א
עובר אורח שהיה נקלע לגבעה מעל מחנה הפרשים א**** ומשקיף משם מטה, קרוב לוודאי שלא היה מתפעל למראה האורוות ומבני הצבא התשושים, שכאילו נשרו משרוול רחב ונשתרעו בלאות על העמק. ייתכן שמבטו היה מתעכב על הדגל הקיסרי הגדול שזכה לגוון חום מרוט במרוצת השנים. על כל פנים, בוודאי לא היה שם לב למשכן המתפורר מול הדגל, מעון מפקד המחנה.
ובכל זאת, במבנה ההוא, בבוקר רגיל לגמרי, נפתח סיפור עלילתנו, אשר גם אם לפרקים יכול להיחשב כבַל יעלה על הדעת, כהזיה לחה ומשונה, התרחש באמת.
מעון המפקד נבנה מאריחים אדומים שהודבקו בטיח, ומגגו צמח זן חסר סיכוי של דגן. אבל בתוך המבנה, ניתן היה לאתר איזה חן ביתי.
המפקד היה אהוד על יושבי המחנה. בתיקו האישי המאובק, שאופסן במרתף במפקדה הראשית הסמוכה לבירה, נכתב כי הנו "נוהג מתינות ראויה במזג רוחו (...) ובהוצאות". ובכל זאת, עם פרוץ המלחמה, בעוד הקיסר ושר הצבא מורים על משטר צנע, בחר המפקד להשקיע סכום ניכר מאוצר הרג'ימנט במיטת אפריון. הכריות והסדינים המלבלבים בעלי המראה המשיי, גם אם ככל הנראה נטוו מאריג מזויף, נרכשו על ידי הקַנְיין הנכלולי של מחנה הפרשים שהובהל לבירת הקיסרות. על ציפיות הכריות מפקד המחנה הורה לרקום את הסמל האימפריאלי כדי להעטיר נכבדות לחיבה הלא מזיקה שרחש לנמנום. כשם שקמצן נמשך לִמנות שוב ושוב את הונו, היה המפקד — שכבר נשק לגיל הפרישה — חוזר ונזכר בשעות והדקות שעלה בידו לשקוע בתנומה הגונה. את הכבוד שעמיתיו בצבא הקיסרי העניקו לבחינת לועי תותחים, רחש לציפיות ולשמיכות. ומתקבל על הדעת כי כלי מיטה אלה היו הפריטים היחידים שלא היו מעוטרי בוץ קרוש במחנה ובמרחק עשרים ורסטאות מסביבו.
ההשקעה הניבה את התכלית המקווה. הפרשים וצוות המחנה הכירו בחשיבות שהעניק מפקדם למנוחה, בלי שייאלץ להתייחס לכך בפקודה רשמית אשר היתה עשויה להיות מופנית ביום מן הימים נגדו.
בכל זאת, גם צחות הסדינים לא הצילה את תנומת הבוקר שלו. על דלת המפקד הישֵן ניתכו נקישות שגברו והיו לנגיחות. המפקד — אשר ממרכז גופו תפחה כרס חביבוּת, מעין תלולית חפרפרות זקוּרה על צִדה — לא טרח לנעול את מעונו. כך שבלי לחכות לאישור, הדלת נהדפה ואל חדר השינה זינק קצין נמוך דרג, שאף כי מדיו היו חדשים ומגוהצים ועל פניו התנוססה ארשת בהולה, הותיר רושם של אדם מעורר גיחוך, שכן לחי ימין שלו היתה מגולחת למשעי בעוד השמאלית מכוסה היתה שיער עבות.
רגע ארוך עבר עד שהמפקד זיהה את אותו אדם, שכן אם רוב אנשי המחנה חיו במקום שנים ארוכות, את הקצין הזוטר הזה, פרש בדרגת לוטננט־משנה, ראה המפקד לראשונה רק ימים ספורים לפני כן, כשהלה הגיע למחנה והגיש לו שפע איגרות המלצה במעטפה הדורה.
