זה בסדר להודות שלא תמיד אנחנו רוצים לדעת הכל. עם כל הכבוד לחללים ולנפגעים באירועי 7 באוקטובר, הרי שבבליץ התקשורתי במלאת שנתיים לטבח, לפעמים נדמה שקצת איבדנו את זה, שאולי אנחנו רוצים קצת לשכוח.
זה לא רק הרצון הלגיטימי לפתוח חלון שדרכו ייכנס מעט חמצן לממ"ד שבו כולנו שרויים כבר יותר משנתיים. לעיתים מדובר גם בגודש - ממשדרי האקטואליה, דרך תכניות התעודה ועד לאירועי הזיכרון. אני מודה בהכנעה שהיו ימים שבהם העדפתי לצפות בענפי ספורט שאפילו לא ידעתי שהם קיימים, מאשר לראות עוד משהו שקשור ל-7 באוקטובר.
לכן כאשר נחשפתי לכותרת "הסודות של שורה", סדרת הכתבות של אלון שרביט בחדשות כאן 11, הקשחתי את לבי, אומר לעצמי משהו כמו: "די כבר עם כל המוות הזה" - ולמרות הגישה השלילית הזאת, לא חלילה מרוע אלא מגודש ושובע, אין לי אלא להודות בהכנעה: הסדרה הזאת הצליחה ללפות אותי בגרון. סדרות תיעודיות טובות מספרות סיפור לפרטיו, מצליחות להסביר לצופה מה בדיוק אירע. סדרות תיעודיות מעולות, מצליחות להפתיע ולהאיר באור שונה סיפור שאת פרטיו היית בטוח שאתה כבר מכיר.
ברשותכם נטפס אל צמרתו של האילן הגבוה ביותר בז'אנר התיעודי, "שואה" של קלוד לנצמן. אם לנסות לזקק אותה למשפט אחד, הרי זאת העובדה שנלקחה כותרת שאומרת "6 מיליון" ופורקה לאחד ועוד אחת ועוד שניים-שלושה, ככה עד 6 מיליון. רק שאפילו ללנצמן זה לקח תשע שעות.
לוחמים ללא נשק
לעומתו אלון שרביט הצליח לזקק חלק דרמטי באירועי 7 באוקטובר לתוך סדרת כתבות קצרה (המלצה לאנשי התאגיד: היא צריכה להיערך ולהתחבר לסרט תיעודי של שעה ולחיות בזכות עצמה) משום שבחר להאיר אותם מהצד הכי לא הרואי שלהם. "לא הרואי" לכאורה, כי הוא מצא שם כמה גיבורים - ועוד איזה גיבורים. לא גיבורים שיצאו עם נשק שלוף כדי להילחם בפורעים, אלא כאלה שהתעקשו לבצע מלאכה שאין נוראית ממנה - ואת המלחמה ינהלו בליבם, בלי נשק, לאורך כל חייהם.
שלושה גיבורים עיקריים (בתוך שורה של נוספים) היו לפרק ששודר אמש: הראשון הוא רס"ב ליאור חיון מהרבנות הצבאית, הדמות הכי לא מוכרת שכולנו מכירים - כי די במבט אחד בו, כדי להיזכר שראינו אותו כמעט בכל הלוויה של חלל צה"ל. השניים האחרים הם רנ"ג קובי סקורי ורפ"ק רינת סבן, שניהם אנשי משטרה. הם היו ברגים מרכזיים במערכת שניהלה את מפעל הזיהוי המטורף ביותר שהיה אי פעם בישראל, התהליך שהתנהל בבסיס שורה שבו רוכזו גופות הנרצחים: "שרופות, מפויחות, קשורות, הכל מהכל" מספרת רפ"ק סבן מבלי להזיז שריר בפניה, כדרכם של אנשים שמיטיבים להדחיק.
"פחדתי לחזור הביתה", מודה רנ"ג סקורי, שדווקא מעדיף לטפל באמצעות צוות פסיכולוגים עם המראות, הקולות והריחות של אותם ימים - וחושף קעקוע על זרועו. הקעקוע הוא של תמונה בה צולם כשהוא קורס, תשוש פיזית ונפשית, על כיסא באחד מאגפי המתקן, מליט את פניו בידו. מדהים שזה מה שבחר לקעקע על גופו. מדהים ועם זאת מובן בהחלט.
איך מזהים נפש
חיון מספר על רגעי הקבלה ועל רגעי השחרור במתקן. הקבלה כוללת לא רק את גופת החלל, אלא גם את חפציו האישיים שנמצאו על גופו. משמע, לעיתים מתבצע לא רק זיהוי של הגוף אלא גם של הנפש. לעומתה הפרידה, בתוך אולם מיוחד, היא הרגע שבו נפגשת לראשונה המשפחה עם הגופה.
לא תמיד אפשר לזהות את מי שנמצא בארון. "את לא תזהי את הבן שלך", נאלצה רפ"ק סבן לומר ליותר מאמא אחת בימים הראשונים לאחר 7 באוקטובר. והלב מתפלץ. הלב נשבר שוב, הדמעות זולגות מעצמן והמשמעות האמיתית של מה שלמדנו כבר להסתיר תחת הכותרת "7 באוקטובר", נפרטת ליותר מאלף חללים ונרצחים: אחד ועוד אחת ועוד אחד ועוד אחת, נשים, גברים, ילדים וחיילים שעברו שם באותם ימים נוראיים.
אי אפשר לסיים את הטור הזה מבלי לחשוב שמרבית הקוראים כלל לא צפו בסדרת הכתבות הזאת, שכן אחוזי הצפייה בחדשות התאגיד אינם גבוהים, בלשון המעטה. זה רק מחזק עוד יותר את הצורך להפוך את סדרת הכתבות הזאת לסרט תיעודי קצר שיהיה זמין באפליקציית "כאן בוקס" וישודר שוב ושוב בימי הזיכרון למלחמה שיש מי שלא ידעו את שמה (או לפחות מנסים לטשטש אותו): כדי שלא יאבד זכרם, כדי שלא יאבד זכרה.