מאז יצא "פרנקנשטיין" של מרי שלי ב-1818, הוא הפך לנכס צאן ברזל של התרבות המערבית וזכה לכמות אינסופית של עיבודים. אחד מהם, סרט המפלצות של יוניברסל משנות השלושים, נחשב לאחד הטובים בז'אנר. ההמשכון שלו, "כלתו של פרנקנשטיין", נחשב עוד יותר קאנוני, ומאז הגיעו עוד עשרות כותרים, מוצלחים יותר או פחות.
צריך הרבה אומץ וחוצפה כדי לגעת שוב בנכס תרבותי כמו "פרנקנשטיין" ועוד לעשות זאת בתקציב ענק, סיכון כלכלי גדול ובצורה לא נאמנה למקור. גיירמו דל-טורו הוא מן היחידים שיכולים להרשות את זה לעצמו. הבמאי המקסיקני הרי הפך לאחד הקולנוענים הבולטים בימינו בזכות פנינים כמו "המבוך של פאן" והודות ל"צורת המים" שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר לפני כעשור, וגם הוא היה סרט מפלצות, ו"פינוקיו", שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר לפני שנתיים, וגם הוא היה עיבוד חופשי לקלאסיקה.
"פרנקנשטיין" של דה-טורו עלה לסיבוב קצר באקרנים בסוף השבוע, ויגיע לנטפליקס בעוד כשבוע וחצי. על המסך הגדול אפשר להתרשם מן ההשקעה הגדולה ומן העיצוב המפואר - כרגע הוא פייבוריט ברור לזכות באוסקר בקטגוריות עיצוב ההפקה ועיצוב השיער והאיפור, אבל מה לגבי הקטגוריות האחרות?
בדומה למקור של שלי, גם הסרט של דל טורו הוא סיפור גותי שמשלב בין מדע בדיוני, פנטזיה ורומנטיקה, ומתרחש באירופה של אמצע המאה ה-19. הגיבור הוא שוב מדען צעיר בשם ויקטור פרנקנשטיין, כאן בגילומו של אוסקר אייזק. אם בגרסה המקורית הוא היה בן למשפחה אוהבת, כאן אביו מתעמר בו, ואת האובססיה שלו לחיים ומוות הוא מפתח אחרי שאמו מתה בעת לידתו של אחיו הצעיר.
מתוך הרצון לשלוט בלידה ובמיתה, המדען המחונן והשאפתן מצליח לחבר חלקי גופות של חיילים מתים ופושעים שהוצאו להורג ואז להפיח בהם חיים. התוצאה היא "המפלצת", שטעות נפוצה היא לקרוא לה פרנקנשטיין בשעה שזהו שמו של בוראו. אנשים גם נוטים לייחס לה נטיות מפלצתיות, בשעה שהיא מתגלה כעדינה ואנושית יותר מרוב בני האדם.
בשנות השלושים, את יציר הבריאה של פרנקנשטיין גילם בוריס קרלוף, שלא בדיוק היה דוגמן. כאן, דל טורו העניק את התפקיד לאחד השחקנים הלוהטים בימינו, ג'ייקוב אלורדי שפרץ בין השאר ב"סלטברן" ומתנשא לגובה של כמעט שני מטר. אמנם לא רואים כאן את זיו פניו ושריריו, אבל הליהוק עדיין משמעותי. בגילומו של הכוכב הצעיר, הדמות המיתולוגית היא פחות מפלצת עם לב זהב ויותר מעין ענק עדין. זו פרשנות יותר רומנטית וגם יותר ארוטית. הדבר הולם את העידן הנוכחי, שבו רוב הלהיטים בסטרימינג מתבססים על ארוטיקה קלה לבני הנעורים, שבו נהוג יותר להציג גברים כאובייקטים מיניים, ושבו האייקונים האלה בדרך כלל מגיעים מן הצד האפל. "פרנקנשטיין" של דל טורו הוא סרט מושלם לדור שנוהג לרייר ברשתות החברתיות על פושעים חתיכים.
שינוי משמעותי נוסף הוא ביחס לדמות האישה בסיפור. במקור, ויקטור נישא לחברת ילדותו אליזבת. כאן, בגילומה של מיה גות', היא ארוסתו של אחיו, אך המדען מאוהב בה, והיא סולדת ממנו בשל אופיו ופועלו המפוקפקים. משולש האהבה הופך למרובע כשמתגלה כימיה בינה ל"מפלצת" והשניים מגלים שהם נשמות תאומות. הקנאה מעבירה את פרנקנשטיין על דעתו והופכת למניע העלילתי המרכזי.