בהתנהגות המחוצפת של אותו פרש היה כדי לאשש את אמונת המפקד כי ככל שההמלצות מפוארות יותר, מגישי כתב ההמלצה יתגלו כבטלנים אדירים יותר. המפקד לא ידע אם הנימוק לכך הוא שלהולכי בטל יש משאבי זמן פנוי ניכרים יותר לטרוח באיסוף ובהתפחת המלצות, או שעצם חוות הדעת המשבחת מביא את ילוד האישה המומלץ לידי נחת רבה כל כך, שאין לו עוד צורך לעמול.
אלא שהפעם המפקד טעה. אותו לוטננט־משנה לא היטיב לאחוז במידה הברוכה של עצלות דמוּמה, שעשורים ארוכים הצילה את הקיסרות משלל מלחמות, מפעלי סרק ואסונות. אדרבה, חייל מטורזן זה נכסף בכל עת להפגין את חריצותו ונחרצותו, בלא להבין שהנו פועל נגד טובתו שלו או תועלת הצבא.
מילא היה נכנס בגפו, אלא שלוטננט־המשנה דחס למעון המפקד גבר נוסף, כפות למחצה, שהיה כמעט כפול בשנותיו. אף שלוטננט־המשנה היה בעצמו מצומצם בגובהו, הגבר הקשור היה נמוך ממנו בראש שלם ושליש הצוואר. וזו הזדמנות עבור כותב מילים אלה להתרווח ולהקדיש מספר מילים לאיור תפארת סידור השיער של הברנש הקשור: ראו מולכם נחשול שיער שחור ולפרקים אפרפר, אך שמנוני כל כולו, המנתר כטייפון טרופי מנקודה נסתרת בגב הגולגולת, נשאב אל קדמת סיפּוּן הראש ואז צולל באבחה אחת, כך שבין עינו הימנית והשמאלית נחה קווצה שהיטלטלה על הפדחת כסימן סוגריים הנפער לעיני העובר והשב, בלי אח סוגר.
אולם מלבד מגלשת השיער המעטירה הזו, הדבר יוצא הדופן והחשוב לענייננו היה דרגות הגנרל שבהקו על כותפות הגוץ הכפות.
לוטננט־המשנה ואותו גנרל ציווחו זה על זה, עד שהמפקד דרש שישתקו. או אז שני האורחים דממו והתחרו זה בזה בהבעת עגמומיות, כדי להוכיח את עומק מצולות הפגיעה בכבודם.
מבלי לבקש או לקבל רשות לשבת, התפרקד לוטננט־המשנה המגולח למחצה על הספה היחידה שעמדה בחדר וכפה על הגנרל להתיישב תחתיו על הרצפה. בצבאות העולם ישנה הסכמה שלא רצוי לראות לוטננט־משנה צעיר אוחז קצין בכיר בדרגת גנרל באוזנו, קל וחומר כשהם נמנים על אותה אומה, אך כאן אירע כך בדיוק.
המפקד הקיץ לאִטו, בחן את אורחיו הלא קרואים בהשתאות ושאל את לוטננט־המשנה בטון מיתמם אם העיר אותו כדי לבשר על התפתחות כלשהי במלחמה, שהרי הוא ציין בפירוש ששנתו תיקטע רק במקרה של התפתחות מסוכנת במהלך הקרבות. למשל, אם חיילי האויב יידפקו על שער המחנה. את דבריו פלט בדרך קנטור, אך ניסה שתהייתו תוצג כתהִייה חסרת אירוניה. כנראה הצליח בכך, שכן לוטננט־המשנה לא הבין את נימת הדברים וענה כי "גם אם אין זה דיווח ביטחוני, אדוני המפקד, יש כאן ודאי נושא בהול."
מיד לאחר מכן, תיאר לוטננט־המשנה בפרישה רחבה את השכלתו הצבאית והישגיו בשבוע הראשון בבסיס. מדבריו ניתן ללמוד שכבר התעמת עם הקַצב, הקַניין והשוער ואף נגח בתיש מלא עזוז שטיפח אחד הקצינים. ולאחר מכן התפנה למנות את שמות מיטיביו בצמרת הצבא ונשותיהם, תפקידם ושכונת מגוריהם.
