מתוסבכת

"חור שחור מסריח". "ריקני". "בלגן מקושקש ומקשקש". הרי לכם רק שלושה ציטוטים של העיתונות האמריקאית לגבי האלבום החדש של מדונה, שיצא שם לפני יומיים. אחידות הדעות היא די גבוהה, הציונים נעים על סקאלה שבין 2 ל-7. מעניין שאני לא זוכר כזה לינץ' על "מיוזיק" מלפני שלוש שנים. והוא היה הרי יותר מסריח.

אף חברת תקליטים ישראלית לא תכעס אם אני אמליץ לקוראי להוריד את האלבום הזה מהאינטרנט. הסיבה פשוטה – אף חברת תקליטים ישראלית לא מייבאת, נכון לעכשיו, את "אמריקן לייף" של מדונה, שמתייצב, נכון לעכשיו, בתור האלבום הכי מרכזי שלא מגיע לארץ בייבוא סדיר בעקבות הבלגנים שלהן (חברות התקליטים), נכון לעכשיו. לא שזה כזה נורא, ומשתי סיבות: א. האלבום הזה הוא באמת לא משהו. ב. הצרכנים הישראלים לומדים כך יותר ויותר את מלאכת הליקוט האינטרנטי. נדמה שבקרוב ישראל אשכרה תהפוך למעצמה מספר 1 בעולם בכל מה שקשור להורדת מוזיקה, וקשה לי להגיד שזה רע. תבינו, מוזיקה היא הכרח. אנשים חייבים את זה, בכל מחיר ועדיף בלי מחיר. נדמה לי שמדונה שרה על זה ב"מיוזיק".

ו"מיוזיק" היה אלבום כזה גרוע בעיקר משום שהוא לא ממש מצא את עצמו והתבלגן לכל מיני כיוונים הפקתיים בראשותם של הארכי-פרודוצרים וויליאם אורביט, ספייק טנט ומירווייס. "אמריקן לייף" כבר נשמע הרבה יותר אחיד. יש לו אג'נדה וצליל מובהק ומובנה. הפעם האחראי היחיד על ההפקה, יחד עם מדונה, הוא מירווייס, והאידיאולוגיה האלבומית של שניהם ברורה: שירים פשוטים שנבנים על גיטרה אחת (מאוד נוכחת לאורך כל האלבום), עליהם מולבשים ביטים וקצת פצפוצי רעשים בחסותו של העילוי הצרפתי. אפשר היה לשמוע את ההתחלה של זה ב"מיוזיק" האלבום, וכאן זה מגיע לכדי מיצוי מוחלט (מזכיר טיפה את הסטייל שהלך באלבום הראשון של בראן ואן 3000).

הבעיה היחידה היא שהשירים לא מספיק טובים. זה באמת יופי שמדונה הפכה למוזיקאית, והיא כותבת על גיטרה את השירים של עצמה, אבל הם לא סוחבים, ובמשך 50 דקות אפשר לתור לשווא אחרי איזה הוק פזמוני מעניין שלא מגיע אף פעם. היוצאים מהכלל הם שני הסינגלים החצי-להיטיים “American Life" ו“Die Another Day" (שהיה שיר הנושא של הג'יימס בונד האחרון), שדי מספקים את הסחורה. כאן התענוג ההפקתי הוא רצוף ומעניין, והעליונות הטכנולוגית נותנת את השוויץ שלה. אף על פי כן, זה עדיין מעט מעיק (בעיקר שכן מדובר בסטייל שמחזיק יותר טוב בתיאוריה מאשר בביצים).

אבל בעיקרו, "אמריקן לייף" הסינגל הוא למעשה ירית הפתיחה בנוגע למה שהולך ב"אמריקן לייף" האלבום. לא ממש מבחינה מוזיקלית, יותר בקטע של הלך הרוח. והרוח היא כזאת: מדונה מרירה, ממורמרת, מצויה באובססיה עצמית חסרת גבולות – ולא מפסיקה לדבר על זה. "אף אחד לא מכיר אותי", היא קוראת לאחד משיריה, "אני כה טיפשה" הוא שמו של אחר. היא הכי פתוחה כאן משהיתה אי פעם. היא מתוודה על כך שהיא לא רואה טלוויזיה ושהיא כבר ישנה יותר טוב בלילה ושהיא מרגישה קרובה יותר אל האור. על מצע של תחפושות קמופלאז' היא פוצחת בקרנבל יורו-טראש אינטרוספקטיבי ומדברת על מותה של אמה בגיל חמש. היא נותנת בשיר אהבה לאהוב, ואחר כך לתינוק. "רציתי להיות כמו כל האנשים היפים שהיו סביבי, אבל עכשיו אני יודעת שהייתי טיפשה", היא נקרעת בשיר אחר. באיזשהו מקום היא אפילו מביאה במרמור על זה שברדיו תמיד משמיעים את אותם השירים. נו באמת, אבל את מדונה.

