רופאה רגשנית ומנתח רע-מזג מזייפים זוגיות: קראו פרק מתוך "הביטו אל הצד השמח"

לארק

"הבכי הזה חייב להיפסק, ד"ר סמית."
לַרקבּי כריסטינה סמית, ד"ר לרפואה (לפחות לעת עתה), בלעה רוק במבוכה והביטה בראש המחלקה האונקולוגית בבית החולים היאניס. היא ניגבה את עיניה בממחטות הנייר שהוא הסיט לעברה על פני השולחן. בחוץ, גשם מאי יציב תופף על החלונות.
"אני יודעת," לארק לחשה, ואז כיחכחה בגרונה. "אני מצטערת." הנה. קולה נשמע קצת פחות פתטי.
כאן במשרדו, ד"ר הנקס ניפק בשורות רעות על בסיס יומיומי. בדרך כלל למטופלים, אבל היום, לארק חשדה, לה. קולו של הרופא הטוב היה תקיף אך עדין, עיניו שידרו חביבות. "העניין הוא, לארק, שזה לא נהיה קל יותר. נהפוך הוא. אונקולוגיה זה לא לכל אחד."
שם פרטי, לא ד"ר סמית. זה לא בישר טובות.
"אני יודע שהרגשת קרובה למטופל," ד"ר הנקס הוסיף.
לארק ניסתה להחניק יבבה, אך לשווא, וכיסתה את עיניה בידה. "זה פשוט... אתה צודק. הרגשתי קרובה אליו. מאוד." היא החניקה עוד יבבה, אבל דמעות בוגדניות עדיין דלפו מעיניה.
שלוש שעות לפני כן, המטופל האהוב ביותר על לארק, צ'רלס אנגלס, מת מקץ מאבק בן שמונה חודשים בסרטן הלבלב. וכן, ייתכן שהיא הניחה (כלומר, היא הניחה) לרגשות שלה להשפיע עליה. איך אפשר שלא? צ'רלי, כמו שהוא התעקש שתקרא לו, היה אדם פשוט נפלא, כל כך מצחיק וטוב לב וחיובי. ורק בן שישים וארבע... בגיל של אבא שלה. אשתו הייתה לצדו בשלושת הימים האחרונים הנוראים כשצ'רלי דעך לאיטו, ספק בהכרה ספק לא. ביום האחרון גברת אנגלס (פטי) נשכבה לצדו במיטה, ולמרות שהוא בקושי היה בחיים, צ'רלי כרך זרוע סביבה וחיבק אותה. שלושת בניהם היו שם בחדר, בוכים חרש, והנכדים ביקרו יום קודם לכן. לארק הייתה נוכחת בזמן שצ'רלי נשם את נשימתו המיוסרת האחרונה, וכשגברת אנגלס פלטה יבבה של בכי, ובכן... כך עשתה גם לארק. היא לא התכוונה. זה פשוט... חמק ממנה.
"ד"ר סמית. קחי את עצמך בידיים." ד"ר הנקס שילב את ידיו לפניו והביט בה בחומרת סבר.
"מצטערת," היא אמרה, וקינחה את אפה. אלוהים, בגיל שלושים ושלוש היא אמורה לשלוט טוב יותר ברגשותיה.
"זה לגמרי בסדר להביע אהדה, אבל זה ממש לא־בסדר אם האלמנה מוצאת את עצמה מנחמת אותך, לארק."
האמירה הזו גרמה לה להתכווץ. "הרגשתי שהם... הרגשתי שהם כמו בני משפחה שלי. צ'רלי... כלומר המטופל, אמר לי שהלוואי שהייתי הבת שלו." היא החניקה עוד יפחה.
"אבל את לא הבת שלו." קולו של ד"ר הנקס התקשח מעט. "וגם אם המחויבות שלך לעבודה ראויה לשבח, זה האובדן שלהם, לא שלך."
"אתה צודק לגמרי." היא התגעגעה לצ'רלי. הוא תמיד היה במצב רוח מרומם, גם כשסבל מכאבים, מישהו שהיא תמיד ציפתה לפגוש, וגם הקפידה לעשות זאת כל אימת שהתאפשר לה. אפילו בתום משמרות ארוכות היא נהגה לסור לחדרו (כשהיה מאושפז), לדבר איתו, להחזיק את ידו, ולילה אחד אפילו שרה לו.
ד"ר הנקס נאנח. "זה בלתי אפשרי שאת תתפרקי בכל פעם שמטופל מת. זאת מחלקה אונקולוגית. מטופלים שלנו מתים. אנחנו חייבים להתיידד עם המוות, לפחות ברמה מסוימת."
לארק הינהנה וקינחה את אפה.
"החלטתי להעביר אותך לחדר מיון," ד"ר הנקס אמר, ולארק קפצה כנשוכת נחש.
"לא! בבקשה, ד"ר הנקס! אני אתאפס על עצמי, אני מבטיחה."
ד"ר הנקס נשען לאחור בכיסאו והביט בה בעיניים מצומצמות. "אנחנו עומדים לקבל למחלקה אישה בת שלושים ותשע עם סרטן שד שלב ארבע, עם גרורות לכבד ולמוח, לטיפול כימו פּליאטיבי." הוא הביט בלארק, ממתין.
לארק ניסתה לייצב את ארשת פניה. היא הרגישה את שפתיה רוטטות, וניסתה לא למצמץ כדי למנוע מהדמעות לזלוג. היא אפילו לא נשמה. היא הינהנה באופן שנראה, כך קיוותה, רפואי ועם זאת מקצועי וחומל. "אני מבינה." קולה היה מתוח, אבל לא נשנק. כל הכבוד, לארק.
"שלושה ילדים. בני עשר, שש ושלוש. גילתה שיש לה סרטן כשלא הצליחה להניק את התינוק האחרון."
אוי, אלוהים! זה כל כך לא הוגן! האיפוק שלה קרס... לארק חשבה, והיבבות הרעידו את גופה. האחיינית שלה בת שלוש. מה אם אימוג'ן תאבד את אדי? מה אם לארק תאבד את אדי, התאומה הזהה שלה?
"שוב, הבכי הזה," ד"ר הנקס אמר. "אני אדבר עם מנהל מחלקת רפואה דחופה ונעשה את זה רשמי. זה יועיל לך. לייצב את החולים ולשלוח אותם הלאה, אין זמן להתקשר רגשית."
"רגע, רגע. ואם אני... אה... אשתפר?" היא נשמה עמוק וניסתה להישמע משכנעת יותר. "נועדתי להיות בתחום הזה, ד"ר הנקס. אתה מכיר את ההיסטוריה שלי. תן לי הזדמנות להוכיח את עצמי."
ד"ר הנקס נאנח כמו אומר, אנחנו יכולים בבקשה לסיים את השיחה הזו? "אני לא שולל את האפשרות הזאת. בואי נדבר על זה בעוד חודשיים־שלושה, בסדר? קחי לך עכשיו יומיים חופשה, ושיהיה בהצלחה."