כדי שהמקרה המתואר יתחוור לאלה שלא מכירים את הנפשות הפועלות, חשוב לשפוך אור על פרט נוסף הממוקד באותו גנרל שפל קומה, העוטה מדי גנרל, שעליהם רקומות דרגות גנרליות, ואף מביע מרמור כיאה לגנרל.
בניגוד ללוטננט־המשנה, שהיה לוטננט־משנה מבהונות רגליו ועד בלוריתו, ולמפקד המחנה בדרגת מייג'ור קיסרי — אשר אף כי עטה ברגע זה של סיפורנו חלוק שינה ועליו עיטורי שבלולים, אכן פיקד שנים ארוכות על המחנה ועל רג'ימנט הפרשים הרביעי, וכן בניגוד לקַניין המחנה שמעל וסיפסר בתבן סוסים כמצופה מתפקידו, המקרה של הגנרל היה שונה לגמרי.
הגנרל לא היה ככל הגנרלים, מהזן הגנרלי שהעפיל בסולם הדרגות עקב תעוזה או חנופה, מונה לקולונל ובסופו של דבר דילג לעמדה הנוכחית. הוא אף לא היה כזה שבסערת הקרב מונה לגנרל במקום גנרל אחר שנפח את נשמתו. למעשה, מעולם לא שרקו קליעים בקרבת מצוק חוטמו. אף פעם לא עמד בראש גַיִס, רג'ימנט או גדוד, ולא הוביל אחריו ולו אדם אחד, למעט בתו — וגם זו לרוב הקפידה שלא לשעות להוראותיו.
הגנרל היה אכן איש צבא ותיק, ואף נדבך מרכזי במחנה הפרשים, אבל תפקידו הרשמי, גם אם ראוי לכבוד, היה בכיר פחות. לאמיתו של דבר, מבחינת הרישום לא סוּנף לחיל הפרשים הקיסרי אלא הוגדר כחלק מחיל הסרק"ק, ראשי התיבות של סַפָּרים, רצענים, קַניינים, קַצבים. כך שניתן לסכם כי למעשה, אותו גנרל, מבחינת תפקידו הרשמי היה סַפָּר המחנה.
ובכל זאת, מֵעֵבֶר לאחיזה בתער מושחז למחצה, חונן הכפוּת בתשוקה להעתיר על סביבותיו עצות ופקודות צבאיות גנרליות. כך, שכל אדם שחישב עצמו כבעל רוח טובה כינה אותו "הגנרל". ובאמת, "הגנרל" חש גנרל לכל דבר ועניין, כך שאין טעם לנקר את האוויר במירכאות לפני ואחרי שמו כל אימת שיוזכר. הוא לא התחזה לגנרל. בינו לבין עצמו היה פשוט גנרל לחלוטין. מסוגל היה להזדמן לחברת גנרלים ולנהוג כאחד מהם, אף שהדבר לא אירע, שכן זה כעשור לא טרח גנרל (של ממש) לחצות את מפתן המחנה הנידח, ומפקד המחנה, בדרגת מייג'ור קיסרי, היה הקצין הבכיר ביותר שהתקרב לאזור.
וכשם שהגנרל היה גנרל רק בכינויו, בעידן מכונות הירייה, מחנה הפרשים היה שריד סמלי בלבד של עידן זוהר שחלף זמנו. מכל החיל המפואר שהכריע מלחמות והרתיע בשעטותיו שבטי ילידים, נותר רק רג'ימנט הפרשים הקיסרי הרביעי המדובר, כמוזיאון צבאי נשכח. ורק בעטייה של הגאווה הלאומית, לא נמצא עד כה האיש במטה הכללי שיעז להורות על פירוק מוחלט של גיס זה והפיכת הסוסים לעורות ולמברשות.
