מובי דיקט

"ליאונרדו דה וויצ'י חשב שיש מים על הירח. המחקר המדעי מבטיח לנו את ההפך. אבל בשביל אלה שיודעים, הירח נשאר מימי" (גווידו צ'רונטי)

בשעה שחופי הים אסורים לרחצה, כשמאכילת דגים יש להימנע, כשחטיפי "בריאות" הולכים ותופסים את מקומם של מצרכי מזון מורעלים, כשבערים הגדולות מומלץ כבר כיום שלא לצאת מהבית כשזיהום האוויר גבוה מהרגיל, וכשבקרוב נאלץ לשאת מסכות אב"כ לא רק בעתות מלחמה, כדאי היה שנתעורר ונשקוד על פיתוח אמצעי הגנה בפני הסכנה הגדולה ביותר האורבת לנו: הרעיונות בהם אנחנו מחזיקים. בין אלה, מצויה הסברה שלכל בעיה יש סיבה ברורה ופתרון הגיוני. מתפיסה זו נגזרת העילה שמיחסים מומחים למיניהם להרס הטבע והסביבה, ודרך ההתמודדות המוצעת עמה: ההזנחה הפושעת תמנע ע"י פיקוח משטרתי, והנזק שכבר נעשה יתוקן בסיוע אמצעים טכנולוגיים. אבל האם הסיבה להרס היא אכן הזנחה, והאם תיקונה אפשרי? האם יכול השימוש בטכנולוגיה לפתור בעיה שזו לקחה חלק ביצירתה?

לא תמיד התנהלו הדברים כפי שהם מתנהלים כיום. בעבר הלא רחוק הרשו לעצמם חלוצים, מתיישבים וציידים, לכבוש שטחים, לעקור יערות, ולהרוג בעלי חיים, מבלי שהמעשים יעוררו אצלם בעיות מצפוניות. סיכון קיומי (לא פלילי!), הקנה כבוד לאדם, כמו לטבע איתו התמודד במלחמת הישרדות שסופה לא היה ידוע מראש. מחשבות נאורות אודות "כאבים" של עצים, ו"עוגמת נפש" הנגרמת לבעלי חיים לא עלו על הדעת משום שתחושות נתפסו כעניין אנושי, והרס כדבר הכרחי. יחס כזה אל העולם אינו עוד בנמצא. לא שהפסקנו את ההשמדה, לא, אפילו הגברנו אותה. משסיימנו עם הסביבה, עברנו להכות בעצמנו, אלא שאת מניעינו הרצחניים התחלנו להסתיר, ועל אובדן הטבע, כמו על שואות אנושיות, למדנו לבכות.

גידור שטחים מיוערים והתרת הכניסה אליהם בשעות קבועות, כליאת בעלי חיים בחלקות מצומצמות, הצמדת שלטים עם שמות לטיניים לעצים להשכלת ילדי מטיילים רעשניים, מהווים המשך ישיר להרס הסביבה, שאינו נובע עוד מסיבות חיוניות, ומתבצע תוך התחשבות ב"צרכים" שאנתרופומורפיזם אינפנטילי מניע אותנו להשליך על הטבע. מה עוד טבעי בדיוק בעולם הזה? הכל סובייקטיבי, אנטיספטי, אנושי כל כך! די בשם התואר "נדיר" הניתן לחיות בר כדי להפוך אותן למוצגים מוזיאוניים קפואים: ציפורים שלכנפיהן מוצמדים משדרי מעקב אינן "נודדות", דסקיות זיהוי עם שמות הניתנים לאריות משדרגות אותם לסטטוס של חתולים ביתיים (מהסוג שהומצאה להם "נפש", ושנשלחים, כמונו, לפסיכולוג), מבצעי הצלה מתוקשרים של לווייתנים הופכים אותם ממפלצות לכוכבי קולנוע סנטימנטליים (נקודה למחשבה: הסרט "Save Willy!" אמור לעורר בדיוק אותן רגשות כמו "רשימת שינדלר"!), ופעלולי מדע הדואג למושאי המחקר שלו דאגה הומניסטית למהדרין מנטרלים את אלה מכל זכר של פראות, והופכים אותם למוצרי צריכה, אובייקטים עקרים המצייתים לדרישותיו של קהל סקרנים. במקום להכיר באלימות הישנה והטובה שלנו בגאווה, אנחנו מעדיפים לטייל בשמורות טבע נקיות כמו בתי חולים, להאכיל חיות טרף מסוממות, ולהימנע מקטיפת פרחי-בר מדושנים בזבלים כימיים, המיוצרים למרבית האירוניה ע"י מפעלים החותמים את מעגל הטיפשות בהזרימם חומרים רעילים לערוצי הנחלים.