זה היה בינואר ,1740 והאימפריה הבריטית הייתה נתונה במרוץ התגייסות למלחמה באימפריה הספרדית. ואז, במהלך ששיפר באחת את סיכוייו של צ'יפ לעתיד טוב יותר, קטפה האדמירלות את ג'ורג' אנסון, הקפטן שצ'יפ היה כפוף לו ב'סנטוריון,' העלתה אותו לדרגת קומודור והפקידה אותו על שייטת של חמש אוניות שעמדה להשתתף במלחמה בספרדים. הקידום לא היה צפוי. כבנו של אציל כפרי חסר חשיבות, אנסון לא נהנה מקשרים עם פטרונים חזקים - "גורמים בעלי עניין," כפי שהיה נהוג לכנותם מטעמי נימוס - שהזניקו קצינים רבים במעלה התורן, יחד עם הכפופים להם. אנסון, שהיה אז בן ארבעים ושתיים, הצטרף לצי בגיל ארבע־עשרה, ושירת כמעט שלושים שנה בלי להוביל מערכה צבאית גדולה או להעלות בחכתו תגמול עתיר רווחים.
היה משהו מרוחק באיש הזה, שהיה גבה קומה ובעל פנים ארוכים ומצח גבוה. עיניו הכחולות היו חסרות הבעה, והוא כמעט לא פצה את פיו, אלא אם היה בחברתם של ידידים נאמנים. "אנסון, כרגיל, אמר מעט מאוד", העיר פוליטיקאי אחד אחרי שנפגש איתו. הוא המעיט אפילו יותר בכתיבת מכתבים, כאילו הטיל ספק ביכולתן של מילים כתובות למסור את שראה או הרגיש. "הוא לא אהב לקרוא, ופחות מזה לכתוב או להכתיב את מכתביו", כתב עליו קרוב משפחה. "ודבר זה, שהצטייר כהזנחה מצידו, עורר עליו את חוסר אהדתם של רבים". דיפלומט אחד פלט במועד מאוחר יותר כי אנסון היה משולל ידע כלשהו על העולם, שכן הוא "הסתובב סביבו, אבל מעולם לא היה בתוכו."

עמיתיה המתמחים של לארק חיבקו אותה, אמרו לה שיש לה לב טוב, שהיא רופאה נהדרת, וכל זה. זה עזר, קצת. אבל כולם ידעו היטב שהיא עוזבת כי היא לא מסוגלת להתמודד. והתמודדות עם סרטן הייתה אמורה להיות תכלית חייה.
בשנייה שבה יצאה מבית החולים, עשתה מה שהיא עושה תמיד בעתות משבר — התקשרה לאחותה התאומה.
"מה קרה?" אדיסון שאלה לפני שהיא אמרה מילה. זה היה אופייני להן, לא להזדקק למילים כדי לתַקשר.
"העיפו אותי מאונקולוגיה לחדר מיון," היא אמרה.
"אאוץ'. הוֹרדה בדרגה."
הביטוי המדויק כל כך גרם ללארק להתכווץ. "כן." לא שרפואה דחופה נועדה לטיפשים, חס וחלילה. אבל כדי להיות אונקולוג נדרשו יותר שנות התמחות. אתה שוהה זמן רב יותר עם מטופלים, לומד להכיר אותם, עוזר להם בתקופה הכי גרועה בחייהם, ו... יש לקוות, מרפא אותם. ובנוסף, ישנו כל העניין של המקצוע הזה כייעוד חייה. התוכנית שלה הייתה לעבוד פה בקֵייפּ כאונקולוגית, לשלוח מטופלים לפי הצורך לאשפוז במכון דנה־פָרבֶּר לחקר וטיפול בסרטן בבוסטון, רק שעה וחצי נסיעה מכאן. היא דמיינה את עצמה כמושא הערצה למטופליה בזכות החוכמה, החמלה והמחויבות שלה. בזכות אה... התנהלותה האצילית תחת לחץ.
עיניה שוב הוצפו דמעות.
"בכית יותר מדי, מה?" אדי שאלה.
"אהה." מאז ומעולם הייתה לה נטייה לבכי. אדי קיבלה את הגֵנים הקשוחים, כשהביצית שלהן התפצלה לפני שלושים ושלוש שנים. היא ילדה את אימוגֶ'ן מקץ עשרים ושבע שעות של צירים וכאבי גב בלי טיפה של משכך כאבים. לארק ידעה את זה מפני שהייתה בצד אחד של מיטתה, ואִשתָה של אדי, ניקול, בצדה השני. זה היה אחד הימים הטובים בחייה. המון דמעות גם אז, כמובן, אבל כולן של אושר.
אבל אם אדי קיבלה את הגנים הקשוחים, הרי שלארק קיבלה את הגנים החכמים. כמו אחותן הגדולה, הַרלוֹ, לארק סיימה בהצטיינות יתרה את בית הספר התיכון האזורי "נֶָאוּסֶט". היא המשיכה ללמוד באוניברסיטת בוסטון, ולאחר מכן בבית הספר לרפואה "טאפְטס", שם סיימה בשני האחוזים המצטיינים של המחזור שלה.
"טוב," אדיסון אמרה, "זה לא אומר כלום." לארק שמעה את אחותה מקלידה. "את תוכלי לחזור לאונקולוגיה. בדקתי הרגע."
"הבעיה היא שהסיכויים שלי ירדו לאפס לפני כמה דקות."
"תנסי לא לחשוב על זה יותר מדי, לרקבי," היא אמרה, מהמעטים שציינו את שמה המלא. "חדר מיון יקשיח אותך. את תראי שם כל מיני קטיעות גפיים ואיברים מרוסקים ופצעי ירי, נכון?"
"אם כבר, אז בעיקר מנות־יתר של סמים ועקיצות קרציות."
"לא משנה. את מדהימה. את כבר דוקטור לרפואה. הכול יסתדר לטובה בסוף."
"תודה, אדי." לארק חייכה קלות. הביטחון של אדי בה תמיד שיפר את מצב רוחה.
"אני צריכה ללכת. ההסעה של איזמיי אמורה להגיע כל רגע." איזמיי הייתה הבת הגדולה שלה, בתה הביולוגית של אִשתָּה. אותו תורם זרע, כך שהבנות היו אחיות־למחצה.
"תשלחי לי תמונה של הבנות, טוב? אוהבת אותך." היא ניתקה את השיחה, חיכתה חמש שניות וחייכה למראה התמונה שהגיעה. לאדי תמיד היו תמונות עדכניות של הבנות. היא הייתה מאותן אימהות שמעלות תמונות לאינסטגרם ולטיק־טוק לפחות שלוש פעמים ביום. זו הסיבה היחידה שלארק המשיכה להחזיק חשבונות ברשתות החברתיות — כדי לראות את האחייניות שלה. היא לא זכרה מתי בפעם האחרונה העלתה פוסט בעצמה. לפני שבע שנים לפחות, את זה היא ידעה.
התמונה מאֶדי הייתה של אימוגֶ'ן בת השלוש, לבושה כולה בבז', שֹערה הבלונדיני בוהק. היו לה אותן עיניים ירוקות כמו של לארק ואדי, אותן ריסי בלונד ארוכים. לבה של לארק התרחב בחדווה. היא תוכל לבלות לפחות חלק מהחופשה הכפויה שלה עם האחייניות שלה, וזה אף פעם לא דבר רע.

הטלפון שלה רטט שוב — בית החולים, מבקשים שתתקשר. היא בטח צריכה למלא ניירת, כי מהי רפואה בלי ניירת? בצייתנות היא התקשרה למחלקה.
