כמה שהתגעגעתי לחדשות קלילות. כתבות רכות. מלטפות. מטופשות. אחרי שנתיים של עיסוק יומיומי בלתי פוסק במלחמה עקובה מדם, באזרחים שנחטפו מהמיטות שלהם בפיג'מה והופקרו בשבי של ארגון טרור רצחני - כיף פתאום לראות במהדורה המרכזית כתבה על נושא שולי. למען האמת היו כתבות כאלה גם במהלך המלחמה, אבל כעת אפשר ליהנות מהן קצת יותר, וגם להתייחס אליהן ברצינות המתבקשת.
כתבה שכזאת שודרה במהדורת חדשות שישי של כאן 11. כתבה על כלבים. כלבים ממש חמודים. יכולתי להתעלם ממנה, כמו רוב הציבור, שכן למהדורה של כאן 11 בשישי היה פחות רייטינג אפילו מ"קבינט שישי" של ערוץ 15, מהשיעור השבועי של סיון רהב מאיר בערוץ 12 ואפילו פחות מהשידור החוזר הלילי של "קופה ראשית" בכאן 11.
לא שרייטינג הוא מדד לאיכות, ממש לא, ולפעמים אפילו ההפך הגמור הוא הנכון - אבל לצערי הפעם הראשונה ששמעתי השבוע על כתבה של כאן חדשות הייתה כשאותה כתבה על כלבים (ויש להדגיש שמדובר בכלבים ממש ממש חמודים!) עלתה לרשתות החברתיות של כאן 11. האייטם הפך לוויראלי עם מאות אלפי צפיות אונליין - כשאני הקטן אחד מהם.
לעתים רחוקות אני אכתוב ביקורת ביום שני על כתבה שפורסמה בטלוויזיה ביום שישי, אבל מדובר בעניין חריג בהחלט. כתבה עליה חתום יובל אגסי, כתב הרווחה והחברה בתאגיד השידור הציבורי, עיתונאי שחתום על לא מעט אייטמים חשובים - שהחליט להציג לציבור כתבה שכולה יחסי ציבור לתופעה טרנדית מפוקפקת, בלשון המעטה.
בוא נקח רגע זום אאוט ונספר על מה מדובר: הכתבה, תחת הכותרת "שיגעון הדודל - הכלב הכי חם בישראל, מספרת במשך למעלה מ-12 דקות את סיפורו של הכלב הפופולרי המכונה לברדודל, שנולד מהרבעה של לברדור ופודל. ראשית, נבהיר שוב - מדובר בכלב חמוד. כמו כל הכלבים. לברדורים, פודלים, פיטבולים, שיצואים, ג'ק ראסלים, בולדוגים, ניו פאונדלנדים ובעיקר כלבים מעורבים. מי שלא ראה פרצוף מטופש של כלב מעורב שקופץ לתוך ערימה של עלים לא ראה אושר מימיו. ובקיצור, כלבים זה דבר חמוד. בטח כשהם גורים. הו אלוהים, כמה שגורי כלבים זה דבר חמוד. למה אין יותר כתבות על גורי כלבים במהדורות החדשות? אלא שהסיפור של הלברדודל הוא מעבר לחמידות האובייקטיבית שלו, אלא על יחסי הציבור שהוא זוכה להם, כנראה יותר מכל כלב אחר בהיסטוריה.
בעצם בשביל להבין את זה צריך לעשות אפילו עוד טיפה זום אאוט. טיפה סבלנות. לברדודלים היו בסביבה מאז שהלברדור הראשון פגש את הפודלית הראשונה, רחרח אותה בישבן והשאר היסטוריה. הכינוי "לברדודל" הסתובב בעולם כבר משנות ה-50 של המאה הקודמת, אבל הפך לפופולרי בשנת 1988 כשבחור אוסטרלי חמור סבר בשם וולי קונרון החליט להרביע פודל ולברדור עבור אישה עיוורת שרצתה כלב אך בעלה היה אלרגי לכלבים.
קונרון עצמו הופיע לרגע בכתבה של כאן 11, כולל קטע ארכיון שבו הוא מדבר על ה"בעיה" עם הלברדודל, שהוא עשוי להיות חכם מדי עבור בני אדם. שזה גם בולשיט וגם דוגשיט, אבל בכל מקרה ברור שזה לא המקרה הראשון שבו אדם שמרביע כלבים למחייתו לא באמת אוהב כלבים. בהמשך הכתבה הוזכר בקטנה שקונרון עצמו התחרט על כך שהכיר לעולם את הלברדודל, אך בלי ממש להסביר או להרחיב. בריאיון לרשת ABC האוסטרלית הוא אמר ב-2019 כי הוא "שחרר לעולם מפלצת כמו פרנקנשטיין".
בחזרה לכתבה של כאן 11: ראינו כתבה שמתחילה עם "כלבלב הו בידי בם בם" של מתי כספי, וממשיכה כמו פרסומת לנייר טואלט. אמא, ילדים חמודים וגור פרוותי שנכנס לחייהם בדיוק בזמן. הוא התינוק החדש במשפחה, והילדים מתלוצצים שהאמא אוהבת אותו יותר מאשר אותם. על הדרך מציינים שהכלב עלה 20 אלף שקל - לא כולל שלל הוצאות נוספות.
