ילד הקינמון המתוק הופך לאיום: קראו פרק ראשון מתוך "דרור חייב למות"

אני מביטה בגל ההרס מסביבי. מקיפה כיסא הפוך, רגלו האחורית שבורה. אני נזהרת משברי אגרטל ומשתדלת שלא להחליק על המים שנשפכו ממנו. בגילי זה לא יכול להיגמר בטוב.
המים ממלאים את המרווחים שבין המרצפות ומכסים אותן. אני חייבת להתרכז, אבל הכאב הפועם בראשי רק הולך ומתגבר.
"תישאר שם! תעצור! אתה שומע אותי?" מירה צורחת אל עבר גבר המדלג מהמסדרון אל הסלון, רגליו קשורות זו לזו. עיניו של הגבר צועקות לעזרה, אבל הסלוטייפ שמודבק לשפתיו לא מאפשר לו להוציא קול מלבד נהמות לא ברורות.
"דליה, תעזרי לי!" שמיל קורא לעברי, דם נוזל מאפו ומשפתיו. הוא נשען בכל כובד משקלו על דלת הכניסה, מנסה לחסום אותה. מצידה השני מכים בה אגרופים ומאיימים לשבור אותה. "תנעלי
אותה," קולו רועד ממאמץ. "מהר!" הוא מסמן בסנטרו לעבר מפתח הזרוק על הרצפה, צף במי האגרטל, סביבו כלניות, הפרחים החביבים עליי.
אני מסובבת את ראשי בחזרה אל מירה, המסתתרת מאחורי כורסה גדולה ומשליכה ספר עב כרס לעבר הגבר הקשור שממשיך לדלג לכיוונה בתושייה מפתיעה.
"תעצור שם!" היא צועקת ומשליכה לעברו ספר נוסף.
למי אני אמורה לעזור קודם?
לפני שאני מספיקה להחליט, הדלת נפתחת בסערה ושמיל מוטח שוב בחוזקה לעבר הקיר. הוא עוצם את עיניו בכאב. גבר שחור שיער מסתער פנימה ותופס את שמיל בצווארון חולצתו.
לפני שאני מספיקה לבקש ממנו לעצור, הוא שולח אגרוף זועם אל עבר לסתו. "כמו שכבר אמרתי לך, זה בשביל מריאנה!" הגבר מכה אותו שוב ושוב, ואז עוצר ומקשיב בריכוז לקולות הסירנה של ניידות
משטרה.
"הם עלו עלינו," עיניה של מירה מתמלאות דמעות. "דליה, הם גילו אותנו. הכול אבוד!"
צעדים מהירים מטפסים במדרגות, ובכל ההמולה הזאת אני מוצאת את עצמי צוחקת בקול.
מי היה מאמין שכל זה התחיל לפני עשרים ימים בגלל צלוחית מרק אחת?

יום ב', 31 באוקטובר
אני מתעלמת מהדפיקה הראשונה על הדלת. לא הזמנתי אף אחד, אני לא מצפה לשום משלוח, ואם יש משהו שלמדתי בשבעים וארבע השנים האחרונות, זה שאין סוף טוב לביקור לא מתואם.
דפיקה שנייה על הדלת, ולאחר מכן שלישית. אני נאנחת בקול ומעווה את פניי בכאב כשאני מתרוממת לתנוחת ישיבה. מה כבר רציתי? לנוח במיטה חמימה עם כוס תה וספר עד שהצינון יעבור, או לפחות עד שכאב הראש ייפסק וחוש הריח יחזור?
אני מסירה את משקפי הקריאה שלי ומניחה אותם על השידה. נראה שהספר שמירה השאילה לי ייאלץ להמתין בסבלנות. גם ככה הוא לא היה מעניין במיוחד.