"היי, ונסה, זו לארק סמית," היא אמרה למזכירה, שאת קולה זיהתה. היא עדיין הרגישה מוזר לומר ד"ר סמית. היא הייתה דוקטור באופן רשמי רק שנתיים.
"היי, מותק. יש לך הודעה דחופה מד"ר סנטיני," ונסה אמרה. "הוא מבקש שתתקשרי אליו בהקדם האפשרי."
"ד"ר סנטיני? סנטיני הכירורג?" היא שאלה, מודאגת משהו. "את בטוחה שלא טעית במספר, ונסה?"
"אני רק השליחה, מתוקה. הוא היה ברור לגמרי."
"אה. או־קיי. הוא לא אמר במה מדובר?"
"הוא רק נהם את השם שלך ואמר שאת צריכה להתקשר אליו."
"והוא בוודאות אמר לארק סמית? לא אודֶל סמית?" בבקשה, אלוהים, תעשה שזו תהיה אודל.
"הוא ביקש אותך, נשמה. מצטערת." ונסה אמרה את המספר, ולארק הכניסה אותו לטלפון שלה.
"תודה, ונסה. תמסרי ד"ש לבעל החתיך שלך."
"אני אמסור, מותק, זה בטוח." לארק יכלה לשמוע את החיוך בקולה של ונסה.
ד"ר סנטיני. זו בטח טעות. האיש היה שנוא, מאיים ונערץ, שם התואר האחרון בשל יכולותיו בחדר הניתוחים. חוץ מזה הוא נודע ברבים בכינוי ד"ר שטן. היא לא יכלה להעלות בדעתה איזה צורך יש לו ברופאה מתמחה פשוטה (ועכשיו גם כזאת שנושאת אות קלון). היא פגשה אותו רק בשבועות העינוי של הסבב הכירורגי, שבמהלכם השתדלה להיטמע בקירות. לארק אפילו לא ידעה את שמו הפרטי. ולמרות שמן הסתם הוא היה בסביבות גיל ארבעים, הוא היה לחלוטין אולד סקול, מסוג הרופאים שהשתמשו בהטלת אימה, הַפחדה ולעג כדי ללמד. כפי שהיא ידעה היטב.
למרבה המזל, הוא עבד בבית החולים היאניס לעתים רחוקות בלבד, שאז ביצע גיחות ממוֹסדוֹת מפוארים כמו מאס־ג'נרל בריגהאם, דנה־פרבר ובית' ישראל. נוסף על היותו מוכשר בצורה בלתי רגילה, הוא גם המציא מתקן לשמירה על איברים רוויי־חמצן במהלך שינועם, מה שהעלה את הסיכוי להשתלה מוצלחת שלהם. לפי השמועות, ההמצאה הזו עשתה אותו עשיר כקורח. לארק ראתה אותו יום אחד במגרש החניה יוצא ממזראטי, אבל התכופפה מיד מאחורי רכב־שטח כדי לא למשוך את תשומת לבו. אף אחד לא רצה להסב אליו את תשומת לבו של ד"ר סנטיני, מלבד המטופלים שלו.
לדאבונה, בתקופת הסבב הכירורגי שלה נפלה בחלקה טעימה מתשומת הלב הזו. סנטיני, הסגן של אלוהים, ניאות לעשות כמה סיורי רופאים איתם, המתמחים הפשוטים! זה היה מבעית ומלהיב. "סנטיני! מלמד אותנו! לא יאומן כי יסופר!" וגם: "תהיו דרוכים וערניים. אל תִפצו פה אלא אם כן נשאלתם דבר־מה. אל תעשו צחוק מעצמכם. הוא אוכל אנשים כמונו כחטיף לפני שינה."
לארק הייתה החטיף. במהלך סיור הרופאים באותו יום מר ונמהר, הוא נבח עליהם, "איזו דיאגנוזה יש לשקול במקרה של פיסוּרות אנאליות שאינן בשעות שש או שתים־עשרה?" שום סיבה. סתם גחמתי. רק סוג של חידון ידע־כללי מכשיל.
למשמע המילים פיסורות אנאליות, אחד הסטודנטים בקבוצה שלה גיחך בקול. לרוע מזלה, הוא עמד לצד לארק, שפניה האדימו מאימה כאשר ד"ר סנטיני הסתובב אליהם. עיניו התבייתו על פניה, והיא בלעה רוק בעצבנות.
"זה מצחיק אותך?" הוא נהם. "כאב של פלוני אלמוני זה דבר מצחיק בעינייך, דוקטור..." הוא הסתכל על דש החלוק שלה. "סמית?"
"לא, אדוני," היא אמרה בספק לחישה. היא לא תיפקדה טוב מול אנשים כועסים, אבל גם לא התכוונה להלשין על תומס. "ממש לא."
"עני על השאלה, אם כך."
בשלב הזה השאלה כבר נשכחה ממנה. להגנתה ייאמר, היא הייתה ערה שלושים ושתיים שעות ברציפות, וחוץ מזה במצבים של פחד המוח שלה נטה להפוך נבוב. "אתה מוכן לחזור עליה, בבקשה?" קולה רעד. חבריה המתמחים תפסו מרחק ממנה, כולל תומס. איש לא יצר איתה קשר עין.
"לא! נראה לך שיש לי זמן לחזור עליה? שמישהו אחר יענה."
"מחלת קרוהן," אמרה לייסי, סטודנטית ניגרית בעלת זיכרון צילומי. היא שלחה אל לארק מבט מתנצל.
"מחלת קרוהן, ד"ר סמית! פיסורות אנאליות בכל מקום מלבד שעה שש ושעה שתים־עשרה הן אינדיקציה למחלת קרוהן או למחלת בסיס אחרת. ד"ר סמית, הואילי בטובך לנקוב בשמן של לפחות שלוש מחלות אחרות שעשויות להיות אינדיקציה לפיסורות אנאליות בכל מקום מלבד שעה שש ושעה שתים־עשרה!"
הוא ממש נהנה לומר פיסורות אנאליות. "דלקת במעי הגס ולֵידה?" היא אמרה בביישנות.
הוא נעץ בה מבט זועם. "עוד שתיים, ותשתדלי לדבר כמו רופאה ולא כמו תלמידת כיתה ו' מפוחדת."
"סרטן המעי הגס ו... אה... איידס."
הוא סב על עקביו ופצח בצעידה אל המטופל הבא. חמשת המתמחים הלכו בעקבותיו כמו נחיל דבורים מפוחדות. למרבה המזל, זו הייתה הפעם היחידה שהוא דיבר איתה, הואיל והייתה בּוּרה ועם הארץ שלא רצתה להיות מנתחת.
למה שהוא ירצה שהיא תתקשר אליו — לא היה לה מושג. היא חייגה את המספר והגיעה היישר לתא הקולי שלו. "ד"ר סנטיני. השאירו הודעה."
"אמ... היי. זו לארק סמית. ד"ר סמית? אה... ביקשת שאתקשר אליך, אני חושבת. אז הנה אני מתקשרת. או־קיי. טוב. שיהיה לך יום נהדר!"
שיט. היא הייתה צריכה לתכנן מה לומר.
אולי הוא התקשר כי שמע שצ'רלי אנגלס מת. לפני שנתיים הוא ביצע הליך וויפְּל על צ'רלי אנגלס, מה שבוודאות האריך את חייו. זה אחד הניתוחים המסובכים ביותר — הסרת ראש הלבלב, צינור המרה, כיס המרה וחלק מהמעי הדק, ואז חיבור הכול מחדש. סיבוכים שלאחר הניתוח היו שכיחים. אבל ד"ר סנטיני, חרף אופי חזיר הבר הברוטאלי שלו, עשה עבודה נפלאה, וצ'רלי הבריא ללא תקלות.
אבל שהוא יתקשר אליה כי חשב שהיא תהיה עצובה? זה לא נשמע כמוהו.
כעבור שנייה, זמזום בטלפון בישר על הודעה נכנסת.
תפגשי אותי בשש וחצי ב"נֵייקד אויסטֶר" במֵיין סטריט.
היא קימטה את מצחה. נראה לי שטעית בזיהוי, היא הקלידה.
לא טעיתי. תגיעי בזמן. כמובן, אני אשלם.
היא אזרה אומץ והקלידה, אפשר לשאול למה אתה רוצה לפגוש אותי?
שום תשובה. גם לא שלוש נקודות. אלוהים לא חש צורך לענות למתמחה פשוטה.
השעה עכשיו רבע לשש. ייקח לה ארבעים וחמש דקות להגיע לביתה בוֶוֶלפְליט, אז לנסוע הביתה להחליף בגדים זו לא אופציה. היום היא באה בלבוש המקצועי־הגיוני הטיפוסי של רופאה מתמחה, שכלל חצאית שחורה באורך ברך, חולצה לבנה מכופתרת ונעלי נטורלייזר חצאיות שטוחות, שאדי תיארה כ"נעליים שיגרמו לנזירה לבכות משעמום". אבל אדי לא צריכה לבלות שתים־עשרה שעות ביום או יותר על רגליה. על פי מדיניות בית החולים, היא נדרשה להקפיד על שיער אסוף, עגילים קטנים, ולכסות את הקעקוע היחיד שלה. במילים אחרות, היא נראתה כמו מי שעומדת לנקוש בדלתו של מישהו ולשוחח איתו על הכנסייה המורמונית.
היא מעולם לא הייתה ב"נייקד אויסטר". היא גיגלה את המסעדה וגילתה שהיא יוקרתית. ויקרה מאוד, כך שהיא שמחה שד"ר סנטיני הבהיר מראש מי משלם. הבטן שלה קירקרה, תזכורת לכך שהדבר האחרון שאכלה היה חטיף אנרגיה ברבע לשש בבוקר. אז... קדימה ל"נייקד אויסטר".
לארק נהגה בזהירות. ההונדה ההיברידית הקשישה ששירתה אותה מימי הקולג' כבר גמאה 430,133 קילומטר, ולא הגיבה יפה למהמורות בכביש או לעצירות פתאום. הגיע הזמן למכונית חדשה, אבל היא אהבה אותה. היא עברה איתה כל כך הרבה. מה שכן, היא ממש חייבת להחליף מגבים, כי הם לא מצליחים בעליל להתגבר על הגשם. מזג אוויר מושלם לתנומה ולשקיעה במחשבות. הלוואי שהייתה בבית עכשיו, או לפחות בדרך הביתה, שם הייתה נכנסת למיטה החמימה־נעימה שלה, אולי מצרפת אליה את קונרי, הקאירן טֶרייר שהיא ובעלת הבית שלה גידלו במשותף.
כשהגיעה, ראתה שמדובר במסעדה קטנה, ממוקמת בשכנוּת ל"לונדון ברואינג קומפני", פאב שבו בילתה כמה פעמים עם חברים מבית החולים. היא מצאה מקום חניה במרחק שני רחובות, סרקה את רצפת המכונית בחיפוש אחר מטרייה (לא הייתה), ואז לקחה את תיק היד שלה ורצה בגשם.
"וואו! איזה גשם," היא אמרה למארחת, שחייכה אליה. "האביב הזה גשום כל כך."
"את מספרת לי. פקעות הצבעונים שלי נרקבו בגלל הגשמים האלה."
"אוי לא! אני מתה על צבעונים. זה הפרח האהוב עליי," לארק אמרה. "אני לארק, דרך אגב."
"קלואי. נעים מאוד. יש לך הזמנה?"
"אה... יכול להיות. אולי על שם סנטיני? הקדמתי," לארק אמרה, מחליקה את שֹערה, שמניסיונה ידעה שנראה עכשיו מדובלל ושטוח. לאחיות הגדולות שלה ולאחיה היו תלתלים יפהפיים; לה, לאדיסון ולוויני היה שיער חלק תמידית בכל מצב.
"אה... ד"ר סנטיני?" קלואי שאלה, והחיוך שלה נגוז.
לארק ניסתה לא לעקם פרצוף. "הוא ולא אחר."
"טוב, שיהיה בהצלחה." קלואי לקחה תפריטים והובילה את לארק אל שולחן קטן בחלקה האחורי של המסעדה. ריח מגרה של לחם טרי גרם לבטנה של לארק לקרקר שוב.
"תרצי לשתות משהו עד שהוא יגיע?" קלואי שאלה. זה נשמע יותר כמו המלצה תקיפה משאלה.
"בטח," לארק אמרה. זיכרון השפלת הפיסורה האנאלית ניצת בה מחדש. "מה הקוקטייל הכי יקר בתפריט?"
קלואי חייכה. "אני אומר לברמן להכין לך משהו מיוחד."
הבטן של לארק קירקרה שוב. "אני יכולה לקבל לחם? ואולי איזו מנת פתיחה קטנה?" היא הציצה בתפריט. "מה לגבי... צדפות אוישי? הן טעימות?"
"הן מדהימות."
"סגור." היא חייכה אל קלואי, וקלואי החזירה לה חיוך קורן.
"יש לך שם כל כך יפה, דרך אגב."
"תודה! גם לך." הבטן שלה קירקרה בקולניות. "לא שמעת את זה, כמובן," היא אמרה.
"ברור שלא," קלואי צחקה. "אבל בכל זאת אדאג לזרז את ההזמנה שלך." היא חייכה שוב והלכה אל הבר.
לארק רשמה לעצמה תזכורת, להביא לה כמה צבעונים. ג'וי, בעלת הבית שלה, לא הייתה חובבת גינון גדולה, אבל הייתה לה גינה יפהפייה שקיבלה בירושה מהבעלים הקודמים. היא תמיד אמרה ללארק שתקטוף מה שהיא רוצה. אז בכל פעם שהיה לה זמן, לארק קטפה פרחים והכינה זר נאה לג'וי, וזר קטן יותר לביתן האירוח הצמוד לבית הראשי שבו היא גרה בשכירות. אם יֵצא לה, היא תקפוץ להביא צבעונים לקלואי, רק כי היא כזו נחמדה.
אדי כל הזמן חוזרת ואומרת לה, שהיא מנסה יותר מדי להתחבב על אנשים. זה נכון, אבל מה רע בזה? התאומה שלה הייתה מעדיפה שללארק יהיה רק אותה. אבל לארק הייתה אוהבת אדם מטבעה. היא חייכה הרבה. יותר מדי, אדי טענה. כאילו על פי אות, היא חייכה אל גבר מבוגר שישב על הבר והסתכל עליה. אחרי הכול, חיוך מעולם לא הזיק לאף אחד. חיוכים הופכים את ימיהם של אנשים לטובים יותר.
בטלפון שלה התקבלו עוד ועוד הודעות תמיכה ממשפחתה; אדי כמובן לא הייתה מסוגלת לשמור את החדשות לעצמה. לא נורא, היא תענה להם אחר כך, כי בדיוק קלואי חזרה, נושאת בידיה מגש, והניחה על השולחן קוקטייל מרהיב ביופיו, שהכיל ענף רוזמרין ופרוסת תפוז מיובש.
"אה, איזה יופי!" לארק אמרה בשעה שחברתה החדשה הניחה על השולחן את הלחם והצדפות.
"חייבת ללכת, לארק, אבל היה ממש כיף לדבר איתך. בהצלחה עם ד"ר סנטיני." היא הנמיכה את קולה. "אנחנו קוראים לו ד"ר שטן, דרך אגב."
"גם אנחנו! בבית החולים, זאת אומרת."
"את רופאה?"
"כן. בחדר מיון." החיוך שלה קירטע להרף עין.
"אם אצטרך פעם תפרים, אשאל עלייך." קלואי חייכה שוב והלכה לה.
לארק לגמה ממושכות מהמשקה. אה, יאמי. וודקה, ליקר הדרים כלשהו, אולי קצת לימון וחלבון ביצה מוקצף למעלה. זה בטח עולה איזה עשרים דולר. היא לגמה שוב. שווה את המחיר, בייחוד אם זה הכסף של ד"ר סנטיני. באופן מיידי כמעט המשקה נסך בה רוגע. עם המשקל הקל שלה, ועל בטן ריקה, באותה מידה האלכוהול היה יכול להיות מוזרק לה ישירות לווריד. עוד לגימה אחת.
והצדפות האלה! כל כך טריות, עם קיק נחמד של ווסאבי. היא בלעה אחת במציצה, ואז לקחה לחמנייה חמה ומרחה עליה חמאה. גן עדן. היא אכלה עוד צדפה. מקום כל כך נחמד, המסעדה הזו. חמים ונעים. בחוץ חשוך ורטוב, וכיף כזה להיות כאן בפנים, לנוח, לאכול כמו בן אדם, ולא כמו דביבון מורעב, איך שרוב המתמחים אוכלים.
היא תוכל לחזור לאונקולוגית. היא כבר תחשוב על דרך להתקשח. איך? לצפות בסרטים תיעודיים על אנשים עם מחלות סופניות? היא התכווצה. אולי תבקש מסבא שייעץ לה. אחרי הכול, הוא היה לצדה של סבתא וחזה בגסיסה האיטית והשקטה שלה כמו צוק איתן משך כל התקופה הזו. גם לארק הייתה בסביבה, כמובן, אבל היא לא הועילה רבּות בשלב הסופי. היא הייתה בסדר גמור בכל מה שקשור לתפקוד המעשי של העסק — לרחוץ את סבתא, להזריק לה מורפיום, לוודא שצינורית החמצן מוחדרת לאף כמו שצריך — אבל כל אימת שעלו בראשה מחשבות על אובדן סבתה האהובה, עד מהרה הייתה מוצאת את עצמה מתייפחת בקרן זווית.
הוספיס, אולי. כן, להיות עם אנשים נוטים למות! דארלין, המנהלת, הייתה נפלאה, וצ'רלי היה בהוספיס בשבועיים האחרונים לחייו. אולי היא תדבר עם דארלין, תבקש את עזרתה. זה יהיה צעד ראשון נהדר.
היא הציצה בשעונה (כל הרופאים מחויבים לענוד שעון): שש ושמונה־עשרה דקות. היא הוצפה תחושת עצבנות, ולגמה לגימה נוספת משיקוי האומץ, אכלה את הצדפה האחרונה ומרחה לחמנייה נוספת בחמאה, שהייתה כל כך רכה וקרֶמית. עוד לגימה מהקוקטייל, ולארק עצמה את עיניה הצורבות. אוי, זה כל כך טוב. היא רק תיתן להן מנוחה קלה עד שד"ר שטן — אה, סנטיני — יגיע. הממ. לגמרי חמים ונעים. פשוט תענוג.
"ד"ר סמית!"
לארק קפצה ממקומה למשמע שמה. "כן! אני ערה! אני פה! מה אתה צריך?" אה, כן. היא לא בבית החולים. היא הרימה את המפית אל פיה. אכן נזל ריר, לעזאזל.
ד"ר סנטיני ישב מולה, זרועות שלובות, ארשת פנים זעופה.
"היי," היא ניסתה לחייך.
הוא לא דיבר. רק הניע את עיניו אל כוס המרטיני שלה ואל הלחמנייה האכולה למחצה שבידה ואל הצדפות הריקות הפזורות על מצע קרח.
"הזמנתי מתאבן," היא אמרה.
"אני רואה." הוא הציץ בתפריט, ואז נופף בידו למלצר. "סלט ארטיזנלי, בלי גאודה, סלמון צלוי, אספרגוס מאודה, גרגירי חומוס. בלי חמאה על שום דבר." הוא לא מצא לנכון ליצור קשר עין עם הנער, שנראה בן שמונה־עשרה לכל היותר.
"אה... שום דבר ממה שאמרת לא מופיע בתפריט," אמר הילדון המסכן.
"פשוט תכתוב את זה ותמסור לשף. אני מוּכָּר פה."
אני מוכר פה.
"תרצה משהו לשתות?" הנער שאל. "תפריט היינות שלנו —"
"מים."
"בדיאטה?" לארק שאלה. נראה שהיא חיסלה את הקוקטייל מהר מדי.
ד"ר שטן הביט בה בעינֵי כריש מת. "ד"ר סמית? תרצי להזמין עוד משהו, או שמא אכלת מספיק עד שהגעתי?"
לא לחינם הוא היה שנוא על כולם. לארק הזדקפה בכיסאה. "בעצם אשמח לאכול עוד משהו." היא פנתה אל המלצר המבועת. "מה המנה הכי פופולרית בתפריט?"
ד"ר סנטיני נאנח.
"אה... ההמבורגר?" אמר הנער.
"הממ, זה נראה טוב." אבל לא יקר מספיק. "נראה לי שאקח את האנטרקוט, בבקשה. מדיום רייר. אה, ואת הבוראטה המעושנת. זה נשמע מדהים. וכוס גדולה יפה של קברנה, בסדר? ואתה יודע מה? תביא לי גם סלט קיסר, שיהיה." הנער שירבט בקדחתנות. "איך קוראים לך?" היא שאלה.
"בריאן."
"תודה, בריאן." היא חייכה אליו בלבביות, והוא הסמיק.
"תזדרז, בריאן," ד"ר סנטיני אמר. "זו פגישה עסקית."
"כן, אדוני. אה, דוקטור, אדוני." בריאן הסתלק בחופזה.
"אהה," לארק אמרה. "אז זאת פגישה עסקית. אה... אתה צריך עזרה כלשהי או משהו?"
"נו באמת," הוא אמר. "לא הייתי מבקש ממתמחה להביא לי מפית, שלא לדבר על עזרה בעניין רפואי."
לארק פילבלה בעיניה. את לא בעבודה. והוא לא הבוס שלך, קולה של אדי אמר בתוך ראשה. אין לו שום זכות להתייחס אלייך בגסות. "למה אני פה, ד"ר סנטיני? חוץ מכדי לאכול?"
"אני אגיע לזה."
נו, טוב. לפחות היא תאכל, ותאכל טוב. בריאן, מתוק שכמותו, הניח לפניה את כוס היין שלה והתאדה. היא לגמה מהיין והביטה בשותפהּ לארוחה.
אם הוא לא היה פוצה את פיו ואם לא מודעים לאופי שלו, ד"ר סנטיני היה נחשב גבר נאה ביותר. ובאמת, כמעט כל אחות או רופאה שלאושרן לא נחשפו לאישיותו, חוו פרץ של התפעלות כשראו אותו לראשונה, רגע לפני שהוא ריסק את נפשן. הוא נראה טוב עם שיער בלונדיני־כהה שופע וגלי, עיניים כחולות, קו לסת תקיף, עצמות לחיים מסותתות, ואף לא גרם שומן עודף בגופו (אחרי ששמעה מה הוא הזמין, לארק יכלה להבין למה). היה לו מבנה ספרטני של רוכב אופניים בטור־דה־פראנס — גבוה, רזה ופּלָדָתי כמו... כמו אזמל מנתחים. כן, השוואה מעולה. היא הייתה בטוחה שהוא רץ עשרה קילומטרים ביום. לפחות.
"שמעתי שעפת היום מאונקולוגיה," הוא אמר.
היא זעה באי־נחת, סומק הציף את פניה. "טכנית, כן. אבל אני מקווה לחזור למחלקה."
"לפי הדיווחים לא היית מסוגלת לעמוד בזה. רכרוכית מדי."
רכילות בית החולים, אמינה כתמיד, מהירה יותר מחיבור האינטרנט המהיר בעולם. סביר להניח שהשמועה הגיעה אליו עוד לפני שהיא התקשרה לאדי. אבל למה זה אכפת לו? "ד"ר סנטיני, ביקשת ממני... כלומר, הורית לי לבוא לכאן הערב. אני האורחת שלך. בבקשה, אל תעליב אותי."
"נאמר לי שיש לך קושי להתמודד עם מוות של אנשים. אונקולוגיה היא בחירה מוזרה במקרה כזה. אני לא יודע עד כמה חדר מיון יהיה טוב יותר מהבחינה הזו."
"תודה על חוות דעתך."
הסלטים הגיעו, שלו מזין למראה, שלה טובל ברוטב שוּמי טעים ומנומר בקרוטונים ספוגי חמאה. היא טעמה ממנו ונאנחה. "כל כך טוב," היא אמרה מעל עלי החסה הערבית. "בגלל זה אני פה?" זו איזו דרישה של בית החולים, שרופאים בכירים ישמשו מנטורים של מתמחים? "רצית לייעץ לי לגבי הכיוון המקצועי שלי?"
הוא גיחך. "ממש לא. אני מתאר לעצמי שתוך שלוש שנים תתחילי לייצר תינוקות בסרט נע, ובכלל לא תעסקי ברפואה."
"וואו. או־קיי. אני חושבת שאתה צריך לדבר עם רופא מיילד. תינוקות לא בדיוק מיוצרים." הבאז היה ממש... מועיל. "מה השם הפרטי שלך, דרך אגב? אם כבר אנחנו מתענגים יחד על הארוחה הזו?"
ד"ר שטן הירהר בשאלה, כאילו תוהה אם היא ראויה לתשובה. "לורנזו," הוא אמר מקץ דקה.
"אה, נחמד. תגיד לאמא שלך שהיא בחרה יפה." הוא לא אמר דבר, רק לעס את העלים הירוקים שלו. "שמי לארק," היא הוסיפה. "לרקבי, אבל כולם קוראים לי לארק, חוץ מאחותי התאומה. אנחנו זהות." אנשים אוהבים תאומים. הוא לא הגיב. "יש לך אחים או אחיות, לורנזו?"
העין שלו זעה בעווית. הוא לא אוהב להיקרא בשם כלשהו מלבד אלוהים, היא שיערה. "כן. יש לי אח ושתי אחיות," הוא אמר כעבור זמן רב מדי.
"לי יש אח ושלוש אחיות," היא אמרה. "הארלו היא הבכורה; ואז אדי, או אדיסון; ואז, כעבור ארבע דקות, אני; ואז ויני, או בשמה המלא וינדזור; ואז הגיע אחי הקטן, רובי. רוברט. קרוי על שם סבא שלנו. ואדי נשואה לניקול, ויש להן שתי בנות, איזמיי ואימוג'ן. אה, והארלו... טוב, לא חשוב. זה סיפור ליום אחר."
"האם הבעתי עניין כלשהו במשפחתך?"
"לא, אבל מישהו צריך למלא את השתיקה."
"למה?"
יש בזה משהו. היא לגמה מהיין והמשיכה לאכול מסלט הקיסר המצוין שלה. הבוראטה הגיעה, והיא הסתערה גם עליה. כל כך נימוחה, כל כך טעימה. "רוצה ביס?" היא הציעה.
תשובתו של לורנזו סנטיני הייתה הבוז בעיניו. הוא שתה מהמים שלו ותופף באצבעותיו על השולחן.
רק אחרי שהארוחה הבריאה שלו וחגיגת הכולסטרול שלה הונחו לפניהם, ואחרי שבריאן שוב נמלט במהירות משולחנם, רק אז ד"ר סנטיני אמר את דברו.
"אני מחפש מישהי שתבצע עבודה מסוימת בשבילי. לא קשורה לרפואה."
"אני מבינה. מה העבודה?"
הוא נגס מהסלמון ולעס ביסודיות, נמנע מלהסתכל עליה. אם ככה נראים דייטים, לארק שמחה שלא ביזבזה את זמנה.
"ד"ר סנטיני? אתה צריך גג חדש? נהגת? עוזרת בית?"
עדיין שום תשובה.
"אני צריכה לנחש?" היא נגסה בסטייק. "אוי, אלוהים! זה הסטייק הכי טוב שאכלתי בחיים."
שותפהּ לארוחה לקח עוד שתי נגיסות מדודות ונטולות חדווה מהדג שלו. ואז הניח את הסכין והמזלג על השולחן.
"איך אתם?" שאל בריאן, שבא לבדוק.
"לֵך מפה," ד"ר סנטיני אמר.
"הכול נפלא," לארק אמרה. "תודה, בריאן."
הנער הסתכל על לארק במבט אוהד וציית לפקודתו של ד"ר סנטיני. שוב השתררה דממה. לארק גילתה שזה לא מפריע לה, פשוט כי האוכל כל כך טוב. והיין! כמו קטיפה.
לבסוף, בחלוף פרק זמן שנדמה כמו אין־קץ, ד"ר שטן — לורנזו — נשם עמוקות, השהה את האוויר בריאותיו, ואז נשף. "מדובר במצב עדין," אמר. "שקשור למשפחה שלי."
היא חיכתה לעוד. שלא הגיע.
"מישהו זקוק לתרומת איבר?" היא שאלה לפתע. "אולי השתלת מח עצם?" היא רכנה לפנים בארשת פנים דאוגה. "בדקת את סוג הדם שלי בבית החולים?" רגע, זה נשמע הגיוני. היא נמצאה מתאימה למשהו, אז הוא הזמין אותה למסעדה כדי לשאול אם תהיה מוכנה. והיא תעשה את זה. היא תתרום מח עצם בלי לשאול שאלות. אחרי הכול, הצלת חיים היא שליחות חייה. "אני מסכימה. אתה לא צריך לבקש פעמיים."