הסיטואציה הנוכחית היא היפוך מושלם של סדרי בראשית. לפני שכל שביל בהם סומן ושולחנות הונחו כל כמה מטרים לשירות מטיילים רעבים, שמשו היערות את האדם באמונה, פורעי חוק ונאהבים יכלו למצוא בהם מחבוא, ומיסטיקנים מקור השראה. אכזריות ופראות, הן שהקנו לאריות תפקיד בחיי האדם שקטעו (הגלדיאטורים ברומא), או עליהם חסו באורח נס (הנביא דניאל, סנט ג'רום הנוצרי), ולא בגלל זריקות הרגעה. לווייתנים אמנם בלעו נביאים (יונה), אך העניקו השראה לפילוסופים (הובס) ולמספרי סיפורים (מלוויל), וציפורים שלא צייצו למשדרים גילו עתידות לחוזים (הקריאה במעופן ובקרביהן הייתה פרקטיקה מקובלת בעת העתיקה), וסודות למשוררים ("העורב" של אדגר אלן פו). המצב העכשווי הוא זה בו "כלוב יצא לחפש ציפור" (קפקא): הציפורים אינן עוד משום שהוצאו מן הכלוב הטבעי שהיווה פעם העולם (וציפור, אגב, אצל קפקא, זה אדם). מה שחשוב להבין זה שקיום בטוח ומוגן מסוכן ליצורים חיים הרבה יותר מאיומים טבעיים, משום שהוא משנה אותם מן היסוד. ההוכחה לכך ששינוי כזה כבר קרה היא העובדה שהצניעות שאפיינה אותנו פעם, ושלא התירה לנו לתפוס את עצמנו כשליטים בלעדיים של כוחות על-זמניים, נעלמה. את מקומה תפסה האמונה בטכנולוגיה, אמצעי מניעה הנדחף לכל חור, מתיימר לספוג את הפכפכות הקיום, ולהשכין בטבע שקט תמידי (ווריאציה תעשייתית-נטורליסטית על הרעיון הפוליטי של "סדר עולמי חדש"), אבל לא, המדע לא יוכל לעצור קטסטרופות טבעיות. לשם כך התקיימה תמיד שיטה אחת ויחידה: הקרבת קורבנות, אנושיים בין היתר, לאלים דמויי חיות וצמחים.

בבסיס התנועה האקולוגית הקוצרת בימים אלה הצלחה שמזכירה, ולא בכדי, כזו של להקות פופ, עומד אותו היגיון שהביא למצב הנוכחי, מה שאמור למנוע מאתנו מלחתום על העצומות שפעיליה דוחפים לנו מתחת לאף באלימות טבעית משהו חדשות לבקרים. תומכי "זכויות בעלי החיים" (זכויות? לחיות? איך אפשר לתפוס את הטבע כסובייקט בעל חובות וזכויות, הרי אפילו אל עצמנו לא הצלחנו מעולם להתייחס כך!) עורכים מבצעי הסברה טלוויזיוניים כדי להגן על אלה מהשמדה, בזמן שהאדם עצמו הולך ונכחד בגלל אותה טלוויזיה, ההופכת אותו מחיה גאה וסרבנית לרובוט כנוע הנענה לפרסומות מטומטמות המטפטפות לו לראש כמו שמן מכונות את הצורך שלו בסביבה נקיה. אנשי גרין-פיס הנלחמים על שימור יערות הגשם למען איכות האוויר שאנו צורכים טועים טעות יסודית: לא הריאות, המוח הוא הבעיה, כי לא חמצן מאפשר לאדם לנשום, אלא רוחניות.

עצים מעולם לא עניינו איש מסיבות של בריאות. חשיבות הייתה להם רק כמשכנם של רוחות, שדים, ויצירי דמיון אחרים, וככר פורה לסיפורי מעשיות. בעלי חיים לא זכו לחיים ארוכים בזכות עיני גורים יפות כמו בפוסטרים, ולא בכדי שנוכל לצפות בהם בשלווה מבעד לטלסקו