גשם של סתיו מכה בחלון חדר השינה, אבל את שינוי מזג האוויר אני מרגישה מצוין בגב הכואב שמקרין לרגל שמאל. תמיד לרגל שמאל. "אני באה, אני באה," אני קוראת כשדפיקה רביעית נשמעת. אני מדליקה את האור בפינת האוכל וגוררת רגל אל עבר דלת הכניסה.
כשאני מקרבת את עיני אל חור ההצצה, אני מזהה את דמותו מביטה קדימה בחוסר סבלנות מופגן.
אני פותחת את הדלת לרווחה. לרגע אחד, שפתיי נמתחות לכדי חיוך. עבר יותר מדי זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. זה נחמד שהוא בא לבקר.
אבל אז הוא רוטן: "כמה זמן לוקח לפתוח?" ואני נזכרת למה אני מעדיפה להיות לבד.
מעילו ספוג המים מטפטף על שטיח הכניסה לדירה שלי. "תשאיר את הנעליים בחוץ," אני מבקשת, אף על פי שברור לי שמילותיי נופלות על אוזניים ערלות.
כצפוי, נעליים רטובות פולשות אל תוך ביתי וממלאות אותו בסימני סוליות מלוכלכות.
"בבקשה, היכנס," אני מדליקה את האור בסלון, פותחת קופסה של עוגיות נטולות סוכר, מפזרת כמה מהן בצלוחית ומגישה.
דרור מבחין באריזה ובוהה בה במבט מבולבל. "ממתי את חולה בסוכרת?" הוא שואל בחשדנות.
"אני לא," אני משיבה ביובש, "אבל מירה כן."
אולי טעם הסוכרזית יגרום לו לכרסם פחות מהן. תרומתי הצנועה למאבק בכרסו התופחת.
"מאחל לה לסיים עם הסוכרת," הוא מסיר את המעיל הרטוב ומשליך אותו על השולחן בפינת האוכל. כך, בהינף יד, הוא מוסיף מטלה נוספת לרשימה המתגבשת בראשי — לייבש את שטיח הכניסה,
לנקות את רצפת פינת האוכל ועכשיו גם את השולחן.
"בדרך כלל לא אתה מסיים עם הסוכרת, אלא היא מסיימת אותך," אני מרימה את המעיל הרטוב והכבד ותולה אותו על וו בכניסה. "אני חושב שאני מפתח משהו," הוא מכריז בקול מתפנק, אוחז
בידי ומניח אותה על מצחו כמנסה להוכיח את החולי המתפשט בגופו.
אני נדרכת לרגע, אבל הוא לא חם. אפילו לא פושר. אני מחכה שהוא ישאל מה שלומי, אבל הוא מתיישב על אחת הכורסאות בסלון. ולא שואל. כמובן שהוא בחר להכתים דווקא את הכורסה של יורם.

"אז אתה חושב שאתה חולה," אני מרימה גבה, "ולכן החלטת שזה רעיון טוב להדביק גם את אמא שלך?" אני לא טורחת לציין בפניו שגם אני לא בדיוק במיטבי.
"יש מצב למרק?" דרור מתעלם מהערותיי ומושך באפו בקול רם. הוא אוחז בשלט הטלוויזיה ומדליק אותה. המסך הזוהר מציק לי ואני מסובבת את ראשי הצידה. הוא ממהר להעביר בין הערוצים, עד שנראה שהוא מוצא תוכנית שמוצאת חן בעיניו, צוחק בקול ומקנח בנחירה. ממתי הוא נוחר כמו חזיר?
"למזלך, גיורא הקדים והביא את משלוח הירקות היום במקום מחר," אני פוסעת אל עבר המטבח, ממלאת סיר במים ומניחה אותו במאמץ על הגז.
"אני לא מבין למה את מתעקשת לקנות ממנו," דרור נואם מהסלון. "הוא מתפרנס מלרמות קשישים ולקחת מהם פי עשרים מהמחיר הרגיל בכל סופר. את חייבת לעבור לקנות באפליקציה."
