עד מתי התקשורת הפחדנית תקרא להם נערי גבעות? אלה טרוריסטים יהודים

השבוע האחרון היה כמו מסטיק בזוקה מהסוג שהילדים בשכונה היו דורכים עליו בקיץ, זה שמתייבש על המדרכה ומתעקש להמשיך להתקיים גם עשרים שנה אחרי. אתה דורך עליו, מרגיש שהוא לא משחרר, ואז מבין שזה פחות מסטיק ויותר המדינה. משהו דביק, עקשן, צפוף מדי, כזה שאתה מנסה לנשום בתוכו ומרגיש שהריאות שלך נתקעות כמו אפליקציה בטלפון הנייד ביום של עדכון מחדש.

השבוע התחיל עם ניסיון התאבדות של הפצ"רית. זה היה אחד הרגעים שבהם מדינה אמורה לעצור. קצינה בכירה ניסתה לשים קץ לחייה, אחרי שבועות שבהם גררו אותה בבוץ תקשורתי ופוליטי כאילו היא סתם כלי במשחק. מי שאמור להיות מוגן הושלך לכלבים, והכלבים נהיו רעבים. אבל המדינה לא עצרה. היא בקושי השתהתה. חזרה מיד הלאה. כי אין זמן. אין זמן לכלום. יש עוד פוש שמחכה בתור. מהדורת החדשות של ערוץ 12, במקום להתמודד עם הנושא, החליטה לעשות ניסוי על איזה סמארטפון שורד יותר זמן מתחת למים. באמת. לא סאטירה. זה קרה. בזמן שהפצ"רית נמצאת במצב נפשי קשה, הם הטביעו טלפונים בים. וזה לא היה קטע ויראלי בטיקטוק. אלו היו החדשות. בערוץ הנצפה ביותר בישראל.

וכשאתה רואה דבר כזה, אתה מבין שהתקשורת כבר פחות מבקשת להסביר לנו את המציאות, ויותר מפחדת ממנה. או שאולי מפחדים לסיים כמו תחנת הרדיו גלי צה"ל, שהשבוע החליטו על סגירתה. תחנה שגדלנו עליה, שצעקנו עליה, שצחקנו עליה, והכי חשוב: שהייתה סוג של אזור נייטרלי בתוך מדינה שהולכת וננעלת. וגם אם היו בה המון בעיות, לסגור אותה עכשיו נראה כמו מהלך שנולד מפחד, לא מלמידה. מדינה שמצמצמת לעצמה את החמצן התקשורתי ואז שואלת למה כולם נחנקים. כנראה שבישראל של היום אין מקום לחיילים במדים בתחנת רדיו אלא רק לחיילים של נתניהו בערוץ טלוויזיה.

בינתיים, רון דרמר שהיה אחראי על המשא ומתן להחזרת השבויים הודיע השבוע על סיום תפקידו כשיש כאן מדינה שהאזרחים שלה עדיין שבויים פוליטיים. נתניהו עלה ביום שני לדוכן בכנסת והכריז: לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית. לא עכשיו, לא בהמשך, לא בכלל. הוא אפילו לא טרח לייפות את זה. פשוט אמר: "העם לא רוצה". והעם, בסקרים, ברחובות, בשיחות, צועק הפוך. אבל בשנים האחרונות יש בישראל תיאוריה פשוטה: אם המציאות לא מסתדרת, מייצרים מציאות חדשה. מציאות שבה העם לא רוצה ועדה כי כך נוח לראש הממשלה. ועדה שעלולה להציב אחריות במקום שבו בורחים ממנה, לא תקום.

ואז הגיע יום שלישי. יום שעד לא מזמן היה סתם "פעמיים כי טוב", ועכשיו הוא "בואו נשקול פעמיים אפשרות לברוח מהארץ". אלמוג כהן התפרץ לשיעור באוניברסיטת בן גוריון, רדף אחרי מרצה במסדרון ואיים עליו. זה לא עימות אידיאולוגי, זה מופע אימים. כל הסטודנטים שם למדו באותו רגע שיעור חדש: גם מוסדות אקדמיים לא יכולים להגן עליך מפוליטיקאי שרוצה כותרת. אבל בצד החיובי: אלמוג כהן נכח כנראה בפעם הראשונה בחיים בהרצאה אקדמית.

ואז הגיע הפוש הבא: מתנחלים שרפו מפעל בטול כרם ותקפו חיילי צה"ל. והתקשורת, כמו תלמיד שמפחד מהמורה, קוראת להם "נוער גבעות". כאילו מדובר בילדים שמסתובבים עם גיטרה, לא בטרוריסטים יהודים. ואם שפה יוצרת מציאות, אז זאת מציאות שמחסלת לנו את האוויר.

ואם זה לא היה מספיק, בן גביר חגג את העברת החוק לעונש מוות למחבלים בקריאה ראשונה כאילו קיבל קידום בעבודה. עמד שם עם מגש בקלאוות, כאילו מדובר באירוע חברה ולא במדינה שמתקרבת לקו אדום. עוד רגע שהדק את החזה הקולקטיבי: איך הגענו למקום שבו מוות הוא חגיגה?

והיה רגע אחד השבוע שאי אפשר לברוח ממנו. הלווייתו של סגן הדר גולדין ז"ל. אלפים הגיעו. משפחתו דיברה בכאב חרישי, ופתאום לרגע נראה שהיה אפשר לעצור את הזמן. אבל בזמן הזה, נתניהו האיש שאמור היה להיות שם, שלא החזיר את הדר הביתה במשך 11 שנים, היה בבית המשפט, מעיד במשפטו. אין צורך בניתוחים: זו תמונת מצב. מדינה קוברת את בניה, בעוד מנהיגיה קבורים בתוך תיקים פליליים.

ואתה חוזר הביתה, יושב על הספה, מסתכל על מה שקרה כאן בשבוע אחד, ומבין שלא נשאר דבר אחד שהיה פעם ברור. הכל הפך זמני, גולש, רועד. וכמו תמיד, חוזר המשפט מהשיר של שלמה ארצי: "זה מה שנשאר". ובתכל'ס? זה מה שנשאר. וזה מעט מדי אוויר שנשאר למדינה שלמה. אבל זה מה שיש כרגע.