הרשת מלאה בקמפיינים למימון המונים של חטופים ששוחררו מהשבי בעזה. אפשר לתרום לגלי וזיוי ברמן, לבר קופרשטיין, לרום ברסלבסקי, לגיא גלבוע דלאל ועוד גיבורים שזקוקים לעזרה בתחילת המסע שלהם לעבר השיקום. מצד שני, עם כל הכבוד לפדויי השבי שסבלו שנתיים במנהרות, נראה שאת הכסף שלי אני הולך לתרום דווקא לאישה אמיצה שהלכה להופעה של עדי אשכנזי ולא נהנתה מהבדיחות.
מקרה אמיתי שפורסם אמש בערוץ 14, תחת הכותרת הדרמטית: "אישה טוענת שהותקפה בבוז לאחר שהעירה לעדי אשכנזי במהלך הופעה". הותקפה! בבוז! הותקפה בבוז! בידיעה עצמה משום מה לא כתוב האם אותה אישה הובהלה לבית החולים או כמה חמורה הייתה הפגיעה בעקבות אותה התקפה. נאחל לאישה בריאות ונחכה ללינק למימון ההמונים לשיקומה.
הכתבה, חתומה על ידי "דסק החדשות C14", מתחילה במילים "יואב אליאסי, פעיל ימין, שיתף אתמול (שבת) בחשבון האינסטגרם שלו חוויה משפילה שאישה עברה במהלך הופעתה של הסטנדאפיסטית, עדי אשכנזי". מכאן והלאה כל הכתבה מתבססת על אותו פוסט של "הצל" - אך משום מה בלי לציין את שמה של המתלוננת, שדווקא כתוב באותו פוסט. בכל זאת, המקצוענות מחייבת.
המתלוננת סיפרה שהלכה למופע של עדי אשכנזי, ולהפתעתה היא קיבלה "בדיחות רדודות" שכללו לעג לחבר הכנסת דודי אמסלם וירידות על המראה החיצוני של טלי גוטליב "לקול תשואות הקהל". כלומר, אשכנזי, קומיקאית מקצועית, סיפרה בדיחות, והקהל הגיב בתשואות - למעט שתי נשים בקהל שלא התחברו. אם הדיווח הזה נכון מדובר באחת מהופעות הסטנדאפ המוצלחות בהיסטוריה.
הקומיקאי המנוח גילברט גוטפריד סיפר פעם בריאיון שהוא תמיד יכול להרגיש אם יש מישהו באולם שלא צוחק. "אתה בטוח שכולם צוחקים, ואז אתה מזהה את האחד הזה, שיושב עם ידיים שלובות, ומביט בך במבט זועם". תשאלו כל סטנדאפיסט, והוא יספר לכם כמה שהוא מזדהה עם התחושה הזאת. לא משנה כמה רציונליות יש מאחורי הטענה שאי אפשר אף פעם להצחיק את כולם כי לכל אחד מאיתנו יש חוש הומור שונה - זה לא יעזור לביטחון העצמי של האמן על הבמה, בין אם קוראים לו לואי סי קיי, ג'רי סיינפלד או עדי אשכנזי.
אלא שהמקרה הזה שונה. שתי הנשים שלא אהבו את הבדיחות של אשכנזי לא הסתפקו בישיבה בידיים שלובות - אלא פנו אל הפרפורמרית על הבמה וביקשו ממנה "בנימוס" לאזן את המופע שלה. דמיינו את זה! להגיע לסטודיו של פיקאסו ולהגיד לו שאתם לא מתחברים לכל הקוביזם הזה ואתם רוצים שהוא יאזן את היצירה שלו עם קצת יצירות ריאליסטיות. מי מאיתנו לא הלך אי פעם להופעה של שלמה ארצי וביקש ממנו לעשות קצת יותר שירים של מושיק עפיה.
מה נסגר? באיזה עולם זה לגיטימי להפריע לסטנדאפיסטית באמצע הופעה ולדרוש ממנה לשנות את החומר שלה? בעקבות ההפרעה, אותה אישה שדרשה מעדי אשכנזי לשכתב את המופע שלה תוך כדי שהוא מתנהל "הותקפה בבוז". הדיווח האישי מכמיר לב ולכן נביא אותו כלשונו: "היא בחרה להעמיד אותנו מול קהל שהפך עוין, אלים, ומתודלק שנאה רק כי לא מחאנו כפיים במסלול שהיא ציפתה שנלך בו".
אני יכול להאמין שהקהל הפך עוין, אלים ומתודלק משנאה - בעיקר כי בתוך עמי אני חי והעם הזה מתודלק משנאה והופך לעוין ואלים די במהירות. זה נכון אגב לכל הצדדים של המפה הפוליטית. סבלנות וסובלנות זה לא הצד החזק שלנו, הישראלים. אלא שאשמח לתת תיאוריה שונה. הקהל לא הפך לעוין בגלל שהן לא מחאו כפיים או צחקו מהבדיחות, אלא בגלל שהן בחרו להפריע למופע סטנדאפ. לא יודע, תיאוריה כזאת, אנשים שמשלמים כסף כדי לצפות במופע לא מעוניינים שאנשים יפריעו למופע. קטע כזה.
האישה המשיכה לשטוח את טענותיה הכלליות נגד אמני ישראל ומכנה אותם חוצפנים. לפי ערוץ 14 האמנים "מנצלים את מעמדם הציבורי ומערבבים פוליטיקה עם תרבות". השורה התחתונה ברורה: אין מקום לפוליטיקה בתרבות ובאמנות. לא בסטנדאפ, לא במוזיקה, לא בתיאטרון ולא בפיסול. תסתמו את הפה ותעשו אמנות.
