לפני ארבעים שנה שינה לאונידס פוליקאריס את התפיסה במוזיקה הישראלית. האלבום "עיניים שלי" חיבר לחנים יווניים ועיבודים יווניים ומזרחיים עם רוק. גיטרות, בס, תופים, קלידים וסינתיסייזרים עם בוזוקי, הרבה בוזוקי, ובגלמה. יהודה פוליקר עצמו ניגן ברוב הכלים. המילים של יעקב גלעד (שנעזר בשתי מתרגמות מיוונית) דיברו על אהבה, הרבה מלחמה, געגועים, סכנה, עצב, שמחה, כמיהה ותקווה, והפכו את הלחנים לשירים מרגשים, חודרי לבבות. התוצאה היתה אלבום הסולו הראשון של פוליקר, תקליט מצוין, פורץ דרך, שנמכר בלמעלה מ-70 אלף עותקים.
הצלחת "עיניים שלי" העניקה למוזיקה היוונית מקום של כבוד בזרם המרכזי הישראלי. מעתה והלאה, הרוק הישראלי לא יכול היה עוד להתעלם ממנה ומהמוזיקה המזרחית שנשזרה בה. גם אם שלמה ארצי ילעג עם "חצי עולם כבר שר יוון". אהוד בנאי והפליטים, פורטיס וסחרוף, כנסיית השכל, מיכה שטרית, אלג'יר. "עיניים שלי" פתח את הדלת לאיך שהקהל חובב הרוק מגיב למוזיקה אוריינטלית, לימד אותו למחוא כפיים במקצבי חמש ושבע שמיניות. הוא הכשיר את אוזני הקהל והתקשורת לשנים קדימה. הוא הושפע, קונספטואלית, מהמהלך שעשו דויד ברוזה ויהונתן גפן עם "האישה שאיתי", רק שנתיים קודם לכן. נכון, הצ'רצ'ילים עשו את זה כבר ב-69', אבל הם היו בשוליים.
לפני ארבעים שנה, סתיו 1985, אמא שלי חזרה מהשוק בבאר שבע עם הקסטה של "עיניים שלי", עם התמונה של פוליקר בחולצה המפוספסת מביט כלפי מעלה במבט דרמטי, הכניסה אותה לטייפ פיליפס האפור חד-הקלטת שניצב על שולחן האוכל, והדירה הקטנה בקיבוץ התמלאה בצלילים הקסומים של שיר הנושא, "בוקר יום ראשון" (שהיווה מעין פרומו ל"אפר ואבק"), "רוחות מלחמה", "אלקו", "בכפיים", "הקנאה" ו"קללת הים" ושאר רצועות הקסם. בהתחלה מחיתי. כילד בן עשר רציתי שהטייפ יתפנה לקסטה השנייה שהיא הביאה איתה מהשוק, אלבום הבכורה של משינה. אבל הקסם הפוליקרי היה חזק. ב-10 במרץ 86' "יודה" הגיע עם המופע "עיניים שלי" לאולם של קיבוץ דורות, למגרש הביתי. זוכר שהיה מרגש, ושבסוף הוא ניגן את הלהיטים של "בנזין".
בשישי בצהרים האחרון, בהיכל התרבות תל אביב, סגרנו מעגל, אמא שלי ואני. ארבעים שנה חלפו ועל הבמה אותו יהודה פוליקר עם אותו "עיניים שלי", בליווי עשרה נגנים, משובחים אחד אחד - ביניהם אחיינו יוני פוליקר, וצמד זמרות. מופע שלם של אמן ענק, שהיה בו הכל. נוסטלגיה מן העבר ופיכחון בהווה, יוונית ורוקנ'רול, רגעים שבהם הקהל דומע, שירים שהוא שר במקהלה וכמובן נאמברים מרקידים. שעתיים ורבע, כ-25 שירים, שהיוו מסע אל חייו של פוליקר והמוזיקה שלו, מסע אל הישראליות, מאז ועד היום. הבן לעולים ניצולי שואה מסלוניקי שהצליח, איכשהו, לפרוץ החוצה מהבית מלא הכאב, להתגבר על הכבדות ותחושת האשמה שספג מהוריו, על הגמגום, על השונות והאחרות, אל הרוקנ'רול, כלייט בלומר שהוציא אלבום בכורה עם בנזין רק בגיל 31, ושלוש שנים אחר כך, כשהתפרקה הלהקה ונדמה היה שחלום הרוקנ'רול מסתיים, חזר אל שורשיו היווניים והמציא את עצמו מחדש כתשובה הישראלית ליורגוס דאלארס.
פוליקר פתח עם המלחמה. הזעקה "אלוהיי!" והשיר החותם את האלבום "אל הלילה" פילחו את חלל ההיכל, בקינה של אדם מיואש וכואב המבקש את נפשו למות, כאילו היום עדיין שבעה באוקטובר. מיד אחריו "רוחות מלחמה" הכואב לא פחות, מלא האימה, הקורא לחיילים להקריב את חייהם. וכמובן "בוקר יום ראשון" עם המלחמה הפרועה, השמיים השחורים, החומה הסוגרת והרצון לא לראות. אלה קלאסיקות, שכאילו נכתבו עכשיו, שנשמעות רלוונטיות גם אחרי ארבעים שנה. ואז הגיעה מעט הקלה עם הקצב של "קחי אותי חזק", ופוליקר, שבכל החלק של "עיניים שלי" ישב על כיסא, המשיך לצלול לתוך האלבום וביצע כמעט את כולו, עם "אלקו", "קללת הים", "עיר בשלכת", "הקנאה" וכמובן שיר הנושא "עיניים שלי". הקהל, כמו שפוליקר לימד לפני ארבעים שנה, מחא כפיים בקצבי חמש ושבע שמיניות, הצטרף בשירה, התרגש, נזכר, התענג על צלילי הבוזוקי.
החלק השני הלך אל הרוקנ'רול, פוליקר נעמד עם החשמלית, כשאיתו בהרכב עוד שלוש גיטרות, ונתן להיט אחרי להיט: "הילד שבך", "פחות אבל כואב", "הצל ואני", וחלק מהקהל הגיב בקימה וריקודים. ב"משמרת לילה" האנרגיה התפרצה עוד יותר וסדרני ההיכל כבר לא הצליחו לעצור את הסחף. מאות רקדו למרגלות הבמה, במעברים, בעמידה במקומם, כמו שרקדו בהופעות באייטיז. חגיגה של חזרה לנורמליות, לשפיות.
ואז, כנווט מיומן, הוא הוריד הילוך עם "איך קוראים לאהבה שלי", שלאורך כל המלחמה הוקדש לשיבת החטופים, ועורר צמרמורת עם שורות כמו "אלה הם חיינו בזמן האחרון, יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון", כמו בכל פעם ששומעים אותו. זמרות הליווי, אורית שלום ויעלי ארז, התכבדו ב"אילו הייתי איתך" המרגש, ששרה במקור יהודית תמיר במופע "עיניים שלי". שיא הרגש בפרק הזה של המופע הגיע עם "חלון לים התיכון" מתוך "אפר ואבק", שיר שעשה היסטוריה, שהעניק כותרת לז'אנר שלם.
עוד פרק קצבי, הפעם יווני, עם שלושה בוזוקים, נפתח עם "אחרי המלחמה" והמשיך למחרוזת שכללה את "משב רוח", "ירקדו הבחורים" ו"שוטה הכפר". ואז פוליקר הרים את התקרה כששר את "שיר השיירה" במקור היווני ("הפטריוטים של ההגנה") ובפזמון הקהל ענה לו עם המילים של עלי מוהר ואריק איינשטיין. הפתעה מרשימה עוד יותר הגיעה בביצוע יווני ל"יום שישי" של בנזין, שהתחיל בנעימה של "זורבה" והתפתח לגרסה שהיא תמצית ההמצאה הפוליקרית, חיבור מושלם בין יוונית לרוקנרול. עוד שילוב מקסים שכזה, בדיוק בכיוון ההפוך, הגיע בדמות גרסה רוקיסטית ל"בכפיים". לעומתם, "רדיו רמאללה" זכה לגרסה שלטעמי היתה פחות מדי רוקיסטית, עם תופים וחשמליות לא מספיק חזקים.
לקראת הסוף הוא שוב עצר לשתי בלדות קלאסיות, "פנים אל מול פנים" המאוהב של בנזין ו"דברים שרציתי לומר", שיר שאין מוזיקה ישראלית בלעדיו. בישורת האחרונה הוא חזר אל הרוק עם להיטי ענק של בנזין, "חופשי זה לגמרי לבד" ו"התחלה חדשה", השיר שאתו חגגנו את סיום כיתה י"ב.
בסיום פוליקר עמד בשורה עם כל הנגנים, שר יחד עם הקהל את "כשתגדל" ועוצמות הרגש הציפו את ההיכל עד גדותיו. אלפיים וחמש מאות איש שרו ביחד את השיר העצוב הזה, היפהפה הזה, האוניברסלי הזה, על חבלי הילדות, על הקושי לגדול, על פערי הדורות ועל תחושות האשמה של ההורים. ואז הוא שיתף את הקהל: "אפרופו 'תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל', פגשתי את טל רמון, הבן של אילן רמון ז"ל, והוא סיפר לי שהצוותים שחיפשו בטקסס את השרידים של מעבורת החלל קולומביה, מצאו דיסק שאיכשהו שרד את ההתרסקות ונשאר שלם, הדיסק של 'אפר ואבק'", וזכה כמובן לתשואות מתפעלות.
יהודה פוליקר ואני נולדנו באותו היום. בחג המולד הקרוב הוא יהיה בן 75. אני אהיה בן 50. המוזיקה שלו הייתה ותישאר חלק ממני, כמו שהיא חלק מכל ישראלי, לתמיד. או כפי שהוא עצמו אמר לקהל על האלבום "עיניים שלי": "עברו ארבעים שנה. מי היה מאמין? הזמן עובר, חולף כל כך מהר, תנצלו כל רגע, כי הזמן לא מחכה".
פוליקר יקיים מופע נוסף לציון 40 שנה ל"עיניים שלי" ב-7 בינואר בהיכל התרבות ת"א