הרבה יצירות דוקומנטריות הפכו ליצירות מופת בלתי נשכחות, דווקא בגלל שהן לא הסתיימו לפי התכנון. "הג'ינקס", למשל, נכנסה להיסטוריה כשאחרי פרקים שלמים של חקירה - גיבור הסדרה פשוט הודה ברצח בשירותים, רק כי לא ידע שהמיקרופון שלו עדיין פתוח. הסרט המדהים "גריזלי מן" עוקב אחרי דמות צבעונית ומיוחדת שחיה ביערות באלסקה באופן אינטימי לצד דובי גריזלי, באופן שמטשטש בין אדם לחיה - עד הסוף המצמרר, שבו דוב טרף אותו ואת זוגתו.
יש גם גרסה ישראלית. סרט הסטודנטים החביב "יצאתי לחפש אהבה… תיכף אשוב" מתעד יוצר צעיר בשם דן קציר, שעושה בדיוק את מה שרומז שמו: מחפש אהבה בתל אביב של אמצע שנות ה־90. סיפור האהבה בינו לבין איריס נפרש על רקע האירועים הסוערים של אותן שנים - הסכמי השלום עם אש"ף וירדן, גל הפיגועים הקטלניים, ההסתה נגד הממשלה והעומד בראשה - ולבסוף, אתם יודעים, ההודעה של איתן הבר על התדהמה שאחזה באותה ממשלה. נעשו עשרות סרטים על רצח רבין, אבל מעטים אפקטיביים מזה - דווקא מפני שהוא בכלל ניסה לתעד משהו אחר.
אמש שידרה קשת בפריים טיים של ערוץ 12 סרט תיעודי שכזה בשם "במשמרת שלי", שמספר כביכול על רצח רבין דרך ריאיון ארוך של איש התקשורת אמנון רבי עם ראש השב"כ לשעבר. על פניו: שום דבר שלא ראינו בעבר. למעשה, את רוב הדברים שגילון סיפר על ימיו כראש שב"כ, הוא כבר סיפר בעבר.
ליתר דיוק, זה אפילו לא הסרט הראשון שבו כרמי גילון יושב מול מצלמה ועושה את אותו הדבר בדיוק. בסרט "שומרי הסף" של דרור מורה משנת 2012, שבהמשך הורחב לסדרת טלוויזיה, גילון מספר בפירוט על ימיו כראש המחלקה היהודית בשב"כ, על לכידת חברי המחתרת היהודית, על חיסול יחיא עיאש - וכמובן, על רצח רבין.
גם בסדרה המצוינת "המחתרת היהודית" של שי גל משנת 2018 מככב כרמי גילון, שם הוא שוב מספר בצורה קרה ונחרצת שאם אנשי המחתרת היו מצליחים במזימתם לפוצץ את כיפת הסלע, הייתה מתחילה מלחמה גרעינית. הארכיון זוכר גם ריאיון גדול לאולפן שישי בשנת 2000, שם סיפר על אכזבתו מיעקב פרי, וחשף כי הודיע לשמעון פרס על התפטרתו ביום שאחרי רצח רבין, אך זה סירב לקבל אותה. סיפור שסופר גם ב"שומרי הסף", וגם בסרט ששודר אמש.
ובכלל, אחרי שסיים כמה תפקידים ציבוריים ואזרחיים, החל גילון לפני כעשור להתבטא יותר ויותר בנושאים פוליטיים כמעט מעל כל במה אפשרית. הוא היה אחד הדוברים הבולטים בהפגנות נגד נתניהו - בקיסריה, בבלפור, בקפלן - ואפשר לומר שבאיזשהו שלב הפך לדמות קבועה כמעט בכל זירת מחאה. האיש ששנים שמר על ארשת ממלכתית הפך לדובר תקיף, ישיר ולעיתים זועם. בראיונות שנתן בשנים האחרונות לא חסך את הביקורת שלו מנתניהו - הן על התקופה שקדמה לרצח רבין, והן על ניהול המדינה בימינו.
בשנת 2020 לבדה נתן שני ריאיונות לעיתון "הארץ", ריאיון מקיף לעיתון מעריב וגם למהדורה המרכזית של אתר וואלה בהגשת יעקב אילון (בחיי שהיה פעם דבר כזה). באותה שנה התראיין גם פעמיים לערוץ הטלוויזיה העצמאי דמוקרטTV (גילוי נאות: הייתי העורך הראשי של הערוץ בתקופה אחרת) - כולל פעם אחת לילד חמוד בן 7, לו הוא אמר שכל ילד ישראלי שהיה נבחר לראשות הממשלה היה טוב יותר בתפקיד מנתניהו.
