הבלשים בוש ובאלרד משתפים פעולה: קראו פרק ראשון מתוך "כוכב המדבר"

הסמטה ללא מוצא הייתה מרוצפת ריצוף משובש, זרועה בורות ומהמורות, והמדרכות הצרות משני צידיה היו הרוסות בחלקן. היא נתחבה כמו אצבע סדוקה בין וילות קטנות בנות קומה אחת או שתיים, שהיו לחוצות זו כנגד זו. בקצה נתקלה בשני שערים מסורגים מכוסים בירק דליל.
החלונות לא הסגירו שום אינטימיות, שום פעילות. לכאורה היה נדמה לך שאתה בעיר שדה, ואף על פי כן נמצאת בלב ליבה של פריז, ברובע ה־14. הדלות לא שררה פה, אבל גם לא העושר. כאן חיה הבורגנות הזעירה, המסתירה את החסכונות היקרים לה מאחורי חגווי קירות, תריסים פגומי חווקים, מרזבים מחלידים וכתלים מתקלפים לוחות־לוחות. אבל הדלתות היו חזקות, וסורגים יציבים הגנו על החלונות של קומות הקרקע.
פִּרצה שקטה זו בעיר נוצרה ודאי לפני כחמישים שנה, כיוון שנדף ריח של מוֹדֶרן־סטייל מן האדריכלות המגוונת של בתי המגורים האלה. מי גר שם? אי־אלה גגוני זכוכית, אי־אלה מקושי דלתות ואי־אלה שרידי עיטורים העלו על הדעת אמנים בגמלאות, שסיימו את הקריירה שלהם מאחורי החזיתות האלה, שוליות־ציירים מזדקנים, זמרות מזדקנות, וירטואוזים ותיקים של קרשי הבמה.
במשך שבע שנים, שלוש פעמים בשבוע, הייתי הולכת לאורך הסמטה הזאת עד סופה, עד לגדר שמשמאל. אני יודעת איך יורד פה הגשם, ואיך התושבים מתגוננים פה מפני הקור. אני יודעת איך משתררים בה בקיץ חיים כפריים, עם עציצי גרניום וחתולים מתנמנמים בשמש. אני יודעת איך הסמטה נראית ביום ובלילה. אני יודעת שהיא ריקה תמיד. היא ריקה אפילו כשהולך רגל נחפז אל אחת הדלתות, או כשבעל רכב מוציא את מכוניתו מן המוסך.
אני כבר לא זוכרת מה הייתה השעה כשעברתי בשער בפעם הראשונה. האם ראיתי רק את הצמחים המוזנחים שבגינה? האם חשתי באבני החצץ של השביל הדק? האם מניתי את שבע המדרגות הצרות שבפתח הבית? האם הסתכלתי בקיר האבן כשחיכיתי לפתיחת דלת הכניסה?
אני לא חושבת.

לעומת זאת ראיתי את האיש הקטן ושחום השיער שהושיט לי את ידו. ראיתי שהוא צנום מאוד, מקפיד מאוד על לבושו ומרוחק מאוד. ראיתי את עיניו השחורות, החלקות כראשי מסמרים, צייתי לו כשהזמין אותי להמתין בחדר שחשף על ידי הפשלת וילון. זה היה חדר אוכל נוסח אַנרי השני, שמערכת הרהיטים המושלמת שבו - שולחן, כיסאות, מזנון, שולחן תה - פלשה לכל מרחבו וכפתה עליי, החדשה, את העץ המגולף שפוסלו בו ננסים וענפי קיסוס, את העמודים הקטנים והמתפתלים, את מגשי הנחושת ואת כלי החרסינה הסיניים. הכיעור הזה לא היה אכפת לי, היה אכפת לי השקט. חיכיתי, דרוכה ומתוחה, עד ששמעתי קול דלת שנפתחה מימין לווילון, אחר כך תנועה שהתחככה קלות בווילון - תנועה של שני אנשים - אחריה פתיחת דלת הכניסה, קול שמלמל: "להתראות, דוקטור," לא נשמעה תשובה, והדלת נסגרה. עוד תנועה חרישית לעבר הדלת הראשונה, כמה שניות נוספות, רצפת העץ שחרקה מתחת לשטיח, סימן שהדלת נשארה פתוחה, תנועות בלתי מובנות. לבסוף הופשל הווילון, והאיש הקטן הזמין אותי למשרדו.
עכשיו אני יושבת על כיסא לפני שולחן כתיבה. האיש שקוע בכורסה שחורה ליד השולחן, ואני נאלצת להטות את גופי כדי להביט בו. על הקיר ממולי יש ארון גדוש ספרים, בתוך הארון קבועה ספה חומה ועליה כר דמוי גליל וכרית קטנה. ברור לי שהוא מצפה לדבריי.
"דוקטור, אני חולה כבר הרבה זמן. ברחתי מקליניקה אחת כדי לבוא אליך. אני כבר לא יכולה לחיות יותר."
הוא רמז לי בעיניו שהוא מקשיב לי בתשומת לב, שעליי להמשיך.
מדוכאת כפי שהייתי, מסוגרת בתוך עולמי, איך יכולתי למצוא את המילים שיעברו ממני אליו? איך לגשר בין הגאות לשלווה, בין הברור לסתום, מעל לביב השופכין, מעל אותו נהר רוחש חומרים מתפוררים, אותו זרם זדוני של פחד, שהפריד בין הרופא לביני, בין שאר בני האדם לביני?
יכולתי לספר סיפורים. דברים של מה בכך. אבל איך יכולתי לדבר על אותו משהו שהשתכן בתוכי, על 'הַדָּבָר', על הציר הזה של ישותי, הסגור ומסוגר, המלא שְחוֹר מתנועע? הוא היה סמיך, מעובה, אחוז בו־בזמן עוויתות והתנשפויות, ותנועות איטיות כמו של מצולות הים. עיניי חדלו להיות חלונות. אף על פי שהיו פקוחות, ידעתי שלמעשה עצמתי אותן, שאין הן אלא שני גלגלי זגוגית אופטית.
התביישתי במה שהתרחש בתוכי, באותה המולה, באותו אי סדר, באותה תסיסה, והיה אסור שמישהו יביט פנימה, היה אסור שמישהו יֵדע, אפילו לא הרופא. התביישתי בטירוף. היה נדמה לי שכל צורת חיים אחרת עדיפה על הטירוף. הפלגתי בלי הרף במים הרי סכנות, מלאי מפלים, אשדים, שברים טרופים, מערבולות, ובכל זאת היה עליי להעמיד פנים שאני מחליקה על פני אגם, בקלות, כברבור. כדי להיטיב להסתתר סתמתי את כל היציאות: את העיניים, את האף, את האוזניים, את הפה, את הנרתיק, את פי הטבעת, את נקבוביות העור, את שלפוחית השתן. כדי להיטיב לאטום את הפתחים האלה ייצר גופי בשפע את החומרים המתאימים, שחלקם התעבה עד שלא יכול יותר לעבור, עד שיצר גוש, בעוד שחלק אחר זב בלי הרף ומנע כניסה של כל דבר שהוא.
"את יכולה לספר לי על הטיפולים שקיבלת? על המומחים שהתייעצת איתם?"
"כן."
על זה יכולתי לספר. יכולתי למנות את הרופאים ואת התרופות. יכולתי לדבר על הדם, על נוכחותו הרכה והתמימה בין ירכיי מזה שלוש שנים, על שתי הגרידות שעשו לי כדי לעצור את שטפו.