"הירגעי, ד"ר סמית. זה לא זה." הוא הביט בנקודה כלשהי מעל ראשה. "אחותי מתחתנת בלֵייבּור דֵיי. סבתא שלנו בת תשעים ותשע, ובריאותה לקויה."
"אני מקווה שהיא תזכה להגיע לחתונה." הוא לא אמר שום דבר נוסף. "ואיך זה קשור אליי?"
ד"ר סנטיני שאף עוד נשימת יוגה על מנת לשאת את השאלות שלה באורך רוח, ואז נשף את האוויר באיטיות. "סבתא שלי ואני קרובים מאוד. לא מזמן היא אמרה לי..." הוא השתתק. "לא משנה."
"נו תגיד מה שרצית," לארק אמרה. "תְלוש כבר את הפלסטר." עלה בדעתה שהיין כל כך טעים, שאולי היא תצטרך להזמין אוּבֶּר
כדי לחזור הביתה. וגם שהיא יכולה לחתוך את האנטרקוט הזה
במזלג, עד כדי כך הוא רך. ברמה הפילוסופית היא רצתה להיות צמחונית, אבל מהסוג שחוטאת בסטייק מדי פעם בפעם. ובצ'יזבורגרים. ובבֵּייקון. אבל חוץ מזה, בלי בשר. יותר טוב לכוכב הלכת שלנו.
"היא מוטרדת בגללי. דואגת שלעולם לא אינשא או שלא יהיו לי ילדים."
"ברור. זה מאפיין סבים וסבתות. סבא שלי רוצה לשדך לי את הנכד של החברה שלו."
הוא נעץ בה מבט. "אני... הייתי רוצה להניח את דעתה, להראות לה שאני בסדר מהבחינה הזו. שאני לא בודד. שאני לא... נטול בת זוג."
"האם אתה בודד ונטול בת זוג?" היא שאלה.
"לא, וכן," הוא אמר, נשמע מוטרד. "לכן את פה. לטובת עניין בת הזוג."
לארק חדלה ללעוס. "אמוֹר שֵנית?"
"הייתי רוצה שתבואי איתי לכמה אירועים משפחתיים בקיץ הקרוב, ושתהיי בת הזוג שלי בחתונה של אחותי."
א־הה. הוא רוצה שהיא תעמיד פנים שהיא החברה שלו, תבוא עליו הברכה. ברם, בהתבסס על האינטראקציה הנוכחית ביניהם, היא תעדיף לתרום את מח העצם שלה. "אה, צר לי, לא נראה לי שאני האדם המתאים לתפקיד הזה."
"אני אשלם לך עבור זמנך, כמובן." קולו היה יובשני.
לארק השתנקה מהיין שלגמה, התאוששה וניגבה את שפתיה במפית. "אמ... זה לא לא־חוקי?"
"לא, ד"ר סמית. תשלום עבור סקס אינו חוקי. תשלום עבור חֶבְרתך הוא חוקי לחלוטין."
"או־קיי, אז אני אהיה נערת ליווי? נערת ליווי חובבנית?"
"אני מניח." הוא זע בכיסאו, הסימן היחיד לאי־נוחות שלו.
"למה שלא פשוט תמצא לך חבֵרה? אתה לא מכוער, ואתה יכול להעניק רמת חיים גבוהה מאוד."
"אני לא מכיר נשים שהייתי רוצה לצאת איתן, ואין לי זמן לחפש. את מצודדת, ולא לגמרי טיפשה, אז את תתאימי."
"לא לגמרי טיפשה. אני מסמיקה." היא הניחה את המזלג ומיצמצה. "אז אתה רוצה לשכור את שירותיי? למשך הקיץ?"
"כן."
ד"ר שטן צריך חברה. בדיחה טובה. "מה יצא לי מזה?" היא שאלה.
"כסף, קודם כול." הוא אמד במבטו את גופה. "אני אקנה לך בגדים נורמליים."
"אז אני ג'וליה רוברטס עכשיו?"
"סליחה?"
"לא ראית את אישה יפה?"
"לא."
אלוהים. הוא לא ראה את אישה יפה. "תפתח חשבון בטינדר או משהו. אני בטוחה שתמצא מישהי מהר מאוד, ד"ר סנטיני. למה לשקר לסבתא שלך? פשוט תעשה את זה על־אמת. אני בטוחה שיש מישהי שתחבב אותך." אופס.
"עד כה טרם מצאתי אישה שחברתה נעמה לי יותר מלהיות לבד."
"אני מעריכה שהמשפט האחרון הזה הוא הסיבה לכך שאתה מנסה לשכור מישהי, ד"ר שֹט — סנטיני."
"הביטי, אני מעדיף לשלם לך ולא להוליך שולל אף אחת. אני בטוח שאת יודעת היטב, שלא הייתי יוצא איתך בחיים האמיתיים, כך שלא תהיה כאן שום פגיעה רגשית."
לארק הטתה את ראשה לאחור וצחקה. בכל הכנות, אחרי היום שעבר עליה, היא הרגישה נהדר. "אתה משהו," היא אמרה. "טוב, זאת הצעה מיוחדת מאוד, אבל אני נאלצת לסרב. בריאן? אנחנו יכולים לקבל את תפריט הקינוחים, בבקשה?"
למרבה הנוחות, בריאן החזיק בידו את תפריטי הקינוחים.
"אני לא מאמין שאת רוצה קינוח אחרי הארוחה הענקית הזו," ד"ר שטן אמר. "אני יכול לשמוע את העורקים שלך מסתיידים."
"אני פשוט רוצה לנפח את החשבון. תודה, בריאן." היא עיינה בתפריט. "אני אקח את הטורט שוקולד. וקפוצ'ינו."
"כמובן. אדוני?"
"בשבילי כלום," הוא אמר, בלי להתיק את מבטו מלארק.
"כבר חוזר," בריאן אמר.
לארק התבוננה בו, מטה את ראשה. הרבה נשים יוצאות עם גברים בלתי נסבלים, בעיקר עם גברים בלתי נסבלים עשירים. היא ידעה (שוב, מרכילות בית החולים) שלד"ר סנטיני יש בית פה בקֵֵייפּ ובית נוסף בבוסטון. מזה אפשר להסיק שהוא טחון, בהינתן מחירי שוק הנדל"ן. אין ספק שנשים יגלו בו עניין, ולגבר יש צרכים, הלוא כן? אם כי אולי הוא יותר טיפוס של בובות מין. או א־מיני, נראה יותר סביר.
מצד שני, המחשבה שהוא רוצה לשמח את סבתא שלו... זה דווקא חמוד.
בריאן חזר עם העוגה והקפוצ'ינו שלה. "תודה, בריאן. הכול היה מעולה."
"בשמחה," הוא אמר, והסמיק שוב.
"תביא את החשבון בעוד עשר דקות," אמר ד"ר שטן. "לא לפני, לא אחרי."
"כן, אדוני."
"מצטערת שהוא כזה גס רוח," לארק קראה בעקבות בריאן, שכמעט נס על נפשו.
