ביום ראשון בשעה ארבע אחר הצהריים הממשלה הודיעה שתקום ועדת חקירה. לא ועדת חקירה ממלכתית, חלילה. ועדה שהם בעצמם יקבעו, יבחרו, יסננו, ויוודאו מראש שהיא לא תדגדג להם שום עצב חשוף. הממשלה שבמשמרתה התרחש האסון הכי גדול מאז השואה היא זו שתבחר את מי שיחקור את האסון הזה. זאת לא בדיחה. זו פשוט מדינת ישראל 2025. נתניהו מספר את הסיפור הקבוע שלו: "רוב העם לא רוצה ועדת חקירה ממלכתית". שקר. כל הסקרים אומרים אחרת. אבל במציאות שהוא יצר, עובדות הן חלק מהעבר, לא מההווה. היום מספיק להגיד "אמרתי" כדי להפוך שקר לחצי אמת.
אני ישבתי על הספה בסלון הבית עם הטלפון ביד, רציתי לכתוב על זה משהו אבל האצבעות שלי פשוט נתקעו. ממש. כאילו הגוף שלי אמר: "תשמע, אחי, אין לנו יותר מילים. השתמשת בכולן בשנתיים האחרונות". הרגשתי שהחדר נהיה קצת קטן מדי, קצת שאין בו אוויר. ואז הסתכלתי על הדגל, זה שמונח כבר שלוש שנים בפינת הסלון, שמדי פעם יוצא להפגנה ורוב הזמן פשוט מחכה למישהו שיעשה איתו משהו. אז התלבשתי, כתבתי פוסט ברשתות החברתיות ש"אי אפשר יותר ככה", ו"עד כאן!", לקחתי אותו ויצאתי מהבית.
בדרך עצרתי בפיצוציה. קניתי מים וסיגריות, שני הדברים היחידים שיכולים להחזיק ישראלי בחיים בלי להפוך אותו לציני מדי. המוכרת שאלה: "על מה מפגינים היום?", אמרתי לה "על זה שהם אומרים ועדה אבל מתכוונים לאליבי". היא חייכה במבוכה. זה היה חיוך של אנשים שהבינו מזמן שהמדינה הזאת היא כמו חבר שאי אפשר לנתק איתו קשר, אבל כן אפשר להנמיך ציפיות. המונית הגיעה. נהג ערבי. הוא ראה את הדגל, הסתכל עליי, וחייך חיוך קטן של "ברוך הבא למועדון המאוכזבים". לא אמרנו כלום כל הנסיעה. לא היה צורך.
הגעתי לשער הקריה. סתם עמדתי שם, באמצע יום ראשון, עם דגל. בלי רשימת דרישות, בלי מגפון, בלי הפקה. אנשים עברו לידי, הביטו והמשיכו. חיילים יצאו מהשער עם טלפונים ביד, אוזניות, תיק על הגב. לרובם אפילו לא היה זמן להבין מה אני עושה שם. אף אחד לא עצר לשאול. וזה בסדר. לא באתי לעשות רושם על מישהו. באתי רק כדי לא לשבת בבית ולשכנע את עצמי שהמציאות הזאת "לא נוראית כמו שהיא נראית".
אחרי כמעט שעה התיישבתי על ספסל. רק אז ראיתי שהוא מכוסה במדבקות של נופלים. תמונות של גברים ונשים צעירים. כאלה שחייכו רגע לפני שהמדינה שלהם הפקירה אותם. הסתכלתי עליהם וחשבתי לעצמי: הם היו צריכים את ועדת החקירה הממלכתית הזאת הרבה יותר מכולנו. והם לא יקבלו אותה. כי הממשלה עסוקה בלשמור על עצמה.
אחרי זמן מה ניגש אליי מישהו. גבר בסביבות גיל השישים, מחזיק דגל. "למה אתה לבד?", הוא שאל ישר. בלי הקדמות. ישראלי. "ראיתי את הפוסט שלך בטוויטר" הוא אמר, "עזבתי את העבודה בפתח תקווה ובאתי". והוא פשוט התיישב לידי. כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם לשבת ליד אדם זר עם דגל באמצע תל אביב רק כי נמאס לך לשתוק לבד.
דיברנו. על המדינה. על הפחדים. על מה יקרה כששר האוצר יחליט שמושכים לנו פנסיות לכיסוי הגירעון. על מה יקרה אם פתאום יחליטו על חוקים שאף אחד לא יוכל לעצור. על זה שכבר אין מנגנוני בלימה. אין מערכת שמגנה על האזרחים מפני הממשלה. הכל פרוץ. ופתאום, סירנות. כחולים אדומים מהבהבים. שיירת ראש הממשלה עוברת ליד הקריה. אולי הוא הסתכל עלינו רגע מהחלון הכהה שלו. כנראה שלא. זה ראש ממשלה שלא רואה אותנו שנים. אנחנו לא קיימים בשבילו אלא כעול שמפריע לו לברוח מהדין.
אחרי עוד כמה דקות הוא קם. "הבנתי את הרמז"? הוא אמר. "אף אחד לא יבוא". הוא השאיר את הדגל שלו על הספסל. "מצאתי אותו בדרך. שיישאר כאן לאחרים". אמר "אחרים", כאילו הם בדרך, אבל שנינו ידענו שהרבה אנשים מוותרים הערב, לעצמם, למדינה, ופשוט התעייפו כבר מהפגנות.
נפרדנו בלחיצת יד.
בדרך הביתה עצרתי בבורקס על אבן גבירול. המוכר בחן אותי ואת הדגל ושאל: "יש הפגנה היום?"
חשבתי רגע. ואז אמרתי: "הייתה".