תראו באיזה עולם אנחנו חיים: בשבועות האחרונים יושבים מפיצים ומנהלי אולמות קולנוע ברחבי העולם, מבכים את הכישלון המוחלט של עשרות סרטים מכל הסוגים, ואומרים לעצמם "כואב, אבל לא נורא - כי תכף יגיע 'מרשעת: חלק 2' וימכור מספיק פופקורן בשביל כולם'. לכאורה, אנחנו פועלים בעידן של דמוקרטיה תרבותית גדולה מתמיד, עם היצע אינסופי ואפשרויות גישה בלתי מוגבלות, ובכל זאת בסופו של דבר כל העