ברי סחרוף מחייך במבוכה. אני כותב את המילים האלה והידיים רועדות. בכל זאת, חילול הקודש. ברי סחרוף הראשון לשמו, מלך הגיטרות, דוכס הניצוצות, נסיך החלליות, הברון מרחוב ארנון - אייקון בקנה מידה שכזה לא באמת יכול להיות נבוך, ועוד במקום הטבעי לו ביותר: על במה. עם גיטרה ביד. בלב תל אביב. מי אני בכלל שאכתוב שברי סחרוף היה נבוך ממשהו? אבל קוראים יקרים, אני לוקח ברצינות את העבודה שלי, ועליי לדווח את האמת: ברי סחרוף עמד מולי וחייך במבוכה.
מה שקרה הוא שסחרוף הגיע להתארח בהופעה של הזמרת שרון רוטר במרכז ענב בתל אביב, אבל היא בדיוק הודיעה לקהל שהיא צריכה לעשות הפסקה כדי לשתות קצת מים. היא ירדה מהבמה והתיישבה בצד. שאר חברות הלהקה שלה הצטרפו אליה. ברי נשאר לבד על הבמה, מבולבל. "רגע? מה איתי?", הוא פנה אל הכיוון הכללי של הקהל, והזמרת בעלת הקול המתוק ענתה לו מהיציע: "תשיר שיר".
זה היה ערב תל אביבי מוזר שכזה. איך אני אוהב את הערבים המוזרים האלה בעיר שלי. האישיות של כל אחת מהדמויות יצאה החוצה באותנטיות כובשת. אישה נחמדה מהקהל הגיעה כדי לסדר לרוטר את השביס, שהתבלגן תוך כדי המופע. ברי נשאר לבד על הבמה, רק הוא והגיטרה, ושר את "ואפילו בהסתרה", לפי המילים של רבי נחמן. ממש לא צריך להיות חסיד ברסלב בשביל להתרגש. אפשר להיות אתאיסט מוחלט בשביל להתחבר למסר של העמידה מול הקשיים שהחיים מציבים בפנינו. ההתמודדות עם הניתוק החיצוני, וההתחברות לעצמי. בקול של ב בר ברי סחרוף זה מצמרר אפילו יותר.
אבל אי אפשר לדבר על הערב המוזר הזה לפני שמדברים על העובדה הפשוטה: מארגנת המופע, שרון רוטר עצמה, ששרה את השירים היפים על הבמה והזמינה את ברי סחרוף להופיע איתה - פשוט לא רצתה שאני אהיה במופע. לא כי היא לא רצתה מבקרי מוזיקה, אלא פשוט כי היא לא רצתה שיהיו במופע גברים. לעתים נדירות אני הולך למקומות בהם אני לא רצוי, אבל כאמור, אני לוקח ברצינות את המקצוע שלי. אחרי התייעצות עם העורך שלי, עליתי על מדים (טישרט של רות ביידר גינזבורג) ויצאתי להופעה.
וכאן צריך רגע לעצור ולעשות סדר קצר בדברים. לפני שלוש שנים ביקשה שרון רוטר, יחד עם חברתה הזמרת דין דין אביב, להרים מופע לנשים בלבד במרכז ענב שעל גג "גן העיר" בתל אביב. העירייה סירבה, בטענה שמדובר באולם בבעלות ציבורית, ולכן לא ניתן לאפשר בו אירוע בהפרדה מגדרית. השתיים תבעו את העירייה, ואחרי שנתיים הגיעו לפשרה בחסות בית המשפט. הפשרה הייתה שהשתיים יכולות לפרסם שהן מרימות מופע לנשים אך בפועל גברים יוכלו לקנות כרטיסים ולהיכנס להופעה. הגששים קראו לזה "ישראבלוף".