בסוף של "אמריקן לייף" הסינגל, בין הפטרת "פאק איט" קונטרוברסלי אחד למשנהו, מדונה משחקת אותה אתי אנקרי ומספתחת בקצת ריימס. זה מביך ומהנה כמעט באותו הזמן (הרבה יותר מסתם פרודיה כמו שרובי וויליאמס עשה בשעתו), וזה מסתיים בשורות האלה: "אני מעוניינת להציג את נקודת המבט האקסטרימית שלי/ אני לא נוצרית ולא יהודיה/ אני רק מממשת את החלום האמריקאי/ וכרגע הבנתי שכלום מזה הוא לא מה שנראה".

אז ייתכן בהחלט שהמילה הבעייתית ביותר בשורות הנ"ל היא "וכרגע", כי אם מדונה הבינה "כרגע" את העסק הזה, אז זה די מסביר את העובדה שהאלבום יצא חרא, לא? העניין הוא כזה והקלישאה היא כזאת: מדונה היא גלשנית טרנדים. בזה היא הכי טובה והיא עוסקת בזה מימים ימימה. עכשיו פתאום משהו מוזר קרה לחיים שלה. קראו לזה מיד-לייף קרייסיס אם תרצו, והיא נמצאת בקונפליקט. היא מנסה להיות מורכבת יותר ומסתבך לה. היא מנסה להימנע מהקלישאה ולא ממש יוצא לה. היא תמיד היתה צעד אחד קדימה, תמיד שוקינג, תמיד סקסית. זאת שלובשת חולצה שכתוב עליה "קיילי", זאת שמוציאה ספרים עם צילומי עירום שלה. ועכשיו משהו קרה. בפשטנות אפשר לנתח את זה ולהגיד שהחיפושים הרוחניים והעבודה על סרטים כושלים מבית היוצר של בעלה גיא ריצ'י הותירו אותה מאחור במרדף הפופ, אבל אני לא יודע אם זה בדיוק המצב.

אני לא יודע אם זה בדיוק המצב, אבל אני יודע שמדונה מנסה עכשיו להיות סופר מגניבה. יותר ממגניבה, וגם קצת לא מגניבה. היא שולחת יד אחת לעבר פולק אמצע הדרך, ואת היד השנייה לעבר הקאטינג אדג' האלקטרוני. נמאס לה להתיישב על קודקודים של אופנות ועכשיו היא רוצה להיות מוליכת טרנדים. להמציא אותם בעצמה. היא מכריזה על עצמה שהיא אקלקטית, חזונית, היא מתייצבת בשערי הטקנוקלאש, פורטת על הגיטרה שירים פשוטים על אהבה, מצטלמת כמו צ'ה גווארה על העטיפה. היא מצנזרת את הקליפ שלה, עורכת אותו מחדש, עושה הרבה רוח, פוסלת אותו, מצלמת אותו מחדש, מצהירה שהיא לא נגד בוש והמלחמה אלא בעד השלום והחיילים. מדובר באובסס.

מדונה היתה טובה בפופ ולהיטים. בזה היא אולי היתה הכי טובה. סינגר-סונגרייטרית היא קצת פחות, וגם כמובילה תרבותית היא לא משהו. "אמריקן לייף" הוא לא דיסק כזה רע לטעמי, אבל הוא ממש לא אלבום של מדונה. למעשה, זה אלבום סולו של הבחורה מ"מדונה", שפרשה לקצת זמן (או לתמיד) מהייעוד שלה כדי לעשות את מה שבא לה, מצוידת בתקציבי ענק ועטופה בגב של קונצרן-האם, שבשונה מכל מיני מייקל ג'קסונים אחרים מסרב למות בעקבות הפאלטות ונדמה כרגע כבלתי פגיע. ככזה, מדובר באלבום מענ