וכך היה מהלך העניינים קודם לכן בבוקר המדובר, על פי עדויות שני הניצים:
בשעה שמונה, בדיוק בדקת הפתיחה הרשומה בעיפרון על הדלת, לוטננט־המשנה נשתחל בצעד נחוש לתוך צריף המספרה. לדבריו, ביקש להקדים ולערוך ריצה סביב המחנה להמרצת הדם. ("הכושר," ביאר לוטננט־המשנה, מצטט מדבריו הנאים של סולנו
לופז, "עומד בבסיס שגשוג המולדת." המפקד האיצוֹ במילים, "אנא המשך.")
הסַפָּר במדי הגנרל אותת ללוטננט־המשנה כי הוא מוזמן להסב על כיסא התספורת ובינתיים שטף את פניו שלו, מילא כוס במים ומלח ובחש בסיוע כף מרק. לוטננט־המשנה שיער כי מדובר בתכשיר גילוח הנהוג מקדמת דנא בפלך נחשל זה, אלא שלבסוף הגנרל עצמו גירגר את מי המלח שלוש פעמים ואז ירק מהדלת הפתוחה החוצה.
ברגעים הראשונים, הכול התנהל על מי מנוחות ולא ניתן היה להבחין בין תגלחת זו למאות תספורות שהתרחשו באותו בוקר במחנות הצבא הקיסרי. לוטננט־המשנה קידם בברכה את הסַפָּר ושאל לשלומו. הגנרל נד בראשו בדומייה נזירית, מתחזה לאדם הקמצן במילותיו, והציע ללוטננט־המשנה טבק הרחה זול. לוטננט־המשנה הוזהר שכדי לעקוף את האיסור על לקיחת תשלום על גילוח או תספורת, הסַפָּרים הצבאיים מתחכמים ומוכרים ללקוחותיהם מיני "אקסטרות" ועל כן סירב בנימוס. כדי להימנע מהשארת תשר, סירב גם להתכבד בסוכרייה שהוגשה ממש אל לועו, והאשים את הרגישות הידועה של שיניו. בתגובה, הגנרל בחן במראה את ניבי לוטננט־המשנה, שנראו ורודים וחסונים במיוחד. הגנרל העדיף לא לומר דבר בנידון, ונטל את הסוכרייה בעצמו, כשהוא לוקק ומוצץ אותה בשריקות קולניות שנבעו מנשיפה בחלל הדקיק שבין הסוכרייה לחך.
כשהוא מציב על השולחן בקבוקי מי בשמים ומסדר אותם במערך סימטרי, שאל הסַפָּר בנימוס לשם לוטננט־המשנה ולכינוי המוסד הצבאי־חינוכי שממנו הגיע.
בעונג ניכר, התגאה לוטננט־המשנה כי הגיח זה עתה משערי "בית הספר האקדמי הקיסרי לקצינים זוטרים". הגלב מילמל שאולי סוף־סוף מישהו ברג'ימנט יהיה משכיל דיו להעריך את הרעיונות האסטרטגיים שהוא מציע. משאמר כן, התעטף שוב בדומייה ידענית, התמקד במלאכת קרקוש הקצף, וללא אומר, פרש שוב את הבשמים, הפעם במבנה של גל שבראשו עמד בושם הנחשב למשובח יותר, זה עם תווית הארמדיל.
מתוך נימוס התעניין לוטננט־המשנה ברעיונות האסטרטגיים האמורים. לכך ייחל הגנרל, ובכל זאת התעסק עוד רגע קל בסידור גל הבשמים, אך בתום רגע קל כאילו נזכר פתאום בשאלה. "אם כן, ההשקפות שלי לגבי צבאנו? אין דורש לדברי החוכמה של שועלי קרב ותיקים, ידיד יקר. ואתה ודאי טרוד מאוד היום. קצינים צעירים אין להם שנייה אחת לשמוע מה ראוי לעשות. והנשים... הנשים..." ומבלי להמתין שישיב אם אכן יש ללקוח זמן, פרש הגנרל את תוכניתו למהלך אסטרטגי רחב, תוך שהוא מאשים את הנהגת הצבא בחוסר ניסיון ורומז לבוגדנות (אם כי הפעם לא השתמש במילה עצמה, בניגוד לשיחות עם קַצב המחנה או אשת השוער).