הזמרות חגגו את הפשרה כניצחון גדול, למרות שבפועל - הן לא השיגו כלום מלבד קצת יחסי ציבור. ביקשו הופעה בהפרדה מגדרית, ובסוף בקהל היה מספיק גברים כדי לארגן יותר ממניין אחד. חשוב להבהיר: ברמת העיקרון אין ולא צריכה להיות בעיה עם דרישה ליצירת מרחב בטוח לנשים בלבד. ישנם לא מעט אירועים כאלה, בטח בערים כמו בני ברק, ירושלים או אלעד. גם בתל אביב זה אפשרי. במידה והשתיים היו שוכרות אולם פרטי ומבצעות בו את ההופעה שלהן מול נשים בלבד, מעטים היו שמים לב. הבעיה הייתה שהשתיים התעקשו לעשות את זה באולם בבעלות העירייה, שלא יכולה לאפשר אירועים בהפרדה מגדרית - ובצדק. הפרדה מגדרית בציבור לעד תפגע בסוף דווקא בנשים - כי היא מחזקת נורמות שמרניות במקום לקדם שוויון אמיתי.
במהלך תקופת המאבק השתיים דיברו על "יצירת מרחב אינטימי לנשים בלבד" - דבר שקצת מתבטל ברגע שמודיעים שברי סחרוף מצטרף לבמה לחלק נכבד מההופעה. זה לא סתם גבר, זה חת'כת גבר גבר. ברי סחרוף יכול לעשות כמעט הכל, אבל הוא לא יכול ליצור מרחב אינטימי לנשים בלבד.
בפועל: במופע אתמול היו לא מעט קרחות, גם במובן של כיסאות פנויים וגם במובן של גברים עם קרחת. בערך מחצית מהאולם שמכיל כ-300 מקומות ישיבה היה ריק. מתוך הקהל שכן הגיע, רובו לא היה קהל דתי, אלא סתם תל אביבים סקרנים שהתפלאו לראות מופע של זמרת עם שם שמוכר לנו מפעם מארחת את ברי סחרוף - אחד מהמוזיקאים הפופולריים בתולדות המדינה - במחיר כרטיס מצחיק שנע בין 55 ל-70 שקלים. הרוב המוחץ של הקהל אמנם היה נשים, אך לא מעט גברים ישבו ביציע ולא הפריעו לאף אחד בעצם נוכחותם. הם לא הגיעו כהתרסה, אלא במחשבה תמימה לפיה מותר להם לבוא להופעת מוזיקה בתל אביב.
במושב לידי יושב נאור נרקיס, אולי הדמות הכי מזוהה היום עם מאבק בכפייה דתית - אבל כמוני גם הוא נסחף עם המוזיקה. קשה לכעוס על העולם כשעל הבמה ברי סחרוף שר את "עוד חוזר הניגון". אישה נחמדה עם כיסוי ראש מגיעה מביטה בהלם משועשע משני הגברים שיושבים מאחוריה. "אתם מזדהים כנשים?", היא שואלת בחיוך, ולא באמת מצפה לתשובה. אנחנו ממשיכים בשיחה נעימה, שבדיעבד הייתה הפעם היחידה שבה הייתה התייחסות בקהל לכך שהמופע שווק כמופע לנשים.
היו עוד כמה פרצופים מוכרים בקהל, אבל הנוכחות של נאור נרקיס הייתה מעבר ל"גבר שקנה כרטיס בהתרסה למופע של נשים דתיות שביקשו שגברים לא יגיעו". מתנגדיו (בעיקר בתוך המחנה הליברלי דווקא) יטענו שהוא פרובוקטור או טרול, אבל בפועל מדובר בדבר הכי קרוב שיש בישראל לאופוזיציה. בזמן שהמציאות כופה עלינו להכיל עוד ועוד "צווי פיוס" משיחיים ומטורללים, טוב שיש מישהו שמוכן לעמוד מול הניסיונות להראות נוכחות דתית בתוך מעוזים חילוניים בלב לבה של תל אביב כדי להגיד: עד כאן. עוד שנה מהיום, אני מוכן להמר, הוא יהיה חבר בכנסת ישראל - ולציבור החילוני נותר רק לקוות שהדרייב שלו לא ייכבה דווקא בחדרים בהם חורצים את הגורלות של כולנו.
