שש בבוקר, שעון חורף. השמש כבר בפעולה, כאילו לא קיבלה את התזכורת על המעבר לשעה חדשה. אני מדליק את הקומקום, מוזג מים לכוס, מריח את האדים הראשונים של הקפה, ומדליק את הטלוויזיה על ערוץ 12. כי אין דרך טובה יותר לפתוח את היום בישראל מאשר לשמוע, ממש עם פיהוק ראשון, מה שוב לא עובד במדינה הזאת
ניב רסקין יושב באולפן, מחייך את החיוך של מי שכבר ראה הכול. הכותרות עוברות בתחתית המסך כמו סרט נע של חרדה: חיפושים אחר גופות בעזה, קידום חוק חדש שיתפור עוד הגנה משפטית לנתניהו, יוזמה למנוע מבנט להתמודד, והכול במקצב של בוקר, כאילו מדובר בתחזית מזג אוויר ולא בתחזית קיומית.
ואז מהר מדי מגיעות הפרסומות. מופעי חנוכה, קניונים, ילדים בתחפושות. הצבעים צורבים בעיניים, הקולות צורבים באוזניים, ובכל זאת יש בזה משהו מנחם. כאילו המדינה אומרת לך: נכון, הכול קורס, אבל תראה איזה פסטיגל מהמם מחכה לך בדצמבר.
אני שותה שלוק מהקפה, ואז רסקין מעביר אותנו לקטע מתוך כאן 11, ראיון עם בר קופרשטיין, חטוף שחזר מהשבי. הוא מדבר בשקט, מתאר את המכות שחטף אחרי שהשובים שלו שמעו את ההצהרות של בן גביר. היד רועדת על הספל. לרגע נשמע לי שהעולם כולו עצר מלנשום, אבל אז באולפן כבר עוברים לנושא הבא. אין זמן.
"נושא קליל יותר", אומר רסקין, ומחייך. תמיד יש "נושא קליל יותר", אחרת איך נשרוד את הבוקר. עוברים לקטע שבו טראמפ רוקד במלזיה. טראמפ מזיז את הגוף כאילו הוא ג'לי שמנסה לברוח מהצלחת. האולפן מתמלא צחוק. לרגע זה עובד, גם אני מחייך.
ואז, בלי שנרגיש, הקפה הופך קר והמסך הופך מראה. באולפן יושב ראש חטיבת הדוברות של משטרת ישראל. פאנליסט. מגיב על אירועים, מפרשן. רסקין מניד בראש. הכול מתנהל בנועם, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שאיש יחסי הציבור של המשטרה ישב באולפן של ערוץ תקשורת עצמאי וינתח עם הפאנל את המציאות.
ופתאום אני לא מצליח להבין, מה זה? פאנל חדשות או ישיבת יחסי ציבור? מתי התקשורת, זו שאמורה לשאול את השאלות הקשות, התחילה לשבת באותו צד של השולחן עם אלה שאמורים לענות עליהן? אני הייתי שמח לשמוע תשובות על הסיבה לזה שעצורי הפחים כבר חודשיים במעצר וחשודים ברצח בשטחים משתחררים למעצר בית כעבור יום. מה מתכוונים לעשות עם האלימות חסרת התקדים בחברה הערבית, תאונות הדרכים, ואלימות במשפחה. אבל אף אחד לא ממש שואל את השאלות.
אף אחד לא שואל. כולם עסוקים בלשמור על הטון הנכון, על האיזון הנכון, על החיוך הנכון. התקשורת הישראלית לא איבדה את דרכה, היא פשוט החליטה לא לחפש אותה. היא לא כלי ביקורת, היא חלק מהמכונה. היא הפכה להיות הזרוע הרכה של השלטון, זאת שמלטפת במקום לנשוך.
פעם עיתונות הייתה המקום שבו המציאות נבדקת. היום היא המקום שבו היא מתנחמת. היא לא סודקת את השלטון? היא מצחצחת אותו. משדרת חיות מחמד, מופעי חנוכה וסרטונים מטיקטוק בין שני דיווחים על מלחמה. כאילו אנחנו לא יכולים לעמוד במתח של החיים עצמם בלי לשתות לגימה קלה מהפנטזיה.
המסך מתחלף לפרסומות, אני מכבה את הטלוויזיה, והיום בישראל מתחיל. יום שבו כולנו נצא מהבית קצת יותר רגועים, קצת יותר מנומנמים, קצת יותר עיוורים. כי אם הבוקר נפתח ככה, עם שעתיים של מציאות מרוככת ויחסי ציבור בתחפושת של חדשות, אז אין פלא שגם היום הזה ייגמר בדיוק אותו דבר: בלי תשובות, בלי אחריות, ועם חיוך מנומס של אולפן בוקר שמבקש רק דבר אחד: לא להעיר אותנו באמת.