הדיון האסטרטגי המריץ גם את הסַפָּר שבגנרל. אם מלאכתו היתה עד כה מנומנמת, לפתע כאילו הכה בו ברק. בדיצה, הטיח משחת גילוח מהסנטר לעבר לחי לוטננט־המשנה. תוך כדי כך, הציע ליצור פרוזדור קרב מבוצר בעורף האויב באופן שהצבא האימפריאלי יוכל לאגף ואז להעלות באש את בירת הדוכסות ח**** ולהכריע את המרד.
הגנרל היה נלהב כל כך עד שלא הניח ללוטננט־המשנה להוציא מפיו דבר שאינו קריאת אישור. קריאות אלה נהגו בהמהום, שכן תנועת דיבור מובהקת יותר עשויה היתה להותיר חתך בפנים הרכות של הקצין הצעיר. בשלב מסוים העיר לוטננט־המשנה, אף שהתער עמד ממש על זגוגית פניו, כי הרעיון שְזרה הגנרל לחלל המספרה, לפיו שבע אוגדות פרשים יחצו בשחייה נהר גועש ויפלשו לדוכסות, הנו פחות מתקבל על
הדעת.
מחאה רפה זו היתה בגדר הישג אנטומי. אצבעות הגנרל מחצו את לחי לוטננט־המשנה ומעכוה לשיניו כדי שיוכל לגלח בצמוד לעור.
הגנרל לא קיבל את ההסתייגות בחיבה. הוא קטע לרגע את מלאכת התגלחת, פניו האדימו ואז המשיך בתנועת יד נעלבת. לוטננט־המשנה ביקש מהסַפָּר שיהיה עדין יותר. הוא ציין שעוד אינו נשוי ושעור הפנים שלו הוא אחד מנכסיו הגדולים. אף ניסה הלצות דוחות שהעריך כי יקנו את לבם של גלבים, וצחק בקול גס וניחר מדבריו עצמו כדי לשכך את איבת הגנרל.
כשראה שהגנרל לא התרצה, חזר בו לוטננט־המשנה כמעט לגמרי והדגיש שההצעה הכללית של הגנרל מרתקת, ניתן לומר, מלהיבה מהבחינה הרגשית. והסַפָּר התרצה והמשיך בתגלחת. הוא זלף מים חמים על מגבת דהויה, שעליה הודפס איור של שני סוסים, האחד שוכב על גבו והשני עומד עליו, כשפרסותיהם נושקות אלה לאלה, ונפנף בה. בתום כמה רגעי דממה, חזר על תיאור התמרון של הפרשים דרך הנהר, שיעניק את יתרון ההפתעה על המורדים בני המוות.
לוטננט־המשנה, הפעם בנימוס יתר ובטון אגבי, רמז כי מדובר במתקפה אמיצה, ובכל זאת ייתכן שצליחת הנהר תביא לטביעה של כמה פרשים. כמי שאך השלים את השכלתו הצבאית, היה גאה בדעותיו המנומקות ולא הסכים שכבודו יירמס, ועוד על ידי ספר.
הגנרל חש עלבון כאיש מקצוע שמפקפקים בכישוריו. הוא סח לבבואתו במראה בלא להוציא קול, אף שניכר היה שהוא מגדף את לוטננט־המשנה.
לוטננט־המשנה התאמץ לשמור על נועם הליכות, אבל לא התאפק ותהה, כביכול בסקרנות ובחיוך שופע טוּב שדבק בו זלזול, באיזו אקדמיה צבאית הוכשר כבוד הגנרל. שאלה זו נראתה לגנרל כעקיצה איומה, במיוחד כשהקצין הזוטר סימן באצבעותיו מירכאות לפני ואחרי שאמר גנרל.
בתגובה, הלה המשיך לגלח את לוטננט־המשנה בתנועות גריפה חפוזות, בעודו אומר, "כבוד גדול הוא לי לגלח דרדק שלמד בבית הספר הקיסרי לקצינים פחדנים. סליחה, פלצנים. סליחה, זוטרים, ממש כבוד גדול."