הזרימה הזאת, על סדריה השונים, הייתה מוכרת לי. האנומליה הזאת הייתה מרגיעה, כי הייתה נראית לעין, ניתנת למדידה, לבדיקה, אהבתי להעמיד אותה במרכז מחלתי, ולראות בה את הסיבה למחלה. ובאמת, איך אפשר שלא להיבהל מן הנזילה הקבועה הזאת? איזו אישה לא הייתה נחרדת למראה דליפה כזאת של לשַדָהּ? איך אפשר שלא להיות סחוטה בגלל ההשגחה המתמדת על המעיין האינטימי הזה, המטריד, הגלוי לעין, המביש? איך אפשר שלא לתרץ בדם הזה את העובדה שלא יכולתי לחיות עם שאר בני האדם? הכתמתי כורסאות כה רבות, דרגשים כה רבים, ספות כה רבות, שטיחים כה רבים, מיטות כה רבות! השארתי שלוליות גדולות וקטנות, טיפות גדולות וקטנות כה רבות בחדרי אורחים, בחדרי אוכל, בחדרי כניסה, במסדרונות, בבריכות, באוטובוסים ובמקומות אחרים כה רבים! שוב לא יכולתי לצאת.
איך אפשר שלא לדבר על שמחתי בימים שהזרם היה פוסק לכאורה, ומתגלה רק בכתמים שחומים, אחר כך צהובים־חומים ואחר כך צהבהבים. באותם ימים לא הייתי חולה, יכולתי לנוע, אפילו לצאת מתוך עצמי. סוף סוף התכנס הדם לתוך הכיס הרך והחמים, והלך לנוח שם עשרים ושלושה יום, כמו קודם. הייתי משתעשעת בתקווה הזאת ומשתדלת לחסוך במאמצים. נזהרתי על כל צעד ושעל: לא לשאת את הסלים מן השוק, לא לעמוד זמן רב מדי לפני התנור, לא להדיח את הכלים, לא לנקות את השמשות. לאט לאט, בנחת, כדי שהדם ייעלם, כדי שיחדל לקלוח. הייתי משתרעת עם סריגה ביד בלי לגרוע עין משלושת הילדים. בגנבה, בתנועת זרוע שההרגל עשה אותה מהירה מאוד, זריזה מאוד, הייתי בודקת בלי הרף את המצב. הייתי מסוגלת לבצע את הבדיקה הזאת בכל תנוחה שהיא, בלי שאיש ישים לב לכך. לפי הנסיבות הייתה ידי גולשת מלפנים על שער ערוותי הנוקשה והמקורזל, עד שהייתה נתקלת במקום החם, הרך והלח של איבר המין, ונסוגה בחטף. או שהייתה עוברת בקלות בשקע שבין העכוז והירך, צוללת בבת אחת בחור העגול והעמוק, וחוזרת ממנו במהירות. לא הייתי מסתכלת בקצות האצבעות מייד, הייתי מכינה לעצמי הפתעה. אולי לא אמצא שום דבר? לפעמים מצאתי משהו כה זעום, שהייתי צריכה לגרד את עור האצבע והאמה בציפורן האגודל כדי להעלות סימן דהוי צבע. אז היה משתלט עליי כעין אושר: 'אם לא אזוז בכלל, זה ייפסק לגמרי.' הייתי קופאת במקומי, כרדומה, מקווה בכל מאודי להיות שוב נורמלית, להיות כמו כולם. הייתי חוזרת ועורכת בלי סוף את אותם חישובים שהנשים בקיאות בהם: 'אם הווסת תיפסק היום, הבאה תגיע ב... רגע, החודש יש שלושים או שלושים ואחד יום?' הייתי שקועה בחישוביי, בשמחתי, בחלומותיי. עד שהייתה מקפיצה אותי לטיפה חזקה וברורה, חשאית מאוד, רכה מאוד, של גוש דם נסחף. לַבָּה סמיכה ונחפזת הפורצת מן הלוע, פולשת לשקעים, גולשת, חמה, והלב כבר הולם שוב, והחרדה חוזרת ומשתלטת, והתקווה נגוזה שעה שהייתי רצה לעבר חדר האמבטיה. הדם כבר היה מספיק להגיע עד ברכיי או אפילו עד כפות רגליי, בזרזיפים דקים בצבע אדום חי, יפה. כל כך הרבה שנים חייתי בציפייה המתמדת, בסיוט של הדם הזה.
אני כבר לא יודעת אצל כמה רופאי נשים ביקרתי. ידעתי עד כדי דיוק של מילימטר איך להזיז את אחוריי עד קצה שולחן הבדיקה אחרי שהייתי קובעת את רגליי הפשוקות על הכַּנים המוגבהים. קרביי גלויים ומופקרים לחום המנורה, לעיני הרופא, לאצבעות המכוסות כפפות מגומי עדין, למכשירי הפלדה היפים והמפחידים. הייתי עוצמת את עיניי, או נועצת את מבטי בתקרה, בזמן שבתוך תוכי נערכו חיפושים מדוקדקים, חיטוטים בלתי צנועים, משמושים ידעניים. אונס.
כל העניין הזה הצדיק - כך חשבתי - את הבלבול שלי, עשה אותו סביר יותר, פחות מפוקפק. לא מאשפזים אישה במוסד בגלל דימום, ומשום שהדימום מפחיד אותה. כל זמן שאדבר רק על הדם, יראו רק אותו, לא יראו את מה שהוא מסווה.

ישבתי לי, אם כן, ליד הרופא, בתוך שלוות אותו בית משונה, בקצה הסמטה השקטה, צייתנית וחביבה, כמו שהיה צריך להיות הדם בחלל בטני. לא ידעתי אז שאותו מקום ואותו איש יהיו ראשית הכול.
נהניתי לתאר לו ביקור אצל מומחה ידוע לרפואת נשים, כמה שבועות קודם לכן.
המומחה, לבוש לבן - מקטורן ומכנסיים בסגנון אמריקאי, תחב את ידו הימנית לתוכי ובשמאלית לחץ על הבטן, בצד אחד, בצד השני, באמצע, דחף את קרביי כלפי מטה, לכיוון המקום שמיששו אצבעותיו העטויות כפפות. בערך כמו עקרת בית המתכוננת לרוקן את העוף בבת אחת. ציפיתי שמעיי יתחילו להשמיע קולות שכשוך עמומים כמו 'פּלוּף־פּלוּף־פּלוּף'. התקרה הייתה לבנה כמו שקר. לבן עצום כדי שיאבדו בו הנרתיקים מעוּותי הצורה והבלויים, לבן עמוק כדי להטביע בו את המראות המבחילים של דמיוני.
אחרי הבדיקה הממושכת הזדקף הרופא, הסיר את הכפפה, ועוד לפני ששיניתי את תנוחתי, כשרגליי פשוקות על שולחן הבדיקה, הכריז: "בינתיים יש לך רק גידול קטן ברחם, אבל אני מציע לך להיפטר ממנו בהקדם האפשרי. אם לא, יהיו לך צרות, והרבה יותר מהר ממה שנדמה לך. נקבע תאריך לניתוח. את תראי, אחר כך הכול יסתדר... אין מה להסס. אני מנתח אותך בשבוע הבא... בשבוע הבא... איזה יום את מעדיפה? שני או שלישי?" אמרתי "שלישי." הוא הסביר לי מה צריך לעשות כדי לערוך את הבדיקות המוקדמות וכדי להתקבל לקליניקה. שילמתי, הודיתי ויצאתי.