זה יכול היה להיות מקום טוב להתחיל כתבה רצינית על תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים, שהתפתחה - איך לא - בארה"ב. תעשייה שמאחוריה תעשיית ניצול ורווחים של אלפי אחוזים, וגרמה לדילול של גזעי הכלבים המקוריים עליהן היא מבוססת. שלא לדבר על הפגיעה בכלבים "החינמיים", אלה שלא עולים 20 אלף שקל אלא רק דורשים לב פתוח. כלבים שמחכים במכלאות שמישהו ייקח אותם הביתה וייתן להם לאהוב אותם.
המכלאות בישראל עולות על גדותיהן בכלבים שמחפשים בית. כלבים טובים. חלקם גזעיים, חלק מעורבים, כולם טובים לב וטהורים. ככה זה כלבים. חיה שכולה לב, בדיוק כפי שהשם שלה מרמז. במקום כתבה על המצוקה הזאת, קיבלנו 12 דקות של ליטופים של כלב שהדבר האחרון שהעולם צריך זה עוד ממנו. בין שוט לשוט נדחקים משפטים שנשמעים כמו מתוך דף המסרים השיווקי של מרביעי אותם כלבים: מתברר שלברדודל הוא כלב "חכם במיוחד", "לא מנשיר שיער", "היפולארגני", "קל לאילוף", "כלב טיפולי מושלם" וכמובן "מתאים למשפחות".
שום מילה על כך שאין דבר כזה כלב היפואלרגני (לא ניכנס להסבר על אלרגיות, אבל מוזמנים לעשות גוגל או לשאול את הרופא שלכם), וגם אי אפשר להבטיח שהכלאה של פודל עם כלב מגזע אחר יוליד כלב שלא מנשיר שיער. ובכלל, מדובר בסופו של דבר בבני כלאיים שאינם גזע מוכר, ולהצמיד להם תכונות חד משמעיות זה קצת גזעני, כמו להגיד שכל ילד של אישה לבנה וגבר שחור יהיה טוב בכדורסל. וכל זה בלי שדיברנו בכלל על הדרך שבה מנצלים כלבות בשביל להיכנס להיריונות בלתי פוסקים כמכונה לייצור גורים, וכסף.
בחוות רבייה מסחריות המצב חמור עוד יותר: כלבות מוחזקות בכלובים, נכנסות שוב ושוב להיריון, ולעיתים אף נקשרות למתקנים שמונעים מהן לזוז בזמן ה"זיווג". יכולתי לכתוב גם פשוט "אונס". זו שגרה אכזרית שמבחינה מוסרית אפשר לקרוא לה "אונס". רק שכאן היא נחשבת "נוהל עבודה". איזו מחשבה מזעזעת, לשלם 20 אלף שקל בשביל לקנות "חבר", בידיעה שאנסו את אמא שלו בשביל שתוכל לקנות אותו.
התופעה הזאת התפתחה כאמור בארה"ב, והגיעה לשם לשיא בשיחה ציבורי כשהנשיא ברק אובמה הודיע בריאיון חדשותי שמשפחתו עומדת להביא לברדודל לבית הלבן. זו הייתה הפעם הראשונה שההתאחדות האמריקאית לכלבנות, מי שאחראית על הרישום של כל אילנות היחסין של הכלבים הגזעיים בארה"ב הוציאה הודעה שמטרתה לפוצץ את הבלון. ההתאחדות הודיעה פומבית שלברדודל הוא כלב מעורב, ולמרות המיתוג המוצלח, אי אפשר באמת לצפות את ההתנהגות שלו. אובמה בחר בכלב אחר.
העניין הזה לא צוין בכתבה, אבל כן זכינו לראות "מגדל פרטי" שמדבר באהבה גדולה על הכלבה "בלה" (אותה רכש ב-30 אלף שקל לטענתו) בזמן שהוא מכניס אותה להיריון שוב ושוב כדי למכור את גוריה במחירים מופקעים. הוא מדבר על אהבה ל"תינוקת שלו", ומתחשק להאמין לו - כי מי יכול לחיות עם ;כלב ולא לאהוב אותו? אבל קשה להתעלם מהעובדה שהוא מציג ניצול מתוקתק של בעלת חיים לצורך הפקת רווחים. אין שום דרך אחרת להציג את זה. ובכל זאת, בכאן חדשות עשו את הכל כדי להציג את העולם ההפוך הזה ככה.
בין לבין משולבות עדויות של רוכשים נרגשים שמספרים כמה הכלב שינה את חייהם, כמה הוא "טיפולי", "אנושי" או "רגיש". חלק דיברו על העיניים המתקשרות של הלברדודלים. אלה עדויות מרגשות באמת, אי אפשר להיות ציני מול תמונות של ילד על הספקטרום האוטיסטי שנפתח מול כלב שנותן לו אהבה ללא תנאי. ומצד שני, האם כלב אשפתות מעורב לא יכול היה לתת לילד את אותה אהבה? מניסיון, התשובה היא חד משמעית כן. אגב, גם העיניים אותן עיניים.