לוטננט־המשנה נרעש. כל שהיה ברשותו היתה הדיפלומה וההמלצות ממוריו בבית הספר לקצינים זוטרים ומכמה קרובי משפחה, שחישב לנכס יקר.
במקום להתנצל כדי להנמיך את גובה הלהבות, לוטננט־המשנה הפגוע הכריז שלמעשה כל התכנונים שהציע הגנרל לתנועת הכוחות, אלה שלגביהם הינהן קודם, הנם הזיות של חובבן. ואף קבע שמכיוון שלסַפָּר אין ידע טקטי, ראוי שיקדיש את מאמציו לשיפור המלאכה שעליה הופקד.
מכאן ואילך, אף שהסַפָּר לא הניח את התער, עבודת התגלחת שבְתה. לאורך מחצית השעה נערכו חילופי דברים מפורטים על סידורי כוחות צבאיים, שבמהלכם התגודד במספרה וברחבה הסמוכה תור לא קטן. לבסוף אמר לוטננט־המשנה שהצעותיו של הסַפָּר הן "התכנון הצבאי האווילי ביותר ששמעתי בחיי."
"לפחות איני בוגד בשעת קרב," השיב הגנרל.
"הא! זו כבר דיבה."
"בעצמך אמרת שהצעותי נועזות מדי."
"מדויק יותר לומר מטורפות ומבישות. אתה שואף להטביע ארמייה שלמה בנהר שוצף."
"בימי עלומי, היו יורים כדור בראשו של חייל שהעדיף לשמור על איברי הישיבה שלו ולא שָׂשׂ להקריב את חייו עבור
הקיסר."
"למי אמרת איברי ישיבה?"
במהרה, הוויכוח החריף להדיפות הדדיות. הגלב שבת והתעקש שלא לגלח את מחצית הזקן השמאלית של לוטננט־המשנה, כי "זה עונשו של בוגד ורב־שפן," והזמין בחגיגיות את הלקוח הבא, קַצב המחנה שהמתין בתור, בניגוד לכמה חיילים שהסתלקו בדומייה ראויה.
צוהל על כך שתורו הגיע, הקַצב קרס על כורסת הלקוח, תוך שהוא מסייע לנשל את לוטננט־המשנה מִכֵּסוֹ ולהטילו על הרצפה. הקצין הזוטר הפקיע חוט, שברגיל שימש להסרת שְׂער לחיים (כ"אקסטרה"), וניסה לחנוק איתו את הקַצב, אך הגנרל, יחד עם אותו קַצב שלא היה עולָל מבחינת גילו, הפגינו גמישות מופלאה ורגמו את גופו של לוטננט־המשנה אל מחוץ
למספרה.
לוטננט־המשנה התאמץ ככל יכולתו לגייס ברחבי המחנה תגבורת לפשיטת נגד. הוא פקד על בְּני החיל שנקרו בדרכו לסייע להשיב את המספרה לריבונות הקיסרות. אך הפרשים נהגו בו בבוז, אחד מהם אף פלט נאצה מאיימת כי בדיוק עמד לגבור על יריבו במשחק דמקה. לוטננט־המשנה נאלץ לשלוף את חרבו ולפשוט על המספרה לבדו. כחלוף עשר דקות הצליח לוטננט־המשנה ללכוד ולהביא את הגנרל למשפט בבית מפקד המחנה בטענה כי "השארת הכוח הלוחם כשהוא מגולח למחצה ולא כשיר מנוגדת לכל ערכי הצבא הקיסרי."
"מי ייתן ויילחמו בדבקות כזו גם בשדה הקרב," מילמל המפקד בהשתאות.
במחנה א**** נשזרו שלל חיכוכים עמומים שנבעו מחוסר עשייה בן שנים ארוכות, אך בדרך כלל התככים התנגשו במזימות אחרות, ועל כן נשתררה הרמוניה כלשהי. רוב הסכסוכים דעכו בחטף כשם שפרצו פתאום. לפיכך הזרמת דם חדש וטרי, כשל לוטננט־המשנה הנמרץ, היתה סכנה לאיזון שנוצר משנים ארוכות וברוכות של הסתיידות עורקים. לוטננט־המשנה העריך שנמרצותו תתרום לחיל, אבל הוא היה כסרטן זריז צבתות שהוטל לבריכה שבה מתקוטטים מזה שנים צלופחים גוססים.
