי הפסקה ארוכה כדי לגלות שהילדים שלה שרפו את הגן. יש בו מבט של "מה עשיתם כשלא הסתכלתי?" והוא יודע את התשובה: גנבו לו את המדינה בזמן שישן.
ואז עולה נתניהו. אוחנה מזמין אותו, וכל חברי הליכוד קמים כאיש אחד, מוחאים כפיים כאילו מדובר בהופעה של עומר אדם, וזה הרגיש כאילו נתניהו צעד לעבר דוכן הנואמים כמו לתוך אולפן של "הפטריוטים". "יקיריי, אזרחי ישראל", הוא אומר, ואני, על הספה, מרגיש פחות יקיר מאי פעם. אני, תל אביבי ליברלי, הופך אוטומטית לסדין אדום בעיני הקואליציה הזאת. מבחינתם, אני לא אזרח, אני איום תרבותי.
נתניהו מדקלם את "הישגי המלחמה". במציאות אחרת, אולי הוא היה מתגאה באיך שהציל את העם, אבל במציאות שלנו הוא בעיקר מתגאה בזה שלא הקשיב למתנגדים שלו. האצבע המאשימה שלו, כמו לייזר, עוברת על פני האופוזיציה, אלה שמבחינתו ניסו לגרור את ישראל להפסד. מחיאות הכפיים נשמעות שוב ושוב, כמו מנוע של אופניים חשמליים שמסרב להפסיק. סדרנים מוציאים עוד ועוד ח"כים, והמצלמה מתעכבת על שורת השרים סביב השולחן, כולם מביטים בו בהערצה של תלמידים למורה שהבטיח להם טיול שנתי אם יפסיקו לחשוב.
על הדוכן, הוא מדבר על "שנאת חינם" ועל הצורך באחדות. זו תמיד הנקודה שבה אני צוחק. אצל נתניהו אחדות זה כשכולם שונאים את מי שהוא שונא. ומהי שנאת חינם בעיניו? כנראה כל שנאה שלא מניבה לו מנדטים. הוא מדבר על האלימות נגד חברי הכנסת ועל האיומים עליו ועל משפחתו, אבל משום מה לא על האלימות המשטרתית כלפי משפחות החטופים, אלה שעמדו מחוץ לבתי השרים והקריאו שמות של יקיריהם. מעניין, כנראה שהכאב שלהן לא נחשב "ממלכתי".
והוא ממשיך. עוד הישג ועוד הישג. ואני יושב מול המסך ותוהה אם הוא בכלל זוכר שהוא זה שהיה ראש הממשלה ביום שבו ישראל ספגה את הטבח הנורא בתולדותיה. אולי הוא שכח. אולי הוא שכנע את עצמו שזה היה מישהו אחר. זה הרי לא קשה, התומכים שלו שוכחים עבורו כל יום מחדש.
אחריו עולה יאיר לפיד. יש לו רגע אחד של חסד כשהוא אומר: "מדינת ישראל היא מדינה בריאה שיש לה ממשלה חולה". שורה יפה, כמעט שיר. אבל ביבי לא נותן לשירה לנשום. הוא מזנק שוב לדוכן, תוקף, מזכיר את האיראנים, מזכיר את שרה. תמיד מזכיר את שרה. היא הרי חלק מהמיתולוגיה, כמו עץ הזית, רק עם פילטר אינסטגרם. בסוף נתניהו מסיים עם "אלוהים יהיה בעזרנו", ואני יושב מול המסך, מביט על הממשלה הזאת, על כל הרכיכות שישבו סביב השולחן, ואומר לעצמי בלב, אלוהים באמת יצטרך לעזור לנו. כי מהם לא תבוא הישועה.
השידור חוזר לאולפן. יאיר שרקי מדבר ברצינות, ומעביר את השידור לרפי רשף, שחוזר למראות מהכנסת. "לפי מיטב זכרוני", אומר רשף בקולו הרך, "לא הייתה פתיחת מושב סוערת מזו". באותו הזמן, במודיעין, נישא ארונו של סמל ראשון איתי יעבץ ז"ל. במהדורה המוקדמת תוהה קרן מרציאנו אם ביום שבו אמורה לחזור גופה של חלל ונקברים שני חיילי צה"ל אמיר אוחנה אמור להתעסק בביצוע פרובוקציות. הפער הזה, בין הפריים של הכנסת לפריים של ההלוויה, הוא לא רק בלתי נסבל, הוא תמונת המחזור של המדינה: למעלה מדברים על אחדות, למטה קוברים את מי ששילם את המחיר על זה שלא היתה בינינו אחת כזאת.
בערב, דני קושמרו פתח את המהדורה המרכזית קרא לישיבת הכנסת: "סוערת במיוחד" וציין שהוא מתנסח בזהירות. אולי מה שצריך בנוסף לפתיחת מושב הכנסת הוא לפתוח את עיניהם של אנשי ערוץ 12 כי אם הם ימשיכו לסקר את הכנסת כמו תכנית ריאליטי ואת הדמוקרטיה כמו אולפן שישי הם יהפכו לשותפים לאובדן המצפון הלאומי. התפקיד שלהם בנוסף לדיווח מה רואים, הוא לדווח מה אנחנו לא רואים. אני כיביתי את הטלוויזיה וחשבתי על אותו סנדוויץ' ישראלי שפתח את היום, בין אבא שמוריד תמונה של בנו, לבין פוליטיקאים שמורידים את המסכה, לבין טקס הלוויה של חייל צה"ל. וזה כנראה מה שנקרא כאן "מושב החורף של הכנסת".