יש מקומות שאתה הולך אליהם בשביל לקבל קצת שקט, ויש מקומות שאתה הולך אליהם בשביל ויכוח טוב. אצלי, זה אותה כתובת. המספרה. כל שלושה שבועות אני מתיישב על אותו כיסא, מול אותה מראה, ומול אדם שחושב בדיוק ההפך ממני על כל דבר שקשור למדינה הזאת. הוא עם המספריים, אני עם סבלנות. אלה יחסי תלות קלאסיים: אני צריך תספורת, והוא צריך קהל. ועם כל הפערים שקיימים בינינו אני עדיין סומך עליו כשהמספריים בידיים שלו קרובים מאוד לעורק הראשי שלי. השבוע, בזמן שהוא גזר לי את הפוני, הוא אמר: "אני לא מצדיק את רצח רבין, אבל לך תדע איפה היינו היום אם הוא לא היה נרצח". זה תמיד מתחיל ככה, ב"אני לא מצדיק", שמכין את הקרקע ל"אני בעצם קצת כן".
אחר כך הוא אמר שבשבעה באוקטובר קרה לנו נס. "נס?" שאלתי. "כן", הוא ענה. "נס שנסראללה לא הצטרף. נס שהשטחים לא בערו". ואני חשבתי לעצמי שאם אחרי האסון הכי גדול בתולדות המדינה יש מי שקוראים לו נס, אז באמת איבדנו את היכולת להבחין בין גיהנום לגאולה. עניתי לו שאי אפשר לדבר על "מה היה אילו" בלי לדבר על ההסתה, על המרפסת, על ארון הקבורה, על השלטים "רבין בוגד". ואי אפשר לקרוא ליום שבו נטבחו אזרחים וחיילים "נס". לא כל דבר שהחמאס לא הצליח להשלים הופך את אלוהים למושיע.
אחרי חצי שעה של ויכוחים, תספורת ופן, יצאתי החוצה. הראש קל יותר, הלב כבד יותר. כמה שעות אחר כך התחילו לרוץ הכותרות: הפצ"רית נעדרת, הותירה מכתב. והמדינה שוב התחרפנה. כאילו מישהו הדליק את המתג הלא נכון בלוח החשמל הלאומי. ואם זה היה פיילוט לרצח הפוליטי הבא, הוא היה מוצלח להחריד. כל צד ידע בדיוק את הטקסט שלו. המחנה הליברלי תקף את המסיתים, הימין האשים את התקשורת, והליכוד הוציא הודעה שצריך לעצור את היועמ"שית. ואז, כשהתברר שהיא בחיים, ינון מגל כתב שאפשר להמשיך בלינץ', עם אימוג'י קורץ כאילו מדובר בתעלול פורים ולא בדיני נפשות. 30 שנים חלפו ולא למדנו שום דבר. נשארנו רק עם דור של מתבגרים שמתפלא על צירוף המקרים שרבין נרצח במקרה בכיכר שנושאת את שמו.
אותו בנימין נתניהו, זה שהיה אז בראש מכונת ההסתה נגד רבין, עומד היום בראש מכונת ההסתה של הימין. רק שעות לפני ההיעלמות הוא אמר שהפצ"רית אחראית ל"פיגוע ההסברה הגדול מאז קום המדינה". כנראה שכח שהוא זה שאחראי לפיגוע הגדול באמת. ופתאום בחוף הים הופיעו צוללנים ומתנדבים עם גלאי מתכות, מחפשים את הטלפון שלה. הציעו פרס של מאה אלף שקל למוצא הישר. מעניין אם אותם צוללנים היו יוצאים לחפש את הילדה היימנוט קסאו, שנעדרת כבר כמעט שנתיים. כנראה שלא. מציאת ילדה אתיופית לא משרת את השלטון ואת המלך, טלפון של בכירה כן.
ואם זה היה הטלפון של יונתן אוריך, החשוד בקבלת כסף ממדינת אויב בזמן מלחמה, היו מוצאים אותו רק כדי להשליך אותו רחוק יותר. כן, הפצ"רית אולי שיקרה, אולי לא. אבל הסרטון שבו חיילים מתעללים בעציר פלסטיני הוא אמיתי. וחיילים מואשמים בעבירות חמורות. אבל למה לדבר על זה כשיש הזדמנות לצלול בים ולחפש סיבות להפליל את היועמ"שית.
ובזמן שכל זה קרה, חזרתי רגע לאותו בוקר במספרה. באמצע ההסברים שלי על ההסתה, נכנס מישהו חדש ומתיישב בכיסא ליד. אני מסתכל במראה ורואה את ההשתקפות שלו. עמית סגל. הוא חסם אותי בטוויטר פעם. היה לי מה להגיד לו. על השופריות, על הנאמנות, על איך הוא מוכר את האמת כמו תספורת ב-70 שקל. אבל כשהבטתי בו שוב, יושב כפוף, מקליד בשקט, הוא נראה לי פתאום לא כמו אויב. סתם בן אדם עם דעות אחרות. ואולי זה הלקח היחיד שעוד נשאר, לפני שאנחנו כותבים, מגיבים, צורחים, או עושים שיימינג, נזכור שמולנו עומדים אנשים. לא אידיאולוגיות, לא מפלגות, לא ציוצים. אנשים.
כי אם אחרי שלושים שנה לרצח רבין, ואחרי שבעה באוקטובר, אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות אחד את השני כבני אדם אז הרצח הפוליטי הבא כבר קרה. אנחנו פשוט לא שמנו לב, כי הפעם הנרצחת היתה החברה הישראלית עצמה.