מניסיונו למד מפקד המחנה שעיקר עבודתו הוא סיכול עדין של אלה שמתעקשים ליישם רפורמות אמיצות, ולשם כך נדרשו ממנו כוחות עצומים. כל עניין ועניין יכול היה להיפתר, זולת הרצון הטוב של מי שנחוש לשפר את המערכת. בתנופתם הרעננה של אלה ניתן להחריב את העולם כולו.
שחזור האירועים הטריים העלה עוד ועוד טענות מפי הניצים, עד שהמפקד הניף את ידו, והשניים דממו.
"מדוע לא הבאת את הקַצב לעדות?" שאל המפקד, שנזכר בערגה בנתח הכתף הצלוי שזה הניח על שולחנו אמש. "תמיד נעים לפגוש את מלאך הבשרים היקר שלנו."
"הוא נעלם," סיפר לוטננט־המשנה. "ככל הנראה, נעל את עצמו בתא ההקפאה."
"כבוד הגנרל... הסַפָּר, מה יש לך לומר להגנתך?" דיקלם מפקד המחנה, שנותר במיטתו. המפקד חשב שברוב המקרים די בעצם הצגת הנסיבות, שמץ מילות חנופה חסרות פשר ומיד אחר כך איום בעונש מעורר פלצות שיוטל על כל הצדדים כדי לשחרר את הקיטור ולהרגיע את הרוחות.
"ברצוני לשאול את התובע, מאימתי מורך־לב הוא משהו שמלמדים בבית ספר לקצינים נפחנים?" פתח הגנרל.
"ראה איך הוא מטיל קלון על שמו הרשמי של המוסד הקיסרי לקצינים זוטרים. זהו עלבון חמור מאין כמותו," אמר לוטננט־המשנה וסובב עוד את תנוך אוזנו של הגנרל. "כאחיין של כְּבוד תת־השר לענייני מסחר, הלה יזכה לקבל דו"ח חמור על התקרית ודרך טיפולה."
"אתה אחיינו של תת־השר לענייני מסחר?" תהה המפקד בחשש, תוך שתופף על הסדין באצבעות שמנמנות.
"מנישואים," אמר בגאווה לוטננט־המשנה תוך כדי שהוא מותח, מזוות, ממעך ומעקם את אוזן הסַפָּר.
(במאמר מוסגר יש לציין שמפקד המחנה חשב שאולי בכל זאת עדיף יהיה להביט במכתבי ההמלצות שלוטננט־המשנה הגיש בפעם הקודמת שנפגשו, אבל אז נזכר כי לאחר שלוטננט־המשנה נטש, הוא הניח ברגשי כבוד את המעטפה התפוחה במרכז הקמין, וזו התלקחה בפצפוץ נעים.)
"ראשית, הרפה מאוזן הגלב. אוזן זו — ככל שתיראה חסרת ייחוד — היא חלק מרכוש הצבא והקיסר," הורה המפקד ללוטננט־המשנה. זה נטש בחוסר חשק את האוזן. אבל, כאילו מתוך תחושת ייעוד, עבר ללוש את סחוס חוטמו העקלתוני והכביר של הגנרל.
"הנח לאף, בבקשה," דרש מפקד הרג'ימנט. "גם האף, על נחיריו, ריסיו והנוזלים שהוא אוצר, הנו רכוש הקיסר ואין לפגום בו. כמו כן, ותר גם על משיכה בכל חלק בולט אחר בגופו של איש הסרק"ק. איני מעוניין למנות את כל איבריו של ידידנו. אם כך, אנא עִמדו לשמיעת הכרעת הדין."