האהבה בין "המפלצת" ואליזבת בלתי אפשרית כמובן, וכך הופך "פרנקנשטיין" לעוד סיפור על אהבה בלתי ממומשת בין צעירה ענוגה אך חובבת גותיקה לדמות מן הצד האפל. העיבוד החדש הזה לכאורה אישי, מקורי וחתרני, אבל בעצם פשוט מתאים כמו כפפה ליד לעידן שבו רומנטיקה קודרת כזו היא המוצר התרבותי הכי חם, בספרות וגם בקולנוע. בזמן הצפייה, התחושה היא שאת הסרט הזה כבר ראינו, אבל לא כאחד העיבודים הקודמים למקור של מרי שלי. ההרגשה היא שמדובר במעין מחזור של "נוספרטו", הלהיט שיצא לאקרנים בשנה שעברה.
יותר נכון לומר, ש"פרנקנשטיין" של דל טורו עונה על השאלה, מה אם טים ברטון היה מביים את "נוספרטו" ההוא. בדומה לכמה מן היצירות של ברטון, בעיקר האחרונות שבהן, יש משהו קצת ילדותי או לכל היותר טינאייג'רי ב"פרנקנשטיין" הנוכחי. זה לא מפתיע - הרי נטפליקס עומדים מאחוריו, ורק מתבקש שהם יתאימו את מרי שלי לדור של "וונסדי".
סקס אין כאן. אלימות כן, כשהאמביציה והקנאה של פרנקנשטיין מובילות אותו לסחרור מסוכן ובלתי ניתן לעצירה, ויש גם דימויים גרפיים של חלקי גופות וכיוצא כך. אך אם תסירו את אלה, "פרנקנשטיין" הזה נותר ברמה של נשף סיום התיכון.
כן, יש כמה רגעים בודדים בהם הגיבורים מעלים שאלות פילוסופיות על אדם, אלוהות, אתיקה ובריאה שנדמות רלוונטיות במיוחד בעידן ה-AI. יש גם רגעים יפים המתארים את הקשר המתהווה בין "המפלצת" ואליזבת, אבל כל אלה כל כך מסומנים, עד שהם מאולצים מכדי להיות אפקטיביים.
בדומה ל"על סף פיצוץ", גם הוא של נטפליקס מהזמן האחרון, גם "פרנקנשטיין" הזה בוחר במבנה של רשומון - אנחנו רואים את הסיפור מנקודת המבט של פרנקנשטיין ואז מזו של יציר בריאתו. חוץ מלמרוח את העלילה ולהפוך את הסרט לארוך יותר, לא ברור מה זה תורם. באורך של שעתיים וחצי, הוא כולל גם עוד שלל דמויות, כולל כאלה שלא הופיעו במקור - למשל סוחר נשק המממן בהתחלה את הפרויקטים של המדען, בגילומו של כריסטופר וולץ.
כל השחקנים כאן חברים במועדון ה"חשודים המיידים", אלה שמלהקים אותם כרגע לכל דבר. לפעמים אפשר לשכוח לרגע אם זה ג'ייקוב אלורדי או אוסטין באטלר, מיה גות' או לילי רוז-דפ. אז כן, הסרט מקבל ביקורות מעולות בסך הכל, יזכה בפסלונים ולבטח יטפס למקום הראשון בטבלת הצפייה של נטפליקס בקרוב, אבל אותי הוא איכזב וציער, ובעיקר שיעמם. אם יורשה לי, אני מעריך שמרי שלי היתה מגיבה כמוני.
ישי קיצ'לס ואבנר על סרטי המפלצות הכי טובים
שינוי נוסף לעומת המקור הוא שכאן גם ויקטור וגם יציר בריאתו מקוללים מסיבה דומה אך שונה. "המפלצת" לא יכולה להיות עם אליזבת כי היא לא אנושית, והמדען לא יכול להיות איתה כי הוא אדם - אך אדם מפלצתי.קל היה להשתמש בדינמיקה הזו כדי לנסח מסר לפיו בני האדם הם המפלצות האמיתיות, אך דל טורו נמנע מן המיזנטרופיה שקיימת בכמה סרטים אחרים מן העת האחרונה, למשל "בוגוניה" שעולה לאקרנים בעוד כמה ימים.
בניגוד אליהם, הבמאי המקסיקאי טוב הלב מציע גאולה לגיבורים שלו. בסופו של דבר, הוא אומר, עוד יש עתיד לאנושות, ואפשר להמשיך הלאה גם עם לב שבור. לא ברור לאן המסע הזה יוביל אותנו, אבל לאור פתח התקווה שנותר כאן וההצלחה הגדולה שצפויה לסרט הזה, די בטוח שתוך שנה או שנתיים נראה בנטפליקס גם עיבוד מחודש ל"כלתו של פרנקנשטיין".