הבוקר פורסם כאן במדור "הרגעים המביכים של השבוע" קטע מתוך אחת ממהדורות החדשות של יום שני האחרון, בו מופיעה עיתונאית חדשות 12, אדוה דדון, תחת הכותרת "לא ברור איך זה לא נגמר בהשעיה". כעת מגיעה הודעת ההתנצלות של דדון, שכתבה בטוויטר: "אני מבקשת להתנצל גם בפני הצופים וכל מי שחש אי נוחות".
הקטע המדובר היה מתוך ריאיון של דדון ודין פישר עם עודד ירעיה, אזרח בן 76 שהותקף על ידי מחבלים יהודים במסיק זיתים באיו"ש. דדון בחרה בהאשמת הקורבן ושאלה לגבי האלימות שחווה: "אולי זימנת את זה?". בהמשך קבעה לגבי ירעיה: "אני לא בטוחה שזה תמים, אבל מטרתך ברורה".
בעמוד הטוויטר שלה כתבה היום דדון שהיא התנצלה בפני ירעיה ובפני משפחתו עוד באותו הערב. "אני מבינה את התחושות המוצדקות", כתבה, "השאלה שהפניתי כלפיו הייתה צריכה להישאל אחרת, באופן שלא ישתמע כאילו יש בדבריי האשמה כלפיו. החזקת מצלמה, וצילום - אינם עילה לתקיפה. קורבן בוודאי לא צריך לשאת עליו את האשמה".
המקרה מחזיר לתודעה את אחת הבעיות הרגישות והוותיקות בתקשורת: האשמת קורבן. בדומה לכך שלא מקובל - ואף לא יעלה על הדעת - לשאול נפגעת תקיפה מינית אם "זימנה את האונס" בגלל לבוש, התנהגות או נוכחות במקום מסוים, כך גם בריאיון עם קורבנות אלימות אחרת, בוודאי כזו שמגיעה מצד מתנחלים קיצוניים.
תפקיד התקשורת הוא לברר עובדות - לא לרמוז שהאחריות לאלימות מוטלת על מי שספג אותה. במקרה של ירעיה, בן 76, הסאבטקסט של השאלה היה לא רק פוגעני כלפיו, אלא גם מערער על עיקרון בסיסי: קורבן לעולם אינו אשם בתקיפה שהופנתה כלפיו.
לכן, טוב שהתנצלה דדון. מודה ועוזבת - תרוחם. אבל יש דבר אחד נוסף שחשוב לזכור: הריאיון הבעייתי שודר במהדורת חדשות של הערוץ הנצפה בישראל עם חשיפה של מאות אלפי צופים. ההתנצלות, לעומת זאת, פורסמה רק בעמוד הטוויטר הצנוע של דדון, ולא באתר חברת החדשות ולא במהדורה עצמה. הפער הזה בין הנזק הפומבי לתיקון השקט הוא חלק מהבעיה: כשהטעות מתרחשת בקדמת הבמה, ראוי שגם התיקון יופיע שם.