מכירים את זה שמתקשר אליכם מישהו שאתם לא רוצים לדבר איתו, אבל כבר עניתם? אז אתם עושים את הקטע הזה של "כן, כן, בטח, אני אמסור ד"ש להורים". ויש לכם פרצוף של תיעוב ואולי אתם עושים איזו תנועה מגונה לכיוון הטלפון הנייד שבידכם. ובסוף, אחרי שהשיחה מתנתקת, אתם נשבעים שזהו, לא עוד. מחליפים את השם בטלפון ל"לא לענות". ובפעם הבאה שאתם רואים את המספר הזה על הצג, אתם כבר לא טורחים לענות.
במשרד של עידית סילמן, ככה פחות או יותר זה נשמע כשההורים של הדר גולדין ז"ל היו מתקשרים. לאה ושמחה גולדין, שני הורים ישראלים שמחכים כבר אחת עשרה שנים, מתקשרים שוב, מבקשים תשובה, מבקשים יחס, מבקשים שיזכרו שהבן שלהם לא חזר עדיין ממבצע "צוק איתן". אבל עידית, כך לפחות מעיד עובד לשעבר בלשכתה, ביקשה מאנשי הצוות שלה "להפסיק לענות להם לטלפון". ולתרץ את זה בכך שהיא עסוקה, כי יש דיון, או איזה תירוץ אחר.
תשומת לב למשפחה של חלל חטוף זה נחמד, אבל זה לא מעלה אותך במיקום בפריימריז. להתמסר ל"עיסוקים סקסיים יותר", כפי שאמר מישהו שעבד שם, זה כבר משהו אחר. והמילים האלה, "עיסוקים סקסיים יותר", הן אולי התיאור המדויק ביותר של הפוליטיקה הישראלית 2025: פוליטיקה שמעדיפה לייקים על פני אנשים, הודעות דובר על פני דמעות אמיתיות, ומצולמת תמיד מזווית טובה יותר מהמציאות.
ועכשיו תסתכלו על הציוץ שלה מיום זיהוי הגופה שלו שהוחזרה מעזה. תמונה של הדר גולדין, חיוך של ילד, מדים ירוקים, מעליה טקסט: "ושבו בנים לגבולם! לאחר 11 שנים של ציפייה, כאב ותפילה…" ועידית כותבת "ליבי עם משפחת גולדין", ומסיימת ב"יהי זכרו של הדר ברוך". קר לב, חלק, מתוקשר. ציוץ שנכתב כמו הספד שמנוסח על ידי יועץ תקשורת ביום לחוץ.
אותה עידית סילמן שבמשך שנים לא טרחה להזכיר את שמו של הדר אפילו פעם אחת. שבזמן שהוריו התחננו בפני הממשלה למנות מתאם שבויים ונעדרים, היא שתקה. שכשהם התדפקו על דלתות לשכות חברי הכנסת והשרים עם ובקשה פשוטה: "החזירו את הדר", היא כבר הייתה עסוקה אולי בהצבעה על חוק החמץ. אותו חוק שדרכו הפילה את הממשלה הקודמת וקיבלה בתמורה את כיסא השר בממשלת נתניהו.
אפשר לדבר הרבה על בגידה, אבל עידית סילמן הפכה את זה לאמנות. היא נכנסה לפוליטיקה דרך בנט, האיש שניסה להקים ממשלה שפויה אחת במדינה הזו. אחר כך נזכרה פתאום שיש לה "ערכים" ו"זהות יהודית" ו"פסח". והשתמשה בפסח כדי להוליד לעצמה תפקיד חדש, כי מה יותר קדוש מלחם שלא נאפה כהלכה. האישה שהפכה את "לא לענות" לתורה שלמה.
וככה זה תמיד אצלם. ביום שמותר לפרסם שגופתו של הדר הושבה לישראל, כל השרים מתעוררים. נתניהו מעלה סרטון. אור מאחור, מבט ממוקד, קול רך כמו קריין של ביטוח: "עשינו הכול כדי להחזיר את בנינו". רק בלי להזכיר שהוא בעצמו לא מינה מתאם שבויים חודשים ארוכים. שלא טרח לעדכן, שלא הרים טלפון, שלא באמת ראה את לאה ושמחה גולדין אלא רק את הבעיה שהם מייצגים.
וחברי הכנסת מהליכוד? כולם פתאום עם לבבות, פסוקים ו"שבו בנים לגבולם,. אותם אנשים שלא כתבו מילה אחת בעשור האחרון על הדר גולדין. אותם אנשים שידעו טוב מאוד איך להשתמש בשם שלו, אבל לא איך להחזיר אותו. שכחו רק פרט קטן, הדר גולדין לא חזר בזכותם, אלא למרותם.
תראו שוב את הציוץ שלה, תסתכלו טוב. היא כותבת "זהו רגע כואב, אך גם רגע של סגירת מעגל". איזה מעגל נסגר בדיוק, עידית? המעגל שבו את מספידה את מי שזנחת? המעגל שבו את משתמשת בילד מת כדי לכתוב פוסט חי? את לא סגרת מעגל.
הציוץ של הדובר לשעבר של סילמן:
כי זה מה שקורה כשהמוסר מתחלף ביח"צ. כשהרגישות מוחלפת באסתטיקה. כשכאב של משפחה הופך לפוסט מתוזמן היטב עם תמונה מרגשת ומילים שלא את כתבת. לאה ושמחה גולדין חיכו אחת עשרה שנים. ואת חיכית עם ציוץ מוכן ומלאכותי עד שהצנזורה תאפשר לך לצייץ.
אז כן, מתן מיכלין כתב עלייך נכון. את ההוכחה הכי נוראית לזה שפוליטיקה היא המקצוע המגעיל בעולם. כי אם היית בנאדם, היית עונה לטלפון. לא היית מבקשת מהעוזרים שלך לנתק. לא היית מתקדמת ל"עיסוקים סקסיים יותר". אבל את לא בנאדם. את תפקיד. את יח"צנית של עצמך. את הבטחה ישנה של מישהו במפלגה שאמר: "יהיה בסדר, תיכנסי, נקדם אותך". ואת באמת נכנסת, ואולי קידמו אותך, אבל בדרך איבדת משהו. לא את המצפון, כי הוא כנראה לא היה שם מלכתחילה, אלא את היכולת להרגיש בושה.
אז ברוח הימים האחרונים לקחנו את הטלפון שלך, עידית. שמנו אותו בכוס עם מי מלח, דמעות של הורים שמחכים לילד שלהם. חייגנו מהטלפון של לאה ושמחה גולדין. חיכינו. צליל חיוג אחד, שניים, שלושה. ואז המסך נדלק. כתוב עליו: "שמחה ולאה גולדין לא לענות".
ואת לא ענית.