ישראל צריכה אויב כדי להרגיש חיה. ואם אין בחוץ, היא תמציא אויב מבפנים

יש רגעים כאלה אחרי מלחמות, שהשקט הופך למפחיד יותר מהאזעקה. כאילו משהו חסר. כאילו הגוף התרגל לקום בלילה לקול נפץ, לגלול בבוקר את המוות היומי, ולצפות בצהריים בעוד דיון על חטופים שנשכחו באיזה חור בעזה. ואז פתאום זה נגמר. בלי מטחים, בלי התרעות, בלי חדשות בהולות. רק אוויר דחוס של מדינה שנשארה לבד עם עצמה, ועם כמה שליחים אמריקנים שמסתובבים פה כמו אפוטרופוסים של ילד בעייתי.

הקטע הוא שנתניהו הצליח שוב. לא להביא ניצחון, אלא למכור אחד. הוא הרי לא צריך לנצח באמת, רק לספר לנו שניצח. ואנחנו, כמו ילדים עם הפרעת קשב לאומית, נדהמים מהנרטיב החדש. טראמפ הכריח אותנו לסיים את המלחמה, אבל אצל ביבי זה כבר "מהלך אסטרטגי של מנהיג אמיץ". שני חיילים נהרגו השבוע? נו, אז מה. זה רק "המחיר של הניצחון". יש להם תשובה לכל דבר, העיקר שהשקר ישמור על קצב נשימה יציב.

אבל הנה הסיפור האמיתי: נגמרו לנו האויבים החיצוניים, אז חזרנו לאויבים הפנימיים. הישראלים. אחד את השני. הפסקת האש בעזה הפכה להפסקת אש קצרה בינינו, עד שנמצא מישהו חדש לשרוף. והנה הוא נמצא: משפחות החטופים ששבו מן השבי. מי היה מאמין שהעם שהדליק נרות בשבילם, ירוץ שבועיים אחר כך לקלל אותם על גיוס המונים לשיקום. מי בכלל מבין מה זה שבי? שנתיים של חושך, פחד, קולות של מחבלים, ואז אתה חוזר למולדת שלך, ואז יש מי שיורק עליך כי ביקשת עזרה.

בינתיים במעבדת השנאה של נתניהו, המכונה המשומנת היטב עובדת שעות נוספות. טוקבקים, סרטונים, כותרות. "הם מפונקים", "הם כפויי טובה", "הם שמאלנים במסווה של חטופים", מדינה שהמציאה מחדש את המושג "חוסר בושה". אבא של חטוף שאומר "אני מוכן שבני ימות למען הניצחון", הופך לגיבור לאומי. אמא שאומרת "אני רוצה את הבן שלי חי" הופכת לבוגדת. ואיכשהו זה נשמע מוכר. פתאום אתה קולט כמה מהר הפכנו למה שלעגנו לו פעם, אותם הורים פלסטינים שדיברו על "ילדים שהולכים למות למען אללה", אצלנו זה לא למען אללה, זה למען ביבי. הבדל קטן, אותו שיגעון.

נמאס לי מהטלפון, אז אני מדליק טלוויזיה. ערוץ 12. עמליה דואק מעבירה את השידור לשילה, החטוף אבינתן אור חזר הביתה. רגע אחד שכולו אנושיות. ואז, מאחורי הדמעות, אתה שומע את הקולות ברקע: "מוות לשמאלנים! מדינה של יהודים!" חוזרים על זה כמו מנטרה. מוות לערבים, מדינה של יהודים. שירה בציבור של שנאה, שידור חי מהלב הפועם של ארץ ישראל השלמה. ענבר טוויזר מחזירה לאולפן במהירות, כאילו אפשר להחזיר גופה לחיים רק על ידי מעבר לשקופית.

אומרים שאלו ילדים. אבל הילדים האלה לומדים איפשהו את המילים האלה. אולי בבית, אולי בבית הספר, אולי בישיבה. אולי אנחנו צריכים התערבות של משרד הרווחה הלאומית, לא רק להם. כי אם ילד צועק "מוות לשמאלנים", זה לא רק הילד שצריך טיפול, זאת המדינה.

בערוץ הבא אליו אני מעביר מדברים על בן גביר. על זה שאנשי שב"כ הזהירו אותו שההתעללות שלו באסירים הפלסטינים משפיעה על איך שמתייחסים לחטופים שלנו. אחד השבויים סיפר שהמכות בשבי החמירו אחרי הצהרה של השר. שוט של סוס, מכות עד עילפון. רק תדמיין את זה רגע. את השר שלך, זה שאמור להגן עליך, מחריף את העינויים שלך. והכול בשביל כמה לייקים. אבל נתניהו לא יפטר אותו, כי בן גביר הוא ביטוח החיים היחיד של הממשלה הזאת. אז הוא ימשיך לשחק באש, ואנחנו נמשיך להישרף.

אני מכבה את הטלוויזיה. מרחיק את הנייד. נשבע שלא לגלול יותר היום, למרות שכולנו יודעים שזה כמו להבטיח שנפסיק לנשום. המלחמה הסתיימה, אומרים. עכשיו זה הזמן לחשבון נפש. אבל אצל נתניהו "חשבון נפש" זה שם קוד ל"ועדת חקירה שתבדוק את חלקה של המחאה במחדל", ועדה שאותה מרכיבים העבריינים שביצעו את הפשע. זה כמו להזמין את הגנב לבדוק לאיפה נעלם הכסף.

אני פותח חלון. אוויר קריר של סוף אוקטובר נכנס. ילדים רוכבים על אופניים בפארק, אנשים עם שקיות קניות בדרך הביתה. הכל נראה רגוע, כמעט נורמלי. אבל זה לא. זה אף פעם לא באמת נורמלי כאן. כי מאחורי השקט הזה מסתתרת מדינה שמסרבת להתעורר, מדינה שצריכה אויב כדי להרגיש חיה, ואם אין אחד מבחוץ, היא תמציא אחד מבפנים.

אז אנחנו שוב בשגרה. רק שהשגרה שלנו מרגישה כמו שגרת חירום. השלום שלנו הוא שתיקה. ונתניהו? הוא כבר מתכונן למלחמה הבאה, או לפחות לסקר הבא. הוא לא באמת צריך אותנו שלמים, רק שנמשיך לפחד. כי פחד זה הדבר היחיד שעוד מחזיק את כל העסק הזה יחד.

והכי עצוב? זה עובד לו.

נתניהו חגג השבוע יום הולדת 76, והמזל טוב מגיע לנו. שרדנו בחיים עוד שנה תחתיו.