הייתי כבת שלושים. לא רציתי שייקחו ממני את הכיס הזה ואת שני הכדורים. אמנם לא רציתי שהדם יזרום משם, אבל רציתי שהחבילה הזאת תישאר בבטני. 'הדבר' התרוצץ בראשי, התרוצץ. גלשתי במורד חדר מדרגות השיש, עם העמודים, עם השטיח, עם פסיסי הנחושת, עם המראות בכל קומה. נמצאתי בחוץ על המדרכה האפורה והרחבה של הרבעים המהודרים. רצתי, מיהרתי למטרו, ושם תפס אותי הדבר, כשהוא נאחז הפעם בגידול שלי. גידול. איזו מילה! מערה מרופדת אצות־דם. חור נפוח נפיחות מפלצתית. קרפדה משולבקת. תמנון.
לחולי הנפש נדמה שלמילים וגם לחפצים יש נשמה, בדיוק כמו לבני אדם ולבעלי חיים. המילים פועמות, נחלשות או מתעצמות. מעבר בין המילים הוא כמו הליכה בתוך המון. נשארים פרצופים, צלליות הנמחקות במהרה מן הזיכרון או ננעצות בו לפעמים, בלי שום סיבה ברורה. בשבילי, באותה תקופה, מילה אחת, המבודדת מכל שאר המילים, הייתה מתחילה להתקיים, נעשית משהו חשוב, אולי הדבר החשוב ביותר, שהיה משתכן בתוכי, מענה אותי, לא עוזב אותי לרגע, חוזר ומופיע בלילות ומצפה לי בשעת היקיצה.
הייתי פוקחת את עיניי לאט, נחלצת מתוך תרדמה עמוקה, כימית, בצקית, שהעניקו לי סמי ההרגעה. קודם הייתי חשה את גופי השלם. אחר כך את השעה, את השמש, הכול בסדר. הייתי צפה אל פני התודעה. שנייה אחת, שתי שניות, אולי שלוש, ואז גידוּל! טראח! מרוח כמו כתם צבע גדול ושמן על קיר בהיר. מייד היו מופיעות הצמרמורות בלוויית תיפוף הלב וזיעת הפחד. בוקר חדש.

אני צריכה לזכור, לזכור ולהוציא לאור את האישה הנשכחת. יותר מנשכחת, מותכת. היא צעדה, היא דיברה, היא ישנה. כשאני חושבת שעיניה הביטו, שאוזניה שמעו, שעורה חש, אני מתרגשת. האישה הזאת הייתה עם העיניים שלי, האוזניים שלי, העור שלי, הלב שלי. אני מביטה בידיי: אותן הידיים, אותן הציפורניים, אותה הטבעת. היא ואני. אני - היא. המטורפת ואני התחלנו בחיים חדשים לגמרי, מלאי תקווה, חיים שלא ייתכן שיהיו גרועים. אני הגנתי עליה, והיא העניקה לי את חוש ההמצאה, את החופש.
כדי שאוכל לספר על המעבר, על הלידה, אני צריכה להרחיק את המטורפת ממני, להכפיל את עצמי. אני רואה אותה בתוך רחוב, ממהרת. אני יודעת איזה מאמץ היא עושה כדי להיראות נורמלית, כדי לעצור את הפחד מאחורי מבטה. אני זוכרת אותה עומדת, הראש נעוץ בכתפיים, עצובה, מנסה להשתלט בו בזמן על התסיסה העולה בתוכה ועל קביעת השריון לפני עיניה. שלא יראו שום דבר! רק לא ליפול ברחוב, לא להיתפס בידי האחרים, לא להיות מובלת לבית חולים. המחשבה שלא תוכל לדכא את הטירוף, שהזרם הגואה שלו עלול לפרוץ יום אחד את הסכרים ולהציף את הכול, העבירה בה צמרמורת.
מסלוליה בחוץ התקצרו והלכו, ויום אחד היא לא יצאה יותר העירה. אחר כך נאלצה להצר את המרחב בתוך הבית. המכשולים התרבו. בחודשים האחרונים, לפני שהוסגרה לידי הרופאים, יכלה לחיות אך ורק בחדר הרחצה. חדר לבן מרוצף חרסינה. חדר אפל, מואר בדוחק על ידי חרך דמוי חצי סהר, חסום כמעט לגמרי בענפי אשוח גדול, ששרטו את הזגוגית בימי רוח. חדר נקי שנדף בו ריח של חומרי חיטוי וסבון. לא היה אבק בפינות. האצבעות גלשו על החרסינה כמו על קרח. לא הייתה התפוררות, לא הייתה תסיסה. רק חומר שאינו נרקב, או נרקב כל כך לאט, שמושג הריקבון אינו יכול להתקשר אליו.
בין הבּידֶה והאמבטיה, זה היה מקום החביב עליה כשלא הצליחה להשתלט על הדבר שבפנים. שם הסתתרה וחיכתה שהתרופות ישפיעו. מצונפת, העקבים צמודים לישבן, הזרועות מהדקות בכוח את הברכיים אל החזה, הציפורניים ננעצות בכפות הידיים עד כדי פציעתן, הראש מתנועע קדימה, אחורה או לצדדים, כבד מדי, הדם והזיעה ניגרים. הדבר - שהתבטא כלפי פנים ברחישה מפלצתית של תמונות, של צלילים ושל ריחות הנהדפים לכל עבר על ידי דחף הרסני, ההופך כל שיקול דעת לבלתי סביר, כל הסבר לאבסורדי וכל ניסיון להכניס סדר לחסר תועלת - התבטא כלפי חוץ בצמרמורות חזקות ובזיעה מבחילה.

נדמה לי שבפעם הראשונה שהלכתי להיפגש עם הפסיכואנליטיקאי זו הייתה שעת ערב. או אולי שמרתי בליבי בגעגועים את אחת מאותן פגישות מאוחרות בקצה הסמטה, מוגנת מפני הקור, מפני האחרים, מפני המטורפת, מפני הלילה. אחת מאותן פגישות שבהן ידעתי שאני מבשילה והולכת, נולדת והולכת. פתחים גדולים נוצרו, השביל התרחב, אני הבנתי. המטורפת כבר לא הייתה אותה אישה שהסתירה את רעידותיה בחדרי השירותים של בתי קפה, שנמלטה מפני אויב עלום שם, שדיממה על המדרכות, שהזיעה מרוב אימה בחדר הרחצה, אותה חולה שלא רצתה שייגעו בה, שיסתכלו עליה, שידברו איתה. המטורפת הלכה ונעשתה יצור רך, רגיש, עשיר. התחלתי להשלים עם המטורפת. לאהוב אותה.
בהתחלה באתי לסמטה בתקווה שבמשך כמה זמן יטפל בי רופא שלא יאשפז אותי (ידעתי שהפסיכואנליטיקאים אינם מכניסים את הפונים אליהם לבית חולים). פחדתי מן האשפוז כמו שפחדתי מן הניתוח שהיה עלול להטיל מום בבטני. הסתלקתי מקליניקה כדי לבוא לסמטה, אבל חששתי שהגעתי מאוחר מדי ושאצטרך לחזור לבית חולים פסיכיאטרי. חשבתי שלא יהיה מנוס מן האשפוז, בעיקר מאז שאותו דבר שבי זכה לתוספת בצורת הזיה. החלטתי החלטה נחושה שלא לספר לרופא על הסיוט הזה. חשבתי שאם אדבר, הוא לא יוכל לטפל בי וישלח אותי מייד למקום שממנו באתי. לפרקים הייתה עין חיה מביטה בי. עין הקיימת הלכה למעשה, אבל רק בשבילי (את זה ידעתי). התופעה הזאת נראתה לי כסימן לשיגעון ממשי, למחלה חשׂוכת מרפא.