אלא שהבעיה היא כמובן לא רוכשי הכלבים, ואפילו לא המגדל שסך הכל מנסה להתפרנס במדינה הזאת שמתעללת באנשים שעובדים למחייתם. בטח ובטח שאי אפשר לבוא בטענות למשפחות שהכניסו הביתה כלב מתוק בלי לחשוב יותר מדי על המשמעות מאחורי זה. הבעיה היא הנרמול של התופעה על ידי גוף שידור ציבורי, שרק לאחרונה התגאתה במיתוג מחדש של מערכת החדשות המפוארת שלה (לא בציניות). כתבה שלמה על תופעה שנויה במחלוקת - מבלי לשאול אפילו שאלה עיתונאית אחת.
אי אפשר לטעון פה לתמימות אפילו, מכיוון שהביקורת מוצגת בכתבה, פשוט בלעג. "המגדלים יודעים שכל פרסום על הדודל מזמין מייד מתקפה", אומר אגסי בכתבה, כאילו הקורבנות בסיפור הם מי שמרביעים כלבים ומוכרים אותם במחירים מופקעים, ולא הכלבות שהופכות לרחם להשכרה, שלא לדבר על הכלבים במכלאות שמועמדים לאימוץ ללא תשלום - אך לא זוכים לכתבות יח"צ מפרגנות בתאגיד השידור.
הכתבה לא הציגה אפילו קול אחד של מתנגדים לתעשיית הרבייה. אין ביקורת של אנשי מקצוע, אין אפילו איזה מתנדב מטעם אגודת צער בעלי חיים שייתן קונטרה ויספר על המצוקה של הכלבים העזובים בישראל, אחרי גל נטישות שהתחיל בקורונה והמשיך עמוק לתוך המלחמה. "הצד השני" מוזכר רק לרגע, בסוג של לגלוג.
איפה השאלות הבסיסיות? איך כתב רציני שמסקר תופעה חברתית לא שואל למה יש קמפיינים שלמים נגד אותה תופעה? למה מי ש"המציא" את הלברדודלים מתחרט? איך זה הגיוני בכלל לדבר על "ייבוא כלבים" או "זרע גזעי מצ'כיה" כאילו מדובר בשורה של מוצרי פרימיום בניצת הדובדבן? ובכלל, האם הם באמת כלבים "טובים יותר" מאשר כלבים אחרים? זו לא רק רשלנות מקצועית - זו כניעה רגשית לסיפור מתוק אחרי שנתיים של סיפורים על שכול ומוות. ההנחה הזאת לא אמורה לערפל את העיניים העיתונאיות, שבחרה לאפשר לתעשייה רווחית ומפוקפקת להלבין את עצמה בפריים-טיים ציבורי.
וכן, כנראה שאם הכתבה הזאת הייתה משודרת בערוץ 12 הביקורת שלי הייתה אחרת. אתם יודע, כי ערוץ 12. המקום הזה בו ילבינו תומכי טרור כל עוד זה יעזור למכור עוד כמה בקבוקים של קוקה קולה. העובדה שהכתבה הזאת שודרה דווקא בתאגיד מאכזבת במיוחד. כי אם יש מערכת חדשות אחת בישראל שאפשר לסמוך עליה שתיתן מקום אמיתי להגנה על בעלי חיים, זו דווקא מערכת "כאן חדשות".
זו אותה מערכת ששידרה רק בחודש האחרון את כתבתו הנהדרת של גיא קוטב על הקשר יוצא הדופן בין החקלאים בגבול עזה לבין תנשמות; את התחקיר שלו על התוכנית "להפריח את השממה" בצפון ים המלח, שמאיימת על מינים נדירים של בעלי חיים; ורק במוצ"ש הקודם שידרה את כתבתו של איתמר מאירי על סכנת ההכחדה של הלוטרות בישראל - כתבה בת תשע דקות, מושקעת וחשובה, שקשה לדמיין שהייתה מגיעה לשידור במהדורה של ערוץ 12. דווקא בגלל זה, זה כל כך מפתיע לראות שכשמדובר ב"חבר הטוב של האדם", אותו ערוץ עצמו מאבד את האינסטינקט החייתי שלו, וגם את היושרה העיתונאית.
במקום להרים כתבה שמאתגרת את תעשיית הרבייה המסוכנת, כאן 11 העניקו לה חסות כאילו מדובר בתוכן שיווקי. וכשכתבה כזאת הופכת ויראלית, היא לא רק מציגה תמונות של כלבים חמודים (ממש ממש ממש חמודים) - היא גם מגדילה את הביקוש ומחזקת תעשייה אכזרית שמתחפשת לחמלה. זה כבר לא רק כישלון עריכתי. זה כישלון עיתונאי מהסוג הנפוץ, והמבאס כל כך. כישלון כזה שמתרחש כשעיתונאים טובים שוכחים לרגע למה הם שם.