ובכל זאת, אמנון רבי האמין שיש ביהודי בן ה-75 הזה משהו גדול יותר מסך כל נאומיו וראיונותיו. והוא צדק. רבי עשה תחקיר מעמיק, וידע שגילון אמנם לוקח אחריות מלאה על הכישלון האבטחתי של רצח רבין, אבל יש לו גם בטן מלאה על החפ"שים בשטח. המאבטחים שנתנו למחדל הזה להתרחש. "לא הבנתי איך יגאל עמיר יצא בחיים מהאירוע", הוא אמר באותו ריאיון באולפן שישי לפני 25 שנה. הוא חזר על המילים האלה כמעט מילה במילה בסרט החדש. ואז, במהלך קולנועי מבריק, רבי מפגיש את כרמי גילון עם המאבטח שצעד לפני רבין באותו לילה ארור בכיכר.
הפגישה בין המאבטח הזוטר לראש השב"כ הוציאה מגילון הרבה צניעות. הבחירה בלוקיישן, וכאן גם המקום להחמיא לבימוי המעודן של ציפי ביידר, מוסיף הרבה לתחושת הצניעות הזאת. שנים שהוא הולך עם המנטרה הזאת לפיה המאבטחים היו חייבים לחסל את יגאל עמיר מיד אחרי הירי הראשון. כל התחקירים הפנימיים לא שכנעו אותו, בטח שלא ועדת שמגר. ופתאום, הפגישה הזו בזירת הרצח, מסירה ממנו את כל הספקות. הוא מבין, אולי לראשונה, שזה כנראה לא היה יכול להיגמר אחרת.
מפגש טעון יותר, ובוודאי מוזר יותר, מתרחש כשהסרט מפגיש בין כרמי גילון לבין המחבל היהודי יהודה עציון, ממנהיגי המחתרת היהודית. מאז עדי הימלבלוי ובן זיני לא שמענו על דייט יותר מפתיע: האיש שרצה לפוצץ את כיפת הסלע - מול האיש שסיכל את המזימה שעלולה הייתה להצית את המזרח התיכון כולו. מוזר. למה בעצם לעצור שם ולא לראיין את יגאל עמיר? אלא שמן הבחינה הטלוויזיונית חייבים להודות שעציון הוא מרואיין נהדר, וכרמי גילון מתגלה בפגישה הזאת כמראיין טוב (והרי מלבד העינויים, מה ההבדל הגדול בין ריאיון עיתונאי נוקב לחקירת שב"כ?).
במהלך השיחה הוא מצליח לגרום לעציון להודות, אולי בלי לשים לב, שדרך הפעולה של אנשי המחתרת זהה לזו של חמאס: אמונה דתית עיוורת, תחושת שליחות שגדולה יותר מכל אינדיבידואל, וצידוק עצמי מוחלט. ההבדל היחיד, בעיני עציון, הוא כמובן הפרספקטיבה האישית. אנחנו הטובים, הם הרעים. מי כמו גילון יודע שאם הוא היה יושב מול סינוואר או כל מנהיג אחר של חמאס, הוא היה שומע בדיוק את אותה התשובה.
אלא שכל העיסוק בימיו של גילון בשב"כ, ובוודאי ברצח רבין, הוא רק סיפתח למה שמתגלה בשליש האחרון של הסרט: אחרי פרישתו מהשירות, כרמי גילון שקע בדיכאון עמוק, והחל לתכנן את מסע ההתאבדות שלו. כמו כל דבר שהוא מתאר, גם את התכנון שלו לשגר את הרכב שלו אל התהום באחד מהסיבובים המסוכנים של הרי ירושלים הוא מספר לצופים כמין פעולה אנליטית ושקולה היטב.
גילון נתפס עם כמה פאקים באמינות במהלך הסרט, בין השאר כשהוא מצהיר שהוא היה "חתיך הורס" עד רצח רבין (יוצרי הסרט משום מה זרמו עם הטענה הזאת ושמו על המסך תמונה ישנה בהרבה) - אבל כשהוא מדבר על הדיכאון שלו, הכנות שלו הופכת לברוטלית. הוא מספר שהוא רצה להסוות את ההתאבדות שלו כתאונה. הוא רצה למות, אבל לא כפחדן. הוא פינטז על מחבלים שירצחו אותו, כדי שימות כמרטיר. גיבור. המצלמה של רבי לא משה מפניו של גילון, ומבהירה לצופים בפשטות: עצם החשיפה הזאת הופכת אותו לגיבור.