זו טענה מטומטמת באופן כללי, ואירונית במיוחד כשהיא מגיעה מאנשים כמו "הצל" שהקריירה המוזיקלית שלו היא משנית לחלוטין לפעילות הפוליטית שלו. אפשר לדרוש מאמנים לא להביע דעות לגבי דברים שהם לא מבינים בהם, אבל לא להתייחס למה שקורה במדינה שלהם? בחיים של כולנו? רק שלטון מושחת ודיקטטורי מעוניין באמנים מושתקים שכאלה.
הדרישה לא להביע דעות פוליטיות מגוחכת במיוחד כשזה נוגע לסטנדאפ. סטנדאפ הוא אחד הז'אנרים הכי פוליטיים שיש בתרבות האנושית. למעשה הסטנדאפ המודרני צמח מתוך מרדנות ופוליטיקה. כבר בשנות ה־50 לני ברוס נרדף משפטית על בדיחות שנחשבו חתרניות וביקורתיות כלפי הממסד. בסיקסטיז, עם המהפכות החברתיות ותרבות הנגד, הסטנדאפ הפך לכלי נשק תרבותי: ריצ'רד פריור דיבר על גזע ופערי כוח, ג'ורג' קרלין הפך לאויב מושבע של צנזורה ושל שמרנות מוסרית, ודורות של קומיקאים אחריהם הבינו שהמיקרופון הוא המקום שבו מדברים על מה שמפרק את החברה - ולא על מה שמלטף אותה.
יש כמובן סטנדאפיסטים גדולים שנזהרים מלגעת בפוליטיקה על הבמה, ג'רי סיינפלד הוא דוגמה בולטת - אבל מעטים הקומיקאים שמצליחים לבנות מופע שלם רק על "התבוננות" ברמה של סיינפלד על הדברים הפשוטים בחיים (זאת הסיבה שהוא מיליארדר בעוד רוב הסטנדאפיסטים חיים על צורות שונות של "מנה חמה"). סטנדאפ זו אמנות שנוגעת בחיים, ואי אפשר להפריד בין הפוליטיקה לחיים. במדינה כמו ישראל זה רעיון מופרע במיוחד.
זה לגיטימי לא לאהוב את כל הבדיחות בהופעת סטנדאפ. זה הגיוני גם שיהיו מי שייפגעו. זה אפילו בסדר, גם אם לא הכי מנומס, לעזוב באמצע. אבל לדרוש מראש שסטנדאפ יהיה "נקי מפוליטיקה" זה לא להבין את הפורמט. סטנדאפ הוא לא מופע ג'אגלינג. הוא לא אקרובטיקה. הוא תצפית על המציאות דרך מיקרופון. והמציאות, למרבה הצער או השמחה, מלאה בפוליטיקה. לדרוש מסטנדאפיסט לא לדבר על פוליטיקה זה כמו לדרוש מעיתונאי לא לדבר על חדשות או מפילוסוף לא לדבר על רעיונות. זאת אמנות שבבסיסה היא תגובה לעולם.
זה מתחבר לטענות של ליאור נרקיס בריאיון מקיף ליפעת הללי במגזין mako בסופ"ש, בו הוא סיפר שהוא מתנגד לכך שאמנים יביעו את דעתם הפוליטית - לא לפני שהוא יפזר מחמאות לראש הממשלה בנימין נתניהו בצורה שלא הייתה מביישת נתין בצפון קוריאה. למען הסר ספק: אין שום בעיה עם הבעת דעה, מימין או משמאל, כן יש בעיה עם צביעות. אם אתה מתנגד להבעת דעה פוליטית, אל תביע - אבל אל תהלל פוליטיקאי ואז תדרוש מאחרים להימנע מזה.
עדי אשכנזי עצמה הגיבה לכתבה בצורה קצת עמומה, ובחרה לציין שהיא "מנסה להתייחס לכל מה שכואב ומקומם בחברה הישראלית", שזה באמת יפה וראוי להערכה אבל גם קצת פחדני. ממתי סטנדאפיסטית צריכה בכלל להגיב לכך שמישהו נפגע מבדיחה? אלא שזה גם מובן - אשכנזי מובילה קמפיין פרסומי לאחת החברות הגדולות במשק הישראלי, מופיעה בפריים טיים ובסופו של דבר צריכה להתפרנס גם ממופע סטנדאפ, שמראש מוותר על חצי מקהל היעד שלה, מכיוון שהוא משווק כמופע לנשים.
ומצד שני, אשכנזי היא כבר מזמן לא סטנדאפיסטית נישתית. המונולוג שלה בכנסת הפך לאחד הרגעים הכי עוצמתיים של המלחמה, כשנראה שהיא זועקת את זעקתו של רוב העם. עדי אשכנזי היא מותג, אחת הקומיקאיות הכי מצליחות בישראל, ועם הכח הזה - מותר, ואף רצוי, לא לפחד מכל פוסט בפייסבוק של איש קטן שמטיל צל גדול, או מכל זעקה מבית היוצר של ערוץ ההסתה הרשמי של ממשלת ישראל. אף אחד לא מצפה מעדי אשכנזי להפוך לביל היקס או דייב צ'אפל בשלב הזה של הקריירה. אבל כן אפשר לצפות שמי שעומדת על במה עשרות שנים לא תרגיש צורך להתנצל על הבחירות האמנותיות שלה. בסוף, סטנדאפ זה המקום האחרון שבו אמנים צריכים ללכת על ביצים. מי שמפריע למופע - הוא הבעיה. לא מי שמספרת את הבדיחות.