מספיק בקושי

כשהייתי בתיכון, היה לי מורה להיסטוריה שלא אהב לעמוד מול כיתה. היו לו כל מיני פתרונות כדי להימנע מהסיטואציה הזאת, ואחד הנפוצים היה שימוש בווידיאו כדי להעביר לנו את החומר בצורה קלה ומעניינת שמאפשרת לו לשבת ולשתות קפה. אני לא יודע איפה הוא מצא את הסרטים האלה, על מלחמת העולם הראשונה והשנייה, על ברית המועצות ועל המזרח התיכון, אבל כולם נראו כאילו הם יצאו מאותו פס ייצור: המון קטעי ארכיון, מוזיקה שעולה ויורדת בהתאם להתרחשויות וקריין עם קול דרמטי שמנסה להפוך את ההיסטוריה לאופרת סבון אמריקאית או לדרמה בריטית, תלוי במבטא.

בערוץ ההיסטוריה כנראה הגיעו למכירת סוף עונה במפעל הזה, ורכשו כמות יפה של ביוגרפיות היסטוריות עשויות לפי כללי הז'אנר. יחד עם הביוגרפיה ההיסטורית המלודרמטית הם השיגו גם ביוגרפיות רכילותיות על כוכבי מסך הכסף, ואפילו איזה סרט או שניים שמקדיש לפרסונות היסטוריות מבט קצת יותר מעמיק. הם אספו את הכל באריזה אחת, ועכשיו הם מגישים אותה בתור רצועה חדשה של ביוגרפיות היסטוריות. אבל חוץ מהעובדה שאכן, כל הסרטים עוסקים באיזושהי צורה באישיות היסטורית, ושלרובם אין ערך רב כמסמך אנושי או היסטורי, אין הרבה שמקשר ביניהם.

שלושה סרטים ראיתי, על צ'רלי צ'פלין, אדולף היטלר ופידל קסטרו. הראשון מביניהם ישודר הערב (חמישי). כל אחד מהסרטים מטפל בנושא שלו בצורה אחרת לגמרי. הסרט על צ'פלין הוא מסמך רכילותי. עניינו הוא צ'פלין כוכב הקולנוע, צ'פלין כדמות הוליוודית, ולא צ'פלין האדם. הוא מתחיל עם תחילת הקריירה הקולנועית של צ'פלין, בלי להגיד לנו דבר על חייו קודם לכן ואיך בכלל הגיע עד הלום. משם אנחנו עוברים דרך כל סרטיו הגדולים וכל נשותיו המשמעותיות של צ'פלין, שומעים קצת על סכסוכיו עם הממסד האמריקאי ועל פלרטוטיו עם הקומוניזם, ויחד עם זה לומדים שבעיני סמואל גולדווין, צ'פלין היה הקפיטליסט האמיתי ביותר שפגש. תובנות מעמיקות על מניעיו של היוצר הגדול הזה, על ההשראה שלו, על הכעסים והתסכולים והמשברים שלו – אין.

הסרט על היטלר שייך לז'אנר הדרמטי שתואר לעיל. בניגוד לסרט על צ'פלין, הסרט הזה מורכב רק מקטעי סרטים בני הזמן, בלי שום עדות אישית או ראיון, כשברקע פיטר ג'נינגס מספר לנו מה קורה. העריכה והקריינות יוצרות רושם של סרט תעמולה-בדיעבד שנרקח במשרדי הממשל האמריקאי ושמנסה להוציא את היטלר הכי רע שאפשר. עכשיו, אם היה מדובר בלנין למשל, או קסטרו, או סדאם חוסיין, אפשר היה להבין את זה. יש לאמריקאים ויכוח עמוק עם האנשים האלה ועם מה שהם מייצגים, ויש להם אינטרס לפגוע בתדמית שלהם. אבל הסרט הזה הוא על היטלר. צריך לספר בטון מבין עניין שכילד היטלר היה נער מקהלה, והמבין יבין? צריך לתאר את יחסיו עם אחייניתו הצעירה ממנו כ"תשוקה אובססיבית" שמרמזת לפדופיליה? להגיד משפט כמו "בשנות ה-20 גרמניה לא חפצה ביחסים עם בריון פוליטי בעל שפם של צ'רלי צ'פלין?" בסוף עוד באמת נחשוב שמדובר בטיפוס לא חיובי.

אדולף היטלר והתופעה שהוא מייצג ראויים לניתוח מעמיק הרבה יותר מההסברים הפסיכולוגיסטים הרדודים של ג'נינגס ומשרד התעמולה האמריקאי. להבדיל מהסרט על צ'פלין, שהוא לא חשוב אבל יכול לספק סקרנות מהסוג של גיא פינס וערוץ E, הסרט הזה הוא פשוט סרט רע. העובדה שבין כל ההפצצות של הבריטים לחופשות של הפיהרר מוקדשות לשואה 30 שניות, ברבע שעה האחרונה של הסרט, מעידה על כך יותר מהכל.

אחרי הסרט על היטלר ציפיתי למסמך אנושי מזעזע לא פחות שעוסק בפידל קסטרו. אבל כאמור, הסרטים לא מגיעים מאותו מקור, והסרט על קסטרו הוא היחידי מבין השלושה שעשוי כמו ביוגרפיה. תוך שילוב בין קטעי ארכיון לראיונות עם אנשי ממשל אמריקאים ועם שותפיו-לדרך של קסטרו, הסרט מצייר תמונה מורכבת של המנהיג הקובני, אולי המנהיג הוותיק ביותר בעולם כיום. מצד אחד, קסטרו הוא מנהיג אהוב ופופולרי. למרות מצבה הלא פשוט של קובה, כלכלית ומדינית, המהפכה שעשה בשנת 58' שינתה את המדינה ללא היכר. מבת חסות אמריקאית, מגרש משחקים של הימורים וזנות עבור אליטה עשירה, הפכה קובה למדינה שמחויבת לאזרחיה, שבה פועלות מערכות חינוך ובריאות ציבוריות מהטובות בעולם (יותר טובות מאלה של ארה"ב וקנדה, אמר פקיד ממשל אמריקאי). מצד שני, קסטרו הוא דיקטטור שמעולם לא אפשר לעם הקובני לבחור בו כמנהיג, שכדי לשמור על שלטונו מפעיל מערכת של דיכוי שהושיבה אלפי מתנגדים פוליטיים בכלא ושמדי פעם גם מוציא להורג מתנגדים קולניים מדי. קסטרו מעלה דילמה לא פשוטה: האם ייתכן מצב בו דיקטטור בעל ערכים ומחוייבות לעמו עדיף על מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית אבל העם מעניין אותו כמו באר הנפט דאשתקד? השאלה הזאת מעניינת כי היא מערערת על מוסכמות החשיבה שלנו כצופים שקיבלו חינוך מערבי ליברלי, והיא עולה באופן חד לא רק מאישיותו של קסטרו אלא גם מהסרט שנעשה על אודותיו. ולכן הסרט הוא ביוגרפיה היסטורית טובה.

הבעיה היחידה עם הסרט על קסטרו היא שהוא נעשה בשנת 1996, כלומר לפני שבע שנים, והרבה דברים השתנו מאז. מצד שני, זה ערוץ ההיסטוריה, אז אולי אין טעם לדרוש ממנו להיות אקטואלי. לפי הרמה הכללית של סרטי הביוגרפיות, גם הדרישה שיהיה היסטורי היא לא מובנת מאליה.