לטענת גילון, הוא בכלל לא התכוון לחשוף את התקופה האובדנית שלו מול המצלמות - ובטח לא את העובדה שבמשך עשרות שנים הוא מטופל בכדורים חזקים נגד דיכאון - אבל הוא החליט לעשות את זה בצורה ספונטנית מול המצלמות. לטענתו, מלבד אשתו והפסיכיאטר שלו אף אחד לא ידע שהוא לוקח את הכדורים עד לרגע הזה, אפילו לא חבריו ובנותיו - וכעת הוא מדבר בפתיחות על כך שהתחיל לקחת כדורי סימבלטה במינון של 30 מ"ג וכיום הוא כבר על 90 מ"ג.
נעצור כאן לרגע כדי לציין שגם הטענה הזאת אינה מדוייקת, בלשון המעטה. באחד מאותם ראיונות שנתן בשנת 2020 לקידום הספר שכתב עם יוסף שביט, סיפר כרמי גילון לעיתונאית אריאנה מלמד כי אחרי שעזב את השירות "שקע עמוק בדיכאון קליני כבד" וכיום הוא "חי על תרופות". בנוסף חשף ש"למרות שהאופציה נבחנה" הוא החליט לא להתאבד מתוך אחריות למשפחתו.
אלא שאין דין פסקה בריאיון בעיתון כדין מונולוג טלוויזיוני מצולם. הרגע הזה מגיע בסרט אחרי יותר מ-70 דקות, והוא פשוט משנה את כל הסרט. פתאום זה לא עוד גבר מבוגר שמספר "פעם היה לי קשה אבל התגברתי על זה" אלא מישהו שבוחר להתמודד עם השדים שלו מול מדינה שלמה, אותה הוא נשבע לשרת.
כמו הרבה סרטים תיעודיים שזכורים דווקא משום שהמציאות חטפה להם את ההגה - כך גם "במשמרת שלי" משנה כיוון בשליש האחרון והופך למשהו אחר לגמרי. סרט על גבר חזק, בן לשני בכירים במערכת המשפט שחינכו אותו לקחת אחריות למעשיו, שהפך לראש שב"כ בתקופה המטלטלת ביותר בתולדות השירות - שיושב מול המצלמות ומספר בגלוי על מאבקו באחת המחלות הכי מושתקות בעולם: דיכאון.
גילון מזכיר, כמעט בדרך אגב, שהוא חולה בסרטן שהתגלה לפני כשנה. אביו ואמו מתו מסרטן, כך גם אחיו ואחותו. גם אשתו שרי חלתה בסרטן. גילון מדבר על הסרטן כעניין שבשגרה. המוות לא מפחיד אותו. מדי פעם הוא מתייחס אליו כמובן מאליו. כך למשל הוא מבהיר שזאת הפעם האחרונה שהוא יבקר בכיכר רבין בימי חייו. להבדיל, על מחלת הדיכאון הוא מדבר אחרת. הפרומואים של קשת לסרט הבטיחו: "מעולם ראש שב"כ לא העז לדבר ככה". כולנו היינו בטוחים שמדובר בעוד סרט של ראש שב"כ פותח על ביבי, אבל קיבלתי ראש שב"כ שחושף בלי בושה שהוא בסך הכל בן אדם.
הסרט נגמר הכי רחוק מהמרתפים של השב"כ או מהלשכות המרופדות של שגרירים ופוליטיקאים אלא בחצר ביתו של גילון, שם הוא מתעמת עם שלוש בנותיו על "השנים האבודות" שבהן הילדות הפסידו את אבא שלהן לטראומה של רצח רבין. זה רגע חשוף ומטלטל הרבה יותר מכל "ריאליטי", וקשה להישאר אדיש אליו. לא רק מפני שכמו כמעט תמיד, מאחורי כל גבר עם פסאדה חזקה עומדת אישה חזקה ואנונימית יותר - ובמקרה הזה ארבע כאלה - אלא מפני שמשהו בטראומה האישית של משפחת גילון אחז כמעט בכל בית שפוי בישראל באותן שנים.
לא כולנו היינו ראשי שב"כ, לא כולנו נשאנו אחריות מיניסטריאלית לרצח רבין, אבל הטראומה שאחזה בנו, ומאז הפכה לפוסט טראומה לאומית, עוברת גזלייטינג דורסני על ידי מכונת רעל חסרת מעצורים כל כך הרבה שנים - שכבר כמעט שכחנו כמה תום וטוהר היה בימים האלה של לפני הרצח. איך רצחו לנו לא רק את ראש הממשלה, אלא את כל החלומות והתקוות. בסופו של דבר זה אחד הסרטים החשובים והכנים ביותר שנעשו כאן על רצח רבין - דווקא מפני שהוא בכלל לא סרט כזה.