שני הניצים נזדקפו, כשפניהם מורכנות בענווה. לוטננט־המשנה החליק את מדיו והגנרל הידק את אותות הקרב שלו. שניהם היו משוכנעים שצדקתם תצא לאור. חיוך דק החל להבקיע בין שפתותיהם.
"בית הדין הצבאי של הרג'ימנט הרביעי של צבא הוד מעלתו במושב של שופט אחד ובנוכחות התובע מר דה־****, דרגה לוטננט־משנה, והתובע והנתבע מר ****** — נטול דרגה — מסופח של חיל הסרק"ק, המכונה הגנרל, בהתכנסו אור ליום **** במחנה א****, מצא לאחר שקלא וטריא, הפרה חמורה של הסדר הקיסרי. בית הדין מוצא את שני הצדדים אשמים בהפרת הסדר הקיסרי, סעיף 19, ובניסיון המרדה בדרגה נמוכה, סעיף 41 קו נטוי ד'. אך לאור היעדר הוכחות דוחה את סעיף 4 ו־5 ו־49 קו נטוי ב' בדבר בגידה חמורה בשעת קרב. אם כך, ותוך התחשבות בעליבות הכללית של המורשעים ובנאמנותם עד כה לכתר, בית הדין גוזר על התובע והנתבע שהנו בה בעת תובע להתנצל זה בפני זה."
שני הצדדים החווירו.
"האם תצפה שארכין ראש בפני אדם שמפיץ מורא בצבא הקיסרי?" רטן הגנרל.
"זו הלצה! תת־השר ישמע על כך," כעס לוטננט־המשנה. "בושה!"
"בושה פחותה מלסיים בהצטיינות בית ספר לקצינים רטננים," השיב הגנרל הפגוע.
לוטננט־המשנה הכעוס ניסה ללפות שוב את אוזן הגנרל, אלא שספג כרית שהיתה סמוכה לידיו הזריזות של יריבו.
"אינכם מואילים לקבל את ההכרעה," אמר מפקד הרג'ימנט בנימה של תרעומת. "אם כך, ארשום דין וחשבון בגין ביזיון בית הדין. תעזבו יחדיו, חבולים באזיקים רגל אל רגל, ותסופחו ליחידת החפרים החמישית, כדי לכרות שוחות בחזית. שם הגנרל יוכל לנדב מעצותיו המצוינות, ובוגר בית הספר לקצינים זוטרים יתרום מניסיונו המרשים, לשם מילוי שקי חול." המפקד נטל נייר מכתבים עם סמל הקיסרות ממגירה בתחתית מיטתו, שבקצה שלה איחסן גם את קוצץ הציפורניים שלו, וביקש, "טוב ויפה, אנא חִזרו על שמותיכם המלאים."
"לפנים משורת הדין, אביע את צערי בפני הנאשם למען הסדר הקיסרי," נחפז לוטננט־המשנה לומר.
"זו גאווה גדולה לשרת את ארצי בשוחות החזית," הפתיע הסַפָּר. "אשמח לקבל את הדין."
"התנצלות שניכם התקבלה במלואה על ידי בית הדין," חש לסכם מפקד המחנה. "אני דורש משני הצדדים לְפַנות את מִפקדת הרג'ימנט."
היריבים יצאו בהצדעה, שמפקד המחנה לא השגיח בה: הוא סב במיטתו ופנה כמחאה כלפי הכותל על מנת לשחזר את תנומתו שעורפה הותז. המפקד אף ניסה לעיין בעיתון הנשים היחיד שהקפיד לצאת לאור, חרף קיצוב הנייר במלחמה. בדרך כלל קריאת העיתון, במיוחד קריאת המאמר על כאבים שלפני המחזור הנשי — כותרת שהפיחה עבורו כאלמן גם תקווה ארוטית — סייעה לו לשקוע בתנומה, אבל הפעם מיאנו קורי השינה להיטוות על עפעפיו של מפקד מחנה הפרשים ולבסוף נעמד בחדרו ושטף את פניו.
"אגדת כפר" / בוסקו. מספרדית: ד"ר מאיר כהן. 231 עמודים. הוצאת אחוזת בית.