"לא שאלת כמה אשלם לך," ד"ר סנטיני אמר.
"זה לא משנה. אני לא מעוניינת."
"אני בטוח שיש לך חוב לא קטן בגלל הלוואות סטודנט שלקחת."
"אני רופאה. ברור שיש לי. אבל בעיקרון אני לא מַזנה את עצמי כדי לעמוד בתשלומים." היא חייכה בזמן שלגמה מהקפה. "זה פשוט עיקרון שקבעתי לעצמי."
"לא תהיה שום הַזניה. רק נוכחות בכמה אירועים משפחתיים ובחתונה עצמה. הכול במקומות מפוארים ועם אוכל טוב. למשפחה שלי יש סטנדרטים קולינריים גבוהים, וניכר שאת אוהבת לאכול."
אולי זה האלכוהול, אבל המצב הלך ונהיה משעשע. "או־קיי. מה הצעת הפתיחה שלך?"
"עשרת אלפים דולר."
היא כמעט נחנקה. "דולר אמריקני?"
"כן. אבל אסור לך לספר לאף אחד על ההסדר הזה."
"אה. למה?" זה יהיה הרבה יותר קשה מללכת לכמה מסיבות.
"כי זה עולם קטן. אחותי היא אחות במרכז הרפואי סאות' שור. אחיות מרכלות."
"גם רופאים מרכלים, לורנזו. הרבה יותר מאחיות, מניסיוני הדל."
העפעף השמאלי שלו זע בעווית. היא לקחה ביס מטורט השוקולד עתיר הקרם. היא תבקש מאדיסון שתזמין אותה לכאן לחגוג את יום הולדתן המשותף, כי לאדי לא חסר כסף. "למרות שעשרת אלפים זה סכום נאה, זה לא מספיק כדי להתחזות לדמות אחרת לאורך קיץ שלם, בייחוד בעבודה. החוב שלי עומד על רבע מיליון דולר. אבל אני בטוחה שתצליח למצוא מישהי אחרת שתקפוץ על ההצעה שלך."
הוא נאנח. "אז עשרים וחמש."
המזלג שלה נשמט אל הצלחת. "אלוהים אדירים. אתה רציני?" עשרה אחוז מחוב הסטודנטית שלה יימחקו בבת אחת?
"כן."
וואו. המון כסף. אבל לא כך היא רצתה לפרוע את חובה. זה לא מכובד. היא רוצה להיות אונקולוגית אהובה, מסורה, וכמובן, להיות מתוגמלת כראוי.
"אני מצטערת, ד"ר סנטיני. זה נחמד מצדך שחשבת עליי, אבל לא. זה באמת לא הסגנון שלי."
הוא שתק רגע, בהה באותה נקודה מרתקת מאחורי ראשה. "אני יכול לסדר שתחזרי למחלקה האונקולוגית. בהיאניס או איפה שתרצי בבוסטון."
לארק פילבלה בעיניה. "איך... איך אתה יכול לעשות את זה?"
הוא משך בכתפיו. "יש לי מהלכים במקומות הנכונים. למדתי בג'ונס הופקינס עם נשיא דנה־פרבר. את לא טיפשה, רק רגשנית באופן מביך, לפי מה שאני שומע." הוא הציץ בשעונו. "עשרים וחמישה אלף, ואני מציג אותך בפני האנשים הנכונים, והשאר תלוי בך."
"ומה אם תחשוב שאני אידיוטית? זה יהיה לא־אֶתי להמליץ עליי לתפקיד, שלדעתך אני לא יכולה לבצע."
"אמרתי שאציג אותך, לא שאמליץ עלייך."
עדיין, זה יהיה כאילו ביל גייטס יאמר, זאת מתכנתת צעירה שאני רוצה שתכירו. ברור שבסוף היא תצטרך לשכנע אותם בעצמה. אבל היא תוכל לעשות את זה. היא תעשה את זה. "אתה לא חושב שזה יהיה לא־אֶתי?"
"לא. לעולם לא אעשה משהו שמנוגד לאמות המידה המוסריות שלי."
"כמו לבקש מרופאה צעירה שעובדת בבית החולים שבו אתה נחשב אלוהים להתחזות לחברה שלך?"
הוא הביט בה בזעם. "את יודעת מה? ההצעה שלי מבוטלת. בהינתן ההשפלה המקצועית שחווית היום, חשבתי שתהיי מעוניינת לקחת חלק בהסדר עסקי ובלתי רומנטי בעליל. תשכחי שביקשתי."
"חכה. רגע אחד." היא לקחה נגיסה מהעוגה, מביטה בו תוך כדי לעיסה. "מה אתה לא מגלה לי?" כי יש משהו נוסף, היא הייתה בטוחה בזה. להיות רווק זה לא נורא עד כדי כך שמישהו ישכור לעצמו בת זוג. אדרבה, הרושם שלה היה שלורנזו סנטיני אוהב להיות רווק. אחרי הכול, ישו מעולם לא יצא עם אף אחת.
הוא זע בכיסאו. קיפל את המפית שלו בדייקנות. "סבתא שלי הועברה להוספיס לפני כמה שבועות. אני לא רוצה שהיא תמות כשהיא מודאגת מהיותי... לבד."
אוי לא. שתי המילים הטעונות האלה. הוספיס... ולבד. היא הכירה את ההרגשה הזו יותר מדי טוב.
לד"ר שטן יש עקב אכילס, והוא גברת ישישה חולה. דמעות צרבו את עיניה. אם סבא שלה היה גוסס — בבקשה, אלוהים, לעולם לא — והיה אומר לה שכל רצונו הוא שתהיה עם מישהו, האם היא לא הייתה עושה מה שלורנזו עושה? רק כדי לתת מרגוע לנפשו לחודש־חודשיים?
וצריך להודות על האמת; ההיכרות הזו שהוא יערוך לה, לא תזיק. אם היא לא תחזור למחלקה האונקולוגית פה בקייפ, לפחות תהיה לה הזדמנות לנסות שוב בבוסטון. יש סיבה טובה מאוד לכך שבחרה בתחום הזה מלכתחילה.
חוץ מזה, כמה מסיבות קיץ במקומות יפים עם בגדים יפים... אין לה יותר מדי חיים מחוץ לבית החולים והמשפחה. אולי זה יסיח את דעתה מהתהום הפּעוּרה בחייה.
"אני אעשה את זה. בלי כסף. אולי רק ההצגה שלי בפני אחרים. עוד נראה. פשוט הלב שלי נמס כשמדובר בסבים וסבתות."
הכתפיים שלו התרפו סנטימטר או שניים.
"זאת הנקודה שבה אתה אומר תודה," היא אמרה.
"תודה."
"אז כמה מסיבות משפחתיות, החתונה, ואז אנחנו נפרדים."
"כן. ואם סבתא שלי תמות לפני כן, שירותייך לא יהיו נחוצים יותר."
היא לא יכלה שלא לתהות, אם הוא לא מעדיף שזה מה שיקרה. היא הושיטה יד. "יש לך חבֵרה, ד"ר שטן." הוא הסתכל על כף ידה, הוציא את הארנק ושלף מתוכו כרטיס אמריקן אקספרס שחור. "סיימנו?"

"הביטו אל הצד השמח" / קריסטן היגינס. מאנגלית: אמנון כץ. 400 עמודים. כנרת-זמורה.