"לפחות הוא מתפרנס ממשהו," אני ממלמלת ומרימה מהקרטון שני גזרים, שני תפוחי אדמה ובצל. "עדיף מלשחק במחשב כל היום."
"אמרת משהו?" דרור צועק מהסלון. נשמע שהוא עבר לתנועה החביבה עליו. לעיסה. הייתי צריכה לדעת שגם טעם הסוכרזית לא יעצור אותו מלסיים את כל העוגיות. לרגע אחד אני נזכרת בדמותו,
כשעוד היה ילד שובב המתרוצץ בבית במרדף אחרי ממתק זה או אחר. הוא היה יפה כל כך. פעם.
אני מוציאה מהמגירה אבקת מרק עוף ומציצה לעברו מהמטבח.
ידו האחת אוחזת בשלט ומעבירה ערוצים, בעוד השנייה מקלידה בטלפון הנייד שלו. הפרעת קשב.
"אז מה אמרת?" הוא שואל שוב תוך לעיסה וממשיך לצפות בטלוויזיה. "לא שמעתי."
"לא אמרתי כלום," אני מסיימת לחתוך את הירקות ועוצרת כדי לקנח את האף. לא נורא, אני חושבת. אם בטהובן הצליח להלחין יצירות מופת ללא שמיעה, אני מסוגלת לבשל מרק גם בלי חוש הריח
שלי.
הירקות מתחממים בסיר, ואני מתפנה לחפש במקרר אחר שאריות העוף שהפשרתי ביום שישי. אין לי תיאבון בחודש הזה של השנה, החודש של יורם. "את יכולה להביא לי משהו לשתות?" נוגש העבדים מהסלון ממשיך לחלק לי הוראות. גבר בן ארבעים ואחת שלא מסוגל לקום ולמזוג לעצמו כוס מים.
אני מסתכלת על התמונה של יורם ועל נר הנשמה הכבוי שלצידה. "בעוד שבוע נציין שנה, יורם," אני לוחשת לו. "ותראה איזו ירושה השארת לי."
"בבקשה," אני מגישה לדרור כוס מים פושרים. הוא תופס אותה בידו השמאלית בעוד הימנית מקלידה הודעות טקסט בטלפון. הוא אפילו לא טורח לסובב את הראש לעברי, שלא לדבר על להגיד
"תודה".
"אז מה עם המרק?" הוא לוגם מכוס המים ומרים את רגליו על הספה. עיניי צדות פיסות בוץ הנושרות על השטיח הנקי שלי, ואני מרגישה את הדם זורם בעורקיי מהר יותר ויותר.
"עוד מעט מוכן," אני מתיישבת בכורסה שממולו, לוקחת נשימה עמוקה. אין טעם לפתוח בריב. שוב.
"אז מה שלום מיכל?" אני מנסה לפתח שיחה. "לא ראיתי אותה כבר הרבה מאוד זמן."
"היא, אהה..." דרור עוצר ומגרד את ראשו. קשקשים נושרים על כתפיו. "היא, אהה... בסדר," הוא משיב ועובר לכרסם עוגייה נוספת.
"לא ראיתי אותה מאז פסח," אני בוחנת את הבעת פניו. "ועכשיו כבר נובמבר."
"אמא, מה הקטע?" דרור מזעיף אליי פנים, תוחב עוגייה אחרונה אל תוך פיו ומותיר את הצלחת ריקה. "אולי היא לא באה לפה כי את תמיד עסוקה בלתחקר את האורחים שלך. חשבת על זה?"
ואולי גם היא הבינה שטוב לא יֵצא מגבר מובטל שמעביר את זמנו בלטפח כרס ולשחק במשחקי מחשב. אני מפנה את הצלחת בלי לומר דבר.