הייתי בת שלושים, הייתי בריאה מאוד בגופי, הייתי עלולה להיכלא לחמישים שנה, וייתכן שלולא ילדיי הייתי נכנעת. ייתכן שבלעדיהם הייתי מפסיקה את המאבק. שכן ההתמודדות עם הדבר הייתה מתישה, והתרופות, שהשקיעו אותי בתוך חלל צמיגי, פיתו אותי יותר ויותר. בילדיי רציתי בכל מאודי. הם לא נולדו במקרה. מאז ימי ילדותי הייתי אומרת לעצמי: 'יום אחד יהיו לי ילדים ואני אצור איתם ולמענם חיי חום, חיבה, תשומת לב, שמחה.' כל מה שחלמתי עליו כשאני הייתי ילדה. הם יצאו לאוויר העולם טעוני חייהם הרעננים, חסונים, שונים מאוד זה מזה. אהבתי את צחוקם, אהבתי לשיר להם שירים.
אחר כך התחיל הבלבול: הדבר הופיע, חזר והופיע, ושוב לא עזב אותי. הוא העסיק אותי עד כדי כך שלא עשיתי שום דבר אחר. הייתה תקופה, בהתחלה, שחשבתי שאוכל לחיות עם הדבר, כמו שאחרים חיים רק עם עין אחת, רגל אחת, עם מחלת קיבה או כליות. תרופות מסוימות הצליחו לדחוק אותו לפינה שממנה לא היה זז. אז יכולתי להקשיב, לדבר, ללכת. יכולתי לצאת לטיול עם ילדיי, לערוך קניות, להכין להם מנות אחרונות ולהצחיק אותם בסיפורים. אחר כך התחילו השפעות הסמים להתקצר, הייתי לוקחת מנה כפולה, מנה משולשת. ויום בהיר אחד התעוררתי אסירה בידי הדבר. פניתי לעשרות רופאים. הדם התחיל לזרום ללא הרף. מדי פעם הייתה ראייתי נחלשת. הייתי בתוך ערפל, הכול היה מטושטש ומסוכן. ראשי התכנס לתוך כתפיי, אגרופיי נקמצו לתנוחת התגוננות. ליבי פעם במהירות של 130, 140 פעימות לדקה, ימים תמימים, כאילו הוא עומד לבקוע מבית החזה ולהתפרץ, הולם, לעיני כול. הקצב הקדחתני שלו התיש אותי. היה נדמה לי שהאחרים שומעים את פעימותיו, והתביישתי.
סיגלתי לי שני הרגלים, שתי תנועות שהייתי חוזרת עליהן אלף פעם ביום. הראשונה, זו שכבר תיארתי, נועדה לוודא את מצבו של שטף הדם, והשנייה הייתה בדיקת הדופק. כמו לגבי הדם, הייתי עושה זאת בחשאי, בלי שאיש יבחין בכך. לא רציתי לשמוע מישהו אומר כשהוא מבחין במישוש בפרק ידי: "מה העניינים? את לא מרגישה טוב?" הדם והדופק היו שני הקטבים הרגישים, הברורים, של מחלתי. שני סימפטומים שאפשרו לי לומר לפעמים, כשהגיעו מים עד נפש: "יש לי מחלת לב. יש לי סרטן הרחם." ומחול הרופאים היה מתחיל מחדש, ונוכחות המוות, על נוזליו המסריחים, על ריקבונותיו, על תולעיו, על עצמותיו המכורסמות, הייתה נעשית מוחשית יותר ויותר.
עכשיו, אחרי שהכנסתי לי לראש שצריך לספר על המחלה. עכשיו, אחרי שהענקתי לעצמי את הזכות המעַנָה לתאר את התמונות הנוראות והתחושות המכאיבות שהולידו בי את זיכרון אירועי העבר, נדמה לי שאני במאית האוחזת במצלמה במרומי זרוע ענקית של עגורן, ויש ביכולתי גם לרדת ולצלם מקרוב פרטים של פרצוף, וגם להתרומם מעל לבמה כדי לתפוס תמונה שלמה. וכך, לגבי אותו ביקור ראשון, אני רואה את פריז עם האורות של לילות הסתיו שלה (האם זה היה בסתיו?) ובתוך הסמטה את הבית הקטן, ובתוך הבית הקטן את המשרד המואר באור רך, שמשוחחים בו גבר ואישה, ואותה אישה, בתוך כל זה, על הספה, מצונפת, כמו עובר ברחם.
אבל באותה תקופה לא ידעתי שאני רק מתחילה להיוולד, ושאני חיה את הרגעים הראשונים של היריון שעמד להימשך שבע שנים. הריתי את עצמי. סיפרתי לרופא על הדם ועל אותו דבר שהגביר את קצב פעימות ליבי. ידעתי שלא אדבר על ההזיה. התכוונתי לדבר על הימים האחרונים, על הקליניקה. כך הסיפור יהיה מושלם.
הרופא הקשיב בתשומת לב רבה, ואף על פי כן שום דבר בסיפור הארוך שלי לא עורר אצלו תגובה. כשגמרתי לתאר את פרשת חדר הרחצה ואת התקפי החרדה, שאל:
"מה את מרגישה באותו רגע, חוץ מאי הנוחות הגופנית?"
"אני פוחדת."
"ממה?"
"מהכול... מהמוות."
למען האמת, לא ידעתי ממה אני פוחדת. פחדתי מהמוות, אבל פחדתי גם מהחיים שכללו את המוות. פחדתי מן החוץ, אבל פחדתי גם מן הפנים שהוא ההפך מן החוץ. פחדתי מן האחרים, אבל פחדתי מעצמי, ממני, שהייתי מישהו אחר. הייתי מלאת פחד, פחד, פחד, פחד, פחד. רק פחד.
הפחד דחק אותי לעולם חולי הרוח. משפחתי, שממנה יצאתי זמן קצר קודם לכן, הידקה מחדש את השריון סביבי, הלוך והדק, ככל שגברה מחלתי. לא רק כדי להגן עליי, אלא גם כדי להתגונן בעצמה. השיגעון אינו מתקבל בעין יפה במעמד חברתי מסוים, יש להסתירו בכל מחיר. השיגעון בקרב האצולה או המעמד הנמוך נחשב למוזרות, או לפגם, הוא מוסבר. אבל במעמד החדש של בעלי הכוח אין לו הצדקה. סביר שיבוא בתורשה, שיצמח מן הדלות, זה מובן, אבל לא מן הנוחיות, מן הרווחה, מן הבריאות, משיווי המשקל שמעניק הכסף שמרוויחים בשפע. במקרה זה, זוהי בושה.
בהתחלה היו מטרטרים משפטים כמו: "זה כלום, את עצבנית. תנוחי ותעשי ספורט." בסוף זאת הייתה פקודה: "את הולכת לראות את דוקטור פלמוני, ידיד של הדוד ומומחה מפורסם למחלות עצבים." המומחה־הידיד המפורסם רשם טיפול 'בפיקוח רפואי'. לקחו לי חדר במרומי הקליניקה של דודי.
