זה מתחיל כמו כל פוסט זוועה שאתם גוללים בפיד של הרשת החברתית בבוקר בין אספרסו לוואטסאפ מהעבודה. סרטון שרץ ברשת, לא שודר באולפן החדשות על ידי כתב טלוויזיה, פשוט סרטון שהועלה על ידי מישהו שהיה שם. רואים בית בהתנחלות, אור יום. מחבלים פורצים לבית, מרססים בגז פלפל את בעלי הבית, מנפצים שמשות, רוצחים טלאים קטנים של משפחה יהודית. לשאר החיות הם עוקרים את העיניים. אני בכוונה לא חוסך בתיאורים. כי זה בדיוק מה שרואים. בדיוק. בלי עריכה, בלי פילטרים.
וזה הרגע שבו אתם, בדיוק כמוני, מרגישים את הגוף מתכווץ. מישהו עושה דבר כזה, ברור שזה "הם". ברור. זה תמיד "הם". המוח ישר מצייר כובע גרב או כאפייה, ערבית, חמאס. ברור. מה עוד זה יכול להיות. אבל אז בא המשפט הבא. זה לא קרה בהתנחלות יהודית. זה קרה אצל משפחה פלסטינית מדרום הר חברון. והמחבלים? יהודים.
שקט. נכון? פתאום כל הזעם שנשפך לפני רגע מאבד צבע. הוא מתחלף במשהו אחר. בלבול. אי נוחות. צורך למצוא תירוץ קטן של "הם בטח התחילו" או "אולי הם עשו משהו קודם". פתאום הטרור נהיה "אירוע" והאירוע נהיה "מקרה מצער". והמקרה המצער נהיה סתם עוד פוסט בפיד של מישהו שהוא "שמאל קיצוני". הסרטון הזה לא הגיע לטלוויזיה. לא ראיתם אותו אצל רסקין או ברדוגו או גיא פלג. הוא לא מתאים לשעת צפיית שיא, הוא לא מביא רייטינג, הוא לא "משרת נראטיב". אז הוא פשוט נשאר שם, במרחב האפור של הרשתות, מזעזע רק את מי שעוד מסוגל להזדעזע.
וזה כבר לא סיפור נקודתי. זה חלק מתופעה שגדלה. כמעט מדי יום יש תקיפות כאלה. לא תמיד יש מצלמה, לא תמיד יש סרטון, אבל יש תמיד את אותו ריח של גז פלפל, אותה אדמה ספוגה בדם של חיות חסרות ישע, אותו חוסר צדק שזועק לשמיים ואף אחד לא עונה. וכשאני אומר "מחבלים יהודים", יש כאלה שמיד קופצים: "אל תשתמש במילה הזאת". כאילו המילה עצמה מוקדשת אך ורק לאחרים. אבל איך עוד תקרא למי שחודר לבית של משפחה, מרעיל, שורף, רוצח, רק בגלל שהם לא מהדת הנכונה, מהצד הנכון של הגדר? מחבל הוא מחבל. והמדים, או הכיפה, לא משנים את זה.
אבל המדינה, היא יודעת לשתוק. כי אלה "שלנו". אז זה תמיד ייגמר במילים כמו "תג מחיר", "הפרת סדר מקומית", "חשד לנזק לרכוש". ואז כלום. השוטרים לא ימהרו לעצור, השרים לא ימהרו לגנות, והציבור? ימשיך לגלול. מי שכן מדבר, הופך מיד לבעיה. "שמאלן", "בוגד", "תומך מחבלים". מי שמעז לומר את האמת, שישראל מייצרת עכשיו דור של מחבלים יהודים, נחשב כאילו הוא המציא את זה. אבל זה כבר כאן. וזה כבר קורה. והשאלה היחידה היא מתי זה יגיע גם אלינו. כי ככה זה תמיד עובד עם רעל, בהתחלה הוא מיועד לאויב, ואז הוא מתחיל לחלחל גם אל מי ששפך אותו. אותם נערים עם דגלי ישראל ואלות, אלה שמכסים את פניהם כשהם מתנפלים על רועה פלסטיני, יום אחד יפנו את האלימות הזאת פנימה. זה רק עניין של זמן עד שהשנאה תמצא אויב חדש: שמאלנים, נשים, להט"ב, חילונים, מתנגדים, כל מי שלא נכנס לתבנית. הם כבר קיבלו לגיטימציה. הם יודעים שאף אחד לא יעצור אותם. יש להם גב, מהכנסת, מהממשלה, מהשרים. הם לא מחתרת, הם מערך. רשמי, ממומן, מוגן.
ועם כל זה, השאלה היחידה שאני נשאר איתה היא: איך קרה שהגענו למצב שבו יהודים מתנהגים כמו מה שהם שנאו? איך קרה שצמד המילים "עם סגולה" הפכו לבדיחה עצובה. מה בדיוק נשאר מהסגולה הזאת כשאנחנו רואים סרטון כזה, ומרגישים פחות זעם רק כי הפעם אלה "שלנו"? אם אתה לא מסוגל להזדעזע מאלימות, רק כי היא באה מהצד שלך, אז איבדת משהו בסיסי. לא אידיאולוגיה. אנושיות. וזה אולי הדבר הכי מפחיד. כי כשחיה נרצחת, אתה רואה את זה, זה מוחשי, זה מדמם, זה צורח. אבל כשחברה נקרעת מבפנים, זה קורה בשקט. בלי דם, בלי צעקות, רק שתיקה. ופתאום אתה מגלה שכולם כבר התרגלו.
וכל מה שנשאר זה רק שקט. ועדר בלי עיניים. ומדינה שממשיכה לקרוא לעצמה "נאורה", כאילו מדובר באיזה פילטר חדש של אינסטגרם ולא במציאות. אז כן, הסרטון הזה קיים. הוא לא מזויף, לא ערוך, לא תעמולה. והוא יישאר באינטרנט עוד הרבה אחרי שהממשלה תתחלף והחדשות ישכחו. אבל הזיכרון האמיתי הוא שלנו. של כולנו. כי יום אחד, כשעוד סרטון כזה יצוץ, ואנחנו נגלול אותו בלי רגש, זה יהיה הרגע שבו נדע בוודאות, שגם אנחנו, עם הסגולה, הפכנו לסתם שמועה על עם שהיה פעם אנושי.