פעם הייתי טורחת לעודד אותו ולהסביר לו שאם מיכל לא מעוניינת בו, אז ההפסד הוא כולו שלה והיא בוודאי עוד תתחרט, אבל מזמן כבר הבנתי שבסיפור הזה יש רק מפסיד אחד, והוא עסוק
בלצחוק מבדיחותיו של בדרן גס רוח בטלוויזיה ששואל אם יש פה בקהל מישהו מבת ים.
אני זוכרת את הימים שבהם דרור היה לצידי ויחד היינו רואים את דודו זר משוחח עם בובת גרב דמוית צב. דרור היה צוחק בקול מבעד לשתי שיניו הקדמיות החסרות, ואני הייתי מסיטה הצידה את הפוני הזהוב שלו, כך שלא יסתיר את המסך מעיניו הסקרניות.
ועכשיו? אני מסתכלת עליו, ליצן הצוחק מבדיחותיו של ליצן אחר. אני חוזרת אל המטבח כדי לבדוק מה שלום המרק. תפוח האדמה נמעך בקלות וכך גם הגזר. מוכן. אני מוזגת את המרק לצלוחית חרסינה קטנה מעוטרת בפרחים כחולים, מניחה אותה על מגש קטן ושוב גוררת רגל אל עבר הסלון.
"בבקשה," אני מניחה לפניו את המגש. אני עוצמת את עיניי רק לרגע ונזכרת איך הייתי מנשקת את הנמשים הצפופים שעיטרו את אפו הקטן, בימים שבהם עוד הייתי מכנה אותו "ילד הקינמון המתוק
שלי". לאן הם נעלמו?
אני מקנחת את אפי ומחייכת בגאווה לדרור שמקרב את כף המרק אל פיו. אם יש משהו אחד שאני יודעת שהוא כן מעריך, זה את המרקים שלי.
אבל הפעם עיניו של דרור מצטמצמות, והוא מעווה את פיו בגועל. הוא יורק את הנוזל בחזרה אל תוך הצלוחית, טיפות עפות החוצה ופוגעות בכיסוי הבד של הכורסה. הכורסה של יורם!
"זה... מקולקל!" הוא צועק בפנים אדומות.
"מה...מה... על מה אתה מדבר?" אני מגמגמת. "מה מקולקל?"
"המרק שלך. הוא מקולקל!" דרור מנגב את פיו בידו, ומטיח את הצלוחית על השולחן הקטן שבסלון.
אני מרגישה כאילו מקרינים לי סרט בהילוך איטי. קערת הפורצלן שלי, חלק מסט חגיגי המעוטר בפרחי נורית כחולים, מתנה מיורם לרגל יום הנישואים העשרים שלנו, פוגעת בשולחן. אני מביטה
בחתיכות שעד לפני רגע הרכיבו פרח כחול ומהודר. עשרים וארבע שנים הוא שרד בגאווה, עד המפגש עם דרור, ועכשיו הוא שבור. כמוני.
אני בוהה בשברים בשתיקה. גם אם אצליח להדביק אותם בחזרה, זה לא יהיה כמו קודם. דרור קם על רגליו, מתנשף. "מה עובר עלייך, אמא? להגיש עוף רקוב? גועל נפש! לכי להיבדק. את מתחילה לאבד את זה, אמא!" הוא מושך את החולצה שנצמדת לבטנו, נועץ בי מבט של סלידה, ומתרחק במהירות אל עבר הכניסה.
"באתי כדי שתעזרי לי להבריא, לא כדי שתרעילי אותי." ובלי לומר עוד מילה, הוא לובש את המעיל שכבר הספיק להתייבש ויוצא. הדלת נטרקת בעקבותיו. אני ממצמצת בעיניי אל עבר הבדרן שעבר לבוז לבני עדה זו או אחרת ומכבה את הטלוויזיה.
"הייתי צריכה להרעיל אותך באמת," אני לוחשת וניגשת אל המטבח כדי להביא מטאטא ויעה.

"דרור חייב למות" / רז קלמנוביץ'. 191 עמודים. התחנה - בית הוצאה לאור.