על הבמה הופיעה להקה שמורכבת מנשים בלבד, כולן בתלבושת אחידה של חולצה לבנה עם עניבה שחורה - כאשר רק הזמרת בפרונט מציגה לוק דתי. והנה תזכורת למי ששכח: שרון רוטר הייתה זמרת צעירה ומצליחה בתחילת המאה. היא גדלה בתל אביב בבית אותו היא מכנה "בועתי, שמאלני קיצוני, חילוני למהדרין". היא למדה בקונסרבטוריון בת"א ועוד לפני גיל 20 כבר עבדה יחד עם ברי סחרוף, ושרה את שירו "הניצוץ" מתוך פסקול הסרט "קלרה הקדושה". בשנת 2002 אי אפשר היה לפתוח תחנת רדיו בלי לשמוע את הלהיט שלה "ארוץ אלייך". ואז היא נסעה להודו, עשתה מה שעושים בהודו (יוגה! למה חשבתם שהתכוונתי?) ומפה לשם חזרה בתשובה.
יש אמנים שההתקרבות לדת מוציאה מהם יצירה מדהימה שהופכת את הקריירה שלהם לעשירה ומורכבת יותר (פרטים אצל אביתר בנאי ושולי רנד) ויש כאלה שפחות (פרטים אצל בוב דילן וקט סטיבנס). לנשים, כמו הרבה פעמים, זה קשה אפילו יותר. רוטר התחתנה, הקימה משפחה, והחליפה את הבמות הגדולות בהופעות בתכניות מורשת וכתיבת מאמרים לעיתונים מגזריים. היא עדיין מופיעה, אבל במובנים מסוימים, המופע אתמול בתל אביב היווה קאמבק קטן - דווקא בזכות אותם צופים תמימים, כולל הגברים, שהגיעו לצפות בה בגלל הכישרון הגדול שלה, ולא בגלל הפוליטיקה מאחורי המהלך הזה.
וכן, שיהיה ברור, מדובר באירוע פוליטי. ברשימת התודות בסוף ההופעה, לפני שהודתה למשפחה שלה, למנהלים שלה, ללהקה שלה (בניהול המוזיקלי של אור אדרי המדהימה תמיד) - היא הודתה לעורכת הדין צפנת נורדמן, מי שהובילה את המאבק הכושל למופע בהפרדה מגדרית בתל אביב. מי שעקב אחרי המאבק ברשתות החברתיות ידע שמדובר בהמשך ישיר לפעילות של ארגונים כמו "ראש יהודי" בתל אביב, ובניסיון לייצר תפילות בהפרדה ביום הכיפורים. בסופו של דבר, בערב "לנשים בלבד" עמד גבר על הבמה, וביציע הקטן ישבו לא מעט גברים, כולל בשורה הראשונה. בסוף המופע היה אפילו תור קצר לשירותי גברים, דבר שרק הפך את כל ההתייחסות לאירוע כ"ניצחון" להיראות אפילו יותר פתטי.
וזה בעיקר מיותר. והרי מה הניצחון הגדול יותר למוזיקאי מאשר להופיע בפני קהל שמעוניין לשמוע אותו? מה המטרה של אמנות אם לא לחבר בין אנשים מרקעים שונים שיכולים ליהנות מהיופי של היצירה ביחד, בלי הבדל דת, גזע ומין? תרבות חיה ונושמת כשאנשים שונים יושבים יחד באותו אולם, צוחקים, נושמים, שרים. ברגע שמתחילים להחליט מי מותר ומי אסור, זו כבר לא תרבות - זו חומה. וברוב המקרים, החומות האלה קורסות מהר יותר ממה שחושבים.
שרון רוטר שרה שירים שלה, שירים של זלדה, של לאה גולדברג, של מאיר אריאל - ואפילו של ניקה קוסטה. לרגע היא הזמינה את דין דין אביב לבמה והם ביצעו יחד את "שיר לאהבה" של להקת גאיה. זה היה כל כך תמים ומתוק (ומודע לעצמו), שקשה להאמין שכל האירוע נולד מתוך רצון לתקוע אצבע בעין של הליברליות התל אביבית. התרסה מיותרת, שנידונה לכישלון. והרי בסוף, האהבה תמיד מנצחת.