אנשי הקייטרינג

כנראה שמבחר האופציות הסבירות במדריך "כיצד להמציא עלילה משכנעת לקומדיה רומנטית" הולך ומצטמצם, כי במקום ללכת על האופציה הבטוחה של "בחור עשיר פוגש בחורה עניה שגופה החטוב, טעמה הצנוע אך המשובח וטוב לבה מפצים על כך", או "בחורה עשירה ומפונקת מגלה שבחור עני וחמוד מצחיק אותה כמו שאף איש עסקים משגשג לא הצחיק אותה מעולם", החליטו תסריטאי "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים" ללכת על עלילה שהיא לא רק מופרכת (כמקובל בז'אנר הקומדיה הרומנטית), אלא גם מקושקשת ומסורבלת להפליא.

קודם כל הם לקחו ספר אמיתי בשם "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים – חוקי האל תעשה האוניברסליים של תרבות הדייטינג" (בתרגום חופשי), שאמנם מנסה לשמור על קו הומוריסטי, אך בשורה התחתונה בא ללמד אותנו הבחורות שעלינו לשמור את רגשותינו, מחשבותינו ורצונותינו לעצמנו, לפחות בהתחלה, כדי שהבחור שסוף כל סוף הצלחנו ללכוד לא יברח לנו חלילה. הספר הנ"ל נתן להם את הרעיון המבריק לעלילה. שימו לב:

כתבת במגזין נשים מחליטה למצוא בחור, לפתות אותו ואז להבריח אותו תוך עשרה ימים כדי לכתוב על כך כתבה. היא בעצם עושה את זה כדי להציל את חברתה לעבודה מהשפלה פומבית, אבל זה סיפור ארוך, אז עזבו. קשה להאמין, אבל באותו זמן בחור העובד במשרד פרסום, שמפרסם באותו מגזין נשים, מחליט למצוא בחורה ולגרום לה להתאהב בו תוך עשרה ימים כדי לזכות בקמפיין יוקרתי ונחשב לפרסום יהלומים. העניין הוא שהוא מצליח לשכנע את הבוס שלו שאם הוא יוכל לגרום לכל אשה להתאהב בו (תוך עשרה ימים) אז הוא יקבל את הקמפיין שבמקור הובטח לשתי עובדות אחרות.

אני יודעת שזאת נשמעת כמו דרך לגמרי לא סבירה לנהל עסקים המגלגלים ודאי סכומי עתק, אבל גם זה סיפור ארוך, אז עזבו. בקיצור, השניים נפגשים בבר ובוחרים אחד בשני, לא בגלל שהם נדלקו זה על זו או משהו, אלא בגלל סיבות חיצוניות, אבל גם זה סיפור ארוך, אז באמת עזבו. ואם אנחנו כבר בעניין של סיפורים ארוכים שעדיף לעזוב, אז הרשו לי לוותר על ההסבר המייגע למה לשניהם יש בדיוק עשרה ימים להשלמת משימתם – לא יום אחד יותר, לא יום אחד פחות.

כמו שאתם רואים, תוך התפתלות תסריטאית פנומנלית שוודאי הדירה לא מעט שינה מעיני הכותבים, הצליח צוות המוחות שמאחורי הסרט הנ"ל למצוא הסברים בעלי היגיון פנימי מסוים – גם אם לגמרי לא סבירים או הגיוניים בעולם האמיתי – לכל השאלות שצריכות בסופו של דבר להתחבר לכדי עלילה קוהרנטית אחת. לא בטוח שזה היה שווה את המאמץ (מה יש, אופציית ה"נערה עשירה ובחור עני" כבר לא טובה?), אבל קומדיות רומנטיות ממילא אף פעם לא נשפטות בקריטריונים עלילתיים, אז הבה נעבור לפרמטר הבא: הכוכבים והכימיה ביניהם.

הבחורה: קייט האדסון (בתה של גולדי הון ואשתו של כריס רובינסון, סולן הבלאק קרואוז) היא אנדי אנדרסון – האשה המושלמת. היא בלונדינית, חתיכה, מגניבה, שמחה וכמובן חכמה. היא אמנם כותבת טור הדרכה מטופש במגזין הנשים "קומפוז'ר", אבל יש לה תואר בתקשורת מאוניברסיטת עלית כלשהי, והג'וב הזה הוא עבורה רק תחנה זמנית עד שתזכה לכתוב על דברים שהיא באמת רוצה כמו פוליטיקה או כלכלה, לא ממש משנה לה מה, העיקר שזה יישמע רציני ומכובד. הבחור: מתיו מקונהי ("מארגנת החתונות") הוא בן בארי – הגבר המושלם. הוא חתיך ושרירי (הוא מחליף חולצה באמצע המשרד ללא שום סיבה נראית לעין, רק כדי שנהיה מודעים לשתי העובדות האלה), קרייריסט ואמביציוזי. הוא גם מגיע ממשפחה קטנה וחמה, אך מראה פוטנציאל יוצא מן הכלל למוביליות חברתית, שזה כמובן שידוך הרבה יותר טוב מגברים שנולדו עשירים ומניאקים. אפשר כמובן לטעון שהיא ביץ' מתנשאת וחסרת לב אם היא מוכנה לעבוד כך על קורבן תמים, ושהוא רודף שמלות חסר רגישות אם הוא מוכן לרמות ככה בחורה מסכנה שהוא לא מכיר, אבל שטויות – הם כאלה רק כי הם עוד לא יודעים אהבת אמת מהי. אבל הם ילמדו. כנגד כל הסיכויים. וזה יהיה מרגש ומותח ומקסים. או שלא. ובקשר לכימיה ביניהם – היא על הכיפאק. בכלל, קייט האדסון נראית לי כמו בחורה שחזקה ביחסים בין-אישיים.

בקיצור, השניים מתחילים לצאת והיא עושה לו כל מה שלבחורה אסור לעשות לבחור החדש בחייה (להיות תלותית, רגשנית, קנאית, אובססיבית, נודניקית, רכושנית, אמהית וכל השאר), ולא מצליחה להבין למה לעזאזל הוא ממשיך להיות נחמד אליה. מוסר ההשכל של "איך להיפטר מבחור בעשרה ימים" הוא שגבר יכול להתאהב באשה גם אם היא עושה את כל הטעויות הקלאסיות, בתנאי שהיא בלונדינית, חובבת ספורט וטוחנת סטייקים. אבל עדיין יש דבר אחד שלא הבנתי: איך מישל אלכסנדר וג'יני לונג – שתי הנשים שכתבו את ספר ההדרכה עליו מבוסס הסרט – נתנו את אישורן להפקת סרט שסותר להן את התיאוריה?