חדר מותקן בעליית הגג, עם מיטה גדולה, שָקט, מצופה בד ארוג מראות כפר מרגיעים: הרועָה עם צאנה ומטה הרועים שלה, העץ בעל הגזע המסוקס ועלוות הזית. הרועָה, הצאן, העץ, הרועָה, הצאן, העץ. הישָנוּת שלֵווה. פרגוד מאותו בד הסתיר חדר רחצה נוח, מרוצף חרסינה לבנה, מעוגל זוויות, מעורר ביטחון. ממול - שולחן עם כיסא, ואשנב שהורחב והפך לחלון המשקיף על נוף מקסים האופייני לאזור אִיל־דֶה־פראנס. שורת צפצפות מרטיטות, עצי תפוח נטועים בקו זיגזגי, שדות תבואה שנטו בזווית קלה כלפי מטה והשתרעו עד לאופק. מרחבי השמיים.
ציפוי הקיר הזה, האם היה באמת בחדר שבקליניקה, או בחדר הילדים שלי? האם זה שבקליניקה לא היה מודפס פרחים גדולים בעל גבעולים בשרניים? בעצם, האם הקירות היו מצופים בבד, או סתם צבועים צבע כחול, זוהר? אני כבר לא זוכרת. אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לשם, ומי הביא אותי. אני רואה בבירור רב את מדרגות העץ הצרות שהובילו לחדר, אני זוכרת את מידותיו ואת הריהוט שבו, את החלון, את חדר הרחצה.
היה עליי להתפשט, להשתחל לתוך פיג'מה חדשה לגמרי, להיכנס למיטה הרכה עם הסדינים הקרירים, לשכב, לתת למישהו למדוד את לחץ הדם שלי ולבדוק לי את הדופק. נתונה בידי הרפואה. עצמתי את עיניי כדי להמשיך את המאבק הפנימי שלי, משום שכלפי חוץ ויתרתי: התפרקדתי בזרועות נינוחות על הסדינים המתוחים היטב. אגרופיי פתוחים. כלפי חוץ הייתי נורמלית. כלפי פנים נאבקתי בפעימות. קשרו לי את רצועת הגומי, שמעתי את הנשיפה הקצרה של כדור האוויר שהפעילו כדי לנפח את הרצועה, חשתי שהיא מתהדקת והולכת, אחר כך התכווצתי קצת למגע דסקית המתכת הקרה שהניחו בשקע מרפקי. הרופא עמד על דעתו בעניין לחץ הדם הנמוך שלי. מה שהיה חשוב זה הדופק, הפעימות המטורפות של ליבי. מדידת הלחץ נתנה לי מעט זמן כדי לנסות להרגיע אותו. הרצועה סולקה, מישהו נע לידי.
מי נמצא שם? דודי? הפרופסור הידיד? מישהו אחר? אינני יודעת. באותה תקופה הייתי כל כך טרודה בהשגחה על עצמי ובמאבק עם הדבר, שלא ראיתי ראייה ממשית, הרגשתי שאני מתעוורת, הייתי מתנועעת באמצעות רדאר, איזשהו יצר שמנע ממני להיתקל בחפצים ובבני אדם.
לבסוף חשתי בקצות ארבע האצבעות שנחו במיומנות על מפרק ידי. ארבע כדוריות קטנות ורכות. לא היה להן צורך לגשש, ברגע שנגעו באזור הדופק, התחיל הדם, שהדבר ערבל והסעיר אותו, להלום בהן, האצבעות רק חשו בפעימות, וכבר החישו את מהלכן. הן הדהדו בכל גופי, בכל החדר, 90, 100, 110, 130, 140... לשווא הסתרתי את הדבר וסגרתי הכול כדי שלא יצא, הוא הצליח להתגלות כך, מבעד לעורקיי ולעורי. המנוול. הוא נמצא שם. הוא לעג לי, לא ציית לי, הוא חבט כמו מטורף כנגד האצבעות שניתקו את המגע. מכאן ואילך הן ידעו. מישהו נע שוב, מישהו הקים רעשים קלים שלא החרידו, תנועות שלא איימו.
"עכשיו תיקחי את הגלולה. רק רבע, ארבע פעמים ביום, במשך שבוע. אחר כך נגדיל את המנה. זה יעזור לך."
הדוברת הייתה אישה, נמוכה, רזה, בעלת שיער לבן. ראיתי בעיניה שהיא פענחה את המסר ששידר הדבר לאצבעותיה. היא ידעה.
לקחתי את רבע הגלולה הזעיר, את כוס המים שהושיטה לי, והעמדתי פנים שאני בולעת בליעה רגילה. למעשה, כבר כמה שבועות לא יכולתי לבלוע גלולות שלא הומסו בנוזלים. גרוני היה כל כך מכווץ, ששום דבר לא עבר דרכו. היה נדמה לי שאני נחנקת כל פעם כשרציתי לבלוע. עצמתי את עיניי, וכך רמזתי שהכול כשורה, שאני רוצה לנוח. חתיכת הגלולה הייתה תקועה בגרוני, ענקית, כמו לבֵנה. מישהו יצא.
מייד קפצתי לעבר הכיור כדי לסלק את התרופה. אצבעותיי נתחבו עד למעמקי גרוני כדי לעורר את העוויתות שישחררו אותי. לבסוף הופיע המשולש הצהבהב והקטנטן בלוויית כיח, קצף וסיבים צמיגים. (מה היה צבע הגלולה, ורדרד, צבע הצדף?) התיישבתי על הבידה, רועדת כולי, המצח שעוּן על הקצה הקר והקשה של הכיור. אבדה לי תחושת הזמן. אינני יודעת כמה זמן נשארתי בלי לזוז. אני זוכרת שאחר כך סילקתי את הטמפון שעצר את הדם, והסתכלתי בזרימתו האיטית, טיפה אחרי טיפה, כשאני מתנדנדת קדימה ואחורה, מערסלת את עצמי, בהכרה ברורה שיחד איתי אני מערסלת את הדבר שבתוכי. טיפות הדם נמרחו ונמהלו קצת בלחוּת שעל החרסינה הלבנה, ולבסוף סללו לעצמן שביל צר ומתפתל עד לצינור. עקבתי בעניין אחרי פעולת הדם שיצא ממני. עלה על דעתי שעכשיו יש לו חיים משלו, שהוא מגלה את חוקי הפיזיקה של הדברים שעל פני האדמה, את המשקל, את הצפיפות, את המהירות, את המֶשֶך. הוא ארח לי לחברה, נתון גם הוא לשליטת החוקים האדישים והלא מובנים של החיים.
הדבר ניצח. עכשיו היינו רק הוא ואני לתמיד. סוף סוף היינו כלואים לבדנו, אנחנו ומה שהפרשנו: הדם, הזיעה, הצואה, הנזלת, הרוק, המוגלה, הקיא. הוא גירש את ילדיי, את הרחובות השוקקים חיים, את חלונות הראווה המוארים, את אדוות גלי הים בצהרי יום בהיר, את שיחי הלילך, את הצחוק, את ההנאה שבריקודים, את תמימות הידידים, את ההתלהבות הפנימית מן הלימודים, את שעות הקריאה הארוכות, את המוזיקה, את זרועותיו של גבר אוהב המקיפות אותי, את קציפת השוקולד, את חדוות השחייה במים הקרירים. עכשיו יכולתי רק להצטנף בחדר השירותים הזה שבקליניקה, במקום הנקי ביותר, להזיע ולרעוד. רעדתי כל כך שלסתותיי השמיעו נקישות טיפשיות של מכונה.
מזל שהמדרגות הצרות חרקו. למשמע הרחש הקל ביותר הייתי חוזרת למיטה ושוכבת שכיבה נורמלית. לא אהבתי את האישה בעלת שׂער השיבה, ואף פעם לא דיברתי אליה. היא הייתה מביאה לי את מגשי המזון ונותנת לי את הגלולות אחרי שהייתה בודקת את לחץ הדם ואת הדופק. לא יכולתי לאכול. הייתי זורקת לכיור כל מה שהיה יכול לעבור בו, את השאר הייתי משליכה למרזב שעבר בקצה גג הרעפים שמתחת לחלוני. לא זכור לי זמן קצר או ממושך, לילות או ימים. הייתי אסירה. הסתכלתי מבעד לחלון כדי לברר אם איהרג במקרה שאשליך את עצמי דרכו. כן, הייתי נהרגת, היו שם בלי ספק ארבע קומות. אבל הגג הסתיר לי את תחתית הבניין, ולא ידעתי איפה אני עלולה ליפול, על גג זכוכית אולי, או על צמחים. כך לא רציתי להתאבד. המוות הפחיד אותי, אף על פי שבאותה תקופה הוא נראה הפתרון היחיד לחיסול הדבר.
איני יודעת כמה ימים חלפו לפני שתקף אותי צורך עז להימלט. מכל מקום, לפחות שמונה, כי באותו בוקר (אני בטוחה שזה היה בוקר) נתנה לי האישה חצי גלולה, וזכרתי היטב שעליי לקחת רבע במשך שבוע, ואחר כך חצי.
הבחנתי פתאום שאני נמצאת במיטה, שוכבת שכיבה נורמלית, על גבי, בפנים גלויים. זה הפליא אותי: הרי במשך כל כך הרבה חודשים יכולתי לחיות אך ורק מצונפת, יכולתי לשכב רק בתנוחה עוּבּרית, כשהפנים מחופרים בסדין. ברגע ששמתי לב לשינוי הזה, חשתי כבדות בעורף, כאילו בסיס הגולגולת שלי הוא כבד, כאילו מוחי עשוי עופרת. אז עלה על דעתי שהכבדות הזאת, אמנם לא בצורה כל כך בולטת, קיימת כבר זמן מה. באותו רגע הרגשתי שהדבר אינו כמו קודם, תוסס, מתנשף, מהיר; הוא נעשה סמיך, דביק, חלקלק. לא הפחד הוא ששכן בי עכשיו, אלא הייאוש, הכאב, המיאוס. לא רציתי בזה. אני לא יודעת איזה יצר דחף אותי להעדיף את המאבק המייגע נגד הדבר הזועם על הדו־קיום עם הדבר הרכרוכי, הדבוק אליי ברישול מבחיל.
במשך הבוקר - ראשי הולך וכבד, הולך וכואב, שקוע בכר - קישרתי בין מצבי הנוכחי ובין הגלולות. נזכרתי בשיחה בין הפסיכיאטר־הידיד ובין דודי. הם דיברו על טיפול חדש, על "הלם חשמלי כימי", שעדיין קשה להשתמש בו, אך תוצאותיו טובות פי כמה מאלה של ההלם החשמלי הרגיל. הם שוחחו בנוכחותי כאילו הייתי רהיט. ואמנם, באותו רגע לא התעניינתי כלל בשיחתם. חשבתי פשוט שגורלי נחרץ, שעומדים לאשפז אותי, שזה טבעי, כיוון שאיני מסוגלת לחיות כמו כולם, שאיני מסוגלת לגדל כראוי את ילדיי. חוץ מזה כבר לא יכולתי יותר, רציתי שהם ישחררו אותי מן הפחד, מן הדבר הזה, בכל מחיר.
אבל באותו בוקר, בקליניקה, חשתי שהמחיר שלהם יהיה עצום, ולא רציתי לשלם.
אני לא אקח יותר את הגלולות המגעילות שלהם, גמרתי עם זה! כשהאישה תבוא, אעמיד פנים שאני בולעת את הגלולה, אבל לא אבלע, אירק הכול מבעד לחלון. לתוך המרזב!
וכך עשיתי.
בחיפוש אחרי הזיכרונות מאותה תקופה אני מופתעת לגלות רק משטחים נרחבים ומטושטשים, מלאים שברי אדם וחפצים, חופים זרועי חלקים בלתי מוגדרים של חיי, ולפתע - מבנים ברורים, חדים, שלמים, מאוזנים להפליא וזוהרים. ברגעים מסוימים במשך מחלתי הייתי צלולה יותר, בהירה יותר משאהיה אי פעם. הרגעים האלה ננעצו בזיכרוני. כשהייתי מטורפת גיליתי בנפשי תכונות שלא הייתי מגלה לעולם לולא הטירוף. הייתי מסוגלת לחריפות שכלית שלא תיאמן. מדי פעם בפעם היו לי מחשבות חדות, דקות, בהירות, שבאמצעותן יכולתי להכיר ולהבין טוב יותר את הסובב אותי. הייתי מתבוננת באחרים, ורואה שהם פונים לדרכים כה שונות מאלה שגיליתי, אפילו מנוגדות, דרכים שהיו עלולות להזיק להם, עד שעלה על דעתי לעצור אותם, להזהיר אותם מפני הסכנה. אבל לא עשיתי כלום, כי מאחר שחשבתי את עצמי לחולה, סברתי שתגליותיי הן טירוף מושלם. איך יכולתי להעז לחשוש שאחרים הולכים לאיבוד, בשעה שאני עצמי מטורפת!
וכך ניחשתי באותו בוקר מה עלול לקרות לי, אף על פי שעד אז אף פעם לא פגשתי מישהו ש'החלים' בעזרת הפסיכיאטריה. מאז כבר ראיתי כמה מהם. מפוחלצים, פלגמטיים, נזהרים מפני עצמם, יצורים בעלי ידיים לחות ומבט כפול; להבה, אפר... אני חושבת שהדבר כבר אינו מענה אותם, אבל הוא עדיין בתוכם, חי. הוא האוחז במושכותיהם.
בראשי החולה, הכבד, הכואב (המוח הזה שהסם היה עוקר מתוכי), הבנתי הכול. לא רציתי בגורל הזה. ערכתי תוכנית בריחה מושלמת. תכננתי מראש את פרטי הפרטים. ראשית, לא לקחת יותר אפילו פירור זעיר של גלולה. שנית, לאכול קצת, כי עמדתי לצאת והייתי זקוקה לכוח. להשיג רשות לצאת לגן. אחר כך זה יהיה קל. ניחשתי גם שהדבר יתקוף אותי מחדש אחרי שתפוג השפעת הסם. הוא יסתער עליי בעזרת חרדה, רעידות, צמרמורות, פחד, זיעה. שוב לא אראה ברור, שוב אתחיל לדמם כמו פר שחוט. מילא, העיקר להסתלק! ידעתי שיהיו לי רק עשרים וארבע שעות כדי להציג את ההצגה הקטנה שלי. אחר כך אולי שוב לא אוכל ללכת, כל כוחותיי יגויסו מחדש למאבק עם הדבר. ידעתי שלא אוכל לקבל בחזרה את ארנקי המלא סמי הרגעה, שינה, וכל יתר הסגולות הבדוקות שלי נגד הדבר: חתיכת סוכר כדי להתגבר על עוויתות הקיבה, סוכריות מנתה כדי להפחית את דביקות הלשון ואת התכווצות הגרון, אספירין כדי להפיג את החום שבראש, דיאודורנט כדי להפיץ את סירחון הזיעה, טמפקס, קלינקס, צמר גפן, כדי לסכור את הדם, משקפיים שחורים כדי להסתיר את המבט מפני האחרים, ולהגן על העיניים מפני האור הבלתי נסבל. בארנק הזה היה גם כסף שהייתי זקוקה לו, כיוון שנמצאתי באזור כפרי ולא יכולתי לנסוע באוטובוס, ברכבת או במונית. היה עליי לחפש מוצא אחר. אמצא. אלך לכפר ואטלפן לחבר (הם הכירו אותי בדואר: "האחיינית של המנהל... היא תשלם מחר." כבר עשיתי את זה פעם). אילו ביקשתי את הארנק, הייתי אבודה. בזה לא היה לי ספק. אסור היה לי לעורר את החשד הקל ביותר. מזל שהכרתי היטב את הגן, שהייתי באה לשחק בו כשהייתי קטנה, ומאז טיילתי בו עם ילדיי פעמים רבות. הכרתי פרצות בגדר שדרכן אוכל לצאת מבלי שהשומרים יראו אותי. הם לא ידעו למה אני נמצאת שם, הקליניקה הזאת לא הייתה מיועדת דווקא לטיפול בחולי נפש. קרוב לוודאי שרק דודי, דודתי והאחות ידעו את הסוד. אבל השומרים עלולים לדבר, ואם ייוודע לדודי שיצאתי מן הגן, כל התוכנית שלי אבודה. לגבי אנשי הדואר זה היה שונה, הם לא קיימו קשר קבוע עם עובדי הקליניקה.
מחר, מחר אצא לכפר. מחרתיים אסתלק. הדבר היחיד שעלול להסגיר אותי הוא הדופק. האם התרופה תשפיע מספיק זמן?
לקראת גלולת הצהריים הייתי ישובה במיטתי. האחות נכנסה.
"שלום."
"שלום, עושה רושם שאת מרגישה יותר טוב היום."
"נכון, אני מרגישה יותר טוב."
לחץ הדם, הדופק, כוס המים וחצי הגלולה על מגש מתכת קטן. כבר כמה ימים לא היה צורך להמס אותה. בלעתי כרגיל. את חצי הסהר אני מצמידה בזריזות בלשוני אל שיני התחתונות, המים חולפים מלמעלה.
חיוך. יצאה. הגלולה למרזב.
אחרי הצהריים אני עומדת בחדר הרחצה.
"יפה בחוץ."
"כן, היום יום יפה."
"הייתי רוצה לראות את דודי, מתחשק לי לצאת."
"לאט לאט, נדמה לי שזה בלתי אפשרי, ככה, באמצע הטיפול!"
"אני יכולה לראות את דודי? מתחשק לי לקרוא."
"בוודאי."
לחץ הדם, הדופק, הגלולה למרזב. כמה דקות אחר כך מופיע דודי:
"אז מה, המצב משתפר, מתחשק לך לקרוא? הבאתי לך עיתונים ובלשים."
"אני רוצה לזוז קצת. אני יכולה לעשות מחר סיבוב בגן?"
"אני צריך לשאול את הרופא המטפל."
"טלפן אליו. אני יודעת שזה יעזור לי. מתחשק לי נורא."
"אני אתקשר, עקרונית הוא צריך לבוא לראות אותך מחרתיים."
"אני לא אישאר תקועה עד אז. אתה רואה שאני מרגישה הרבה יותר טוב."
חיוך רחב. הוא מתיישב למרגלות מיטתי. בקושי מעז להביט בי. כדי להתגבר על המבוכה הוא בודק את הדף שרושמים בו כל יום את לחץ הדם, את הדופק ואת מנות התרופה שנותנים לי. הוא מכיר את הדף הזה בעל פה. כל בוקר האחות מורידה אותו אליו.
"באמת עושה רושם שאת מרגישה יותר טוב, זה מצוין. אומר לך מייד מה חושב הרופא שלך."
הרופא שלי! אני אפילו לא יודעת מה שמו!
אני מחליטה להתרחץ ולהסתרק עד שיחזור. אני מברישה ארוכות את השיער, קדימה ואחורה, ואחר כך מצחצחת את השיניים. זה מעייף, אני סחוטה. אני אורבת לדבר, אבל הוא לא זז. אז אני מתיישבת כדי לראות את דמי זורם בבּידֶה. זה העיסוק החביב עליי מאז שאני בקליניקה. המראה מעורר בי מחשבות על הים ועל הגלים הבאים להשתחוות על החוף, בלוויית אנחה. אני מהרהרת על כוכבי הלכת הסובבים בקביעות.
למשמע חריקת המדרגה הראשונה אני מעלה את התחתונים, מתיישבת על הכיסא, ליד השולחן, ופותחת כתב עת. אני רואה את ג'ינה לולובריג'ידה במחשוף גדול ובחיוך מאוזן לאוזן. אלוהים אדירים, איך האישה הזאת מצליחה להיות מאושרת עד כדי כך!
דודי נכנס, לבוש עדיין בחולצת העבודה הלבנה הדוחסת קצת את כרסו, וחבוש כיפת חדר הניתוחים.
"הרופא שלך מסכים. תוכלי לצאת לטייל מחר. הוא מרוצה מאוד מן השיפור המהיר במצבך. מסתבר שהחומר החדש משפיע לפעמים על החולים השפעה הפוכה, הם נעשים אפתיים וסובלים מכאבי ראש. האחות תלווה אותך. הדודה שואלת אם את רוצה לבוא ולאכול איתנו הערב."
"לא, לא הערב, תודה. כבר אכלתי, ואני הולכת לישון. אבוא מחר אם הטיול שלי יעבור בשלום. תודה לה בשמי, היא תבין."
"בוודאי. את יודעת, היא הייתה בטוחה כל הזמן שתתגברי על העניין מהר מאוד. זה הרי לא מתאים למשפחה שלנו. פשוט התעייפת יותר מדי כי רצית לגדל את הילדים לבד. זה הכול. היא חוששת בעיקר לאימך, שמשתגעת מדאגה. את יודעת כמה הן אוהבות זו את זו. הן צמודות לטלפון כל היום. אימך המסכנה כבר נופלת מהרגליים. הילדים מעייפים אותה."
"אני אבריא מהר מאוד. תרגיע אותה. זה לא ייסחב."
"את יודעת, מה שאני אומר... זה בעיקר למען אימך. האישה המסכנה כבר סבלה מספיק בחיים, מגיע לה לנוח. טוב, אני מדבר איתך כמו עם... ילדה גדולה. את לא תעשי מזה עניין גדול."
"לא, ודאי שלא. אני מבינה אותך, אבל אני אצא מזה, אני מרגישה, מצבי משתפר."
"לילה טוב, ילדה גדולה שלי."
נשיקה במצח. יצא.
אני לא יכולה לחשוב על אימי. אסור לי לחשוב על ילדיי...
אחר כך הכול מבולבל. ההתכתשות עם הדבר הייתה אכזרית. לא היה לי הכוח להיאבק איתו זמן רב, בידיים ריקות, בלי שום סם שיסייע לי, בלי כלום. ובכל זאת החזקתי מעמד. יצאתי בלי האחות. רצתי בשדות (אני מנסה להיזכר אם החיטה הייתה גבוהה, אבל איני מצליחה). השגתי את החבר בטלפון.
"אתה מבטיח לי לבוא מחר באותה שעה? זה על הכביש הראשי, במקום שהוא נפגש עם דרך צדדית, יש שם שלט שמפנה לקליניקה, קילומטר אחד לפני הכפר, משמאל"
"את יכולה לסמוך עליי, אני אהיה שם."
בערב, ישובה לפני הטלוויזיה, בין דודי לדודתי, היה נדמה לי שאנחנו נמצאים באקווריום גדול. הם היו דגים נחמדים המלחכים בנחת את האצות, ואני - תמנון.
העיקר לא לתקוף אותם, לא לעשות שום דבר שלא ימצא חן בעיניהם, אף מילה, אף תנועה.
לא ידעתי שבעצם אני נפרדת מהם לתמיד. ידעתי רק שאני עומדת לרמות אותם, והרעיון הזה זעזע אותי. דווקא הם, שהיו מהמוצלחים ביותר במשפחה. התרחקות מהם פירושה התרחקות מן הטוב המוחלט. אבל זאת הייתה הדרך שהחלטתי ללכת בה. בעצם, כשאני חושבת על כך, הרי מעולם לא הייתי נורמלית, מעולם לא ידעתי לחיות חיים נורמליים, כמוהם. מוטב להיעלם, לפטור אותם ממני.
למחרת הייתה המכונית במקום המפגש. יצאנו לדרך מייד, ויכולתי כבר להתמכר להשתלטות הרעידות ונקישות השיניים.
"את לא מרגישה טוב? מה אני יכול לעשות?"
"כלום. כלום. אתה לא יכול לעשות שום דבר בשבילי. תביא אותי אל מישל. אל תדאג, זה יעבור לי. טלפן אחר כך לקליניקה, תגיד להם שאני במקום בטוח, שלא יחפשו אותי. אבל אל תגיד להם איפה אני. אני לא רוצה לראות אותם שוב."
למחרת הלכתי לסמטה בפעם הראשונה.
מי טלפן לרופא? אני? מישל? אני כבר לא יודעת. היא הכירה אותו, ואני שמעתי עליו. ייתכן שאני צלצלתי (אצל מישל מצאתי סמי הרגעה, ויכולתי לדכא את הדבר). אני כבר לא יודעת.

זהו, סיפרתי הכול.
רציתי לדבר על הדם, ובכל זאת דיברתי דווקא על הדבר. האם הרופא ידחה אותי? לא העזתי להביט בו. היה לי טוב כך, לדבר על עצמי באותו מרחב קטן. האם הייתה זאת מלכודת? האחרונה? ייתכן שלא הייתי צריכה לבטוח בו.
הוא אמר: "טוב עשית שלא לקחת את הגלולות האלה. הן מסוכנות מאוד."
כל גופי התרפה. חשתי כלפי אותו איש קטן הכרת תודה עמוקה. אולי בכל זאת קיים איזה גשר ביני ובין מישהו אחר. אילו זה רק היה אמת! אילו יכולתי לדבר אל מישהו המקשיב לי באמת!
הוא המשיך: "אני חושב שאני יכול לעזור לך. אם את מסכימה, אנחנו יכולים להתחיל בטיפול החל ממחר. תבואי שלוש פעמים בשבוע לארבעים וחמש דקות כל פעם. אבל, אם תסכימי, מחובתי להזהיר אותך קודם כול שפסיכואנליזה עלולה לחולל מהפכה שלמה בחייך, נוסף על כך שמעכשיו את צריכה להפסיק לקחת תרופות, אם זה לדימומים או למערכת העצבים. אפילו לא אספירין, כלום. ולבסוף, את צריכה לדעת שפסיכואנליזה נמשכת לפחות שלוש שנים, ושזה יעלה לך ביוקר. אני אקח ארבעים פרנק לפגישה, כלומר מאה ועשרים פרנק לשבוע."
הוא דיבר ברצינות והרגשתי שהוא רוצה שאקשיב לו ושאחשוב. בפעם הראשונה מזה זמן רב מישהו פנה אליי כאל אדם נורמלי. ובפעם הראשונה מזה זמן רב התנהגתי כמו אדם המסוגל לשאת באחריות. באותו רגע נוכחתי לדעת שבמשך הזמן נטלו ממני לאט לאט כל אחריות. כבר לא הייתי יותר שום דבר. התחלתי לחשוב על המצב הזה ועל מה שהוא אמר. איזו מהפכה עלולה להתחולל בחיי? גירושין אולי? הרי הדבר השתכן בי מאז נישואיי. מילא, אתגרש, נחיה ונראה. חוץ מזה לא ראיתי מה עוד אפשר לשנות בחיי.
עניין הכסף היה קשה יותר. פשוט לא היה לי. חייתי מן הכסף שהשתכר בעלי ומזה של הוריי.
"דוקטור, אין לי כסף."
"תשׂתכרי. את צריכה לשלם את הפגישות מן הכסף שאת משׂתכרת. זה עדיף."
"אבל אני לא יכולה לצאת, אני לא יכולה לעבוד."
"תסתדרי. אני יכול לחכות שלושה חודשים, חצי שנה, עד שתמצאי עבודה. אל תדאגי. אבל אני רוצה שתדעי שאת צריכה לשלם לי, ושזה יעלה לך ביוקר. אם תיעדרי מפגישה, תהיי חייבת לשלם כמו בשביל כל פגישה אחרת. אם זה לא יעלה לך באיזשהו אופן, את לא תיקחי את הטיפול ברצינות. זה ידוע."
הוא דיבר אליי ביובש, בנימה של אדם העושה עסקה. שום רחמים בקולו, שום גישה רפואית או אבהית. לא ידעתי כי בכך שהסכים להתחיל מייד הוא העמיס על חייו, שכבר היו ממילא מוצפים בחולים, שלוש שעות נוספות לשבוע. הוא לא רמז שום רמז לא על תוספת העייפות הזאת ולא על כך שנהג באופן יוצא מן הכלל, כי ראה שמצבי אנוש. אף מילה על כל זה, להפך. לכאורה דוּבר בסתם משא ומתן. הוא נטל את הסיכון ואִפשר לי לבחור. אבל הוא ידע שמלבדו פתוחות לפניי רק שתי דרכים: בית החולים הפסיכיאטרי או התאבדות.
"אני מסכימה, דוקטור. אני לא יודעת איך אסתדר כדי לשלם לך, אבל אני מסכימה."
"טוב מאוד. נתחיל מחר."
הוא הוציא פנקס קטן וקבע לי את הפגישות.
"דוקטור, ואם יהיה לי דימום?"
"אל תעשי כלום."
"אבל כבר אשפזו אותי בגלל זה, עשו לי עירוי דם, גרידות."
"אני יודע. אל תעשי כלום, אני אחכה לך מחר... אני מבקש ממך משהו בכל זאת: נסי לא להתחשב במה שאת יודעת על הפסיכואנליזה, השתדלי לא להתייחס לידיעות האלה, חַפּשי מילים מקבילות לאוצר המילים האנליטי שלמדת. כל מה שאת יודעת בתחום הזה עלול רק לעכב אותך."
ובאמת היה נדמה לי שאני יודעת הכול על אינטרוספקציה, ובתוך תוכי חשבתי שהטיפול הזה יועיל לי כמו כוסות רוח למת.
"אבל דוקטור, מה יש לי בעצם?"
הוא עשה תנועת יד לא ברורה, כאומר: "מה זה חשוב הדיאגנוזות?"
"את עייפה, מוטרדת. נדמה לי שאני יכול לעזור לך."
הוא ליווה אותי לדלת.
"להתראות מחר, גבירתי."
"להתראות, דוקטור."

"כוכב המדבר" / מייקל קונלי. מאנגלית: אינגה מיכאלי. 383 עמודים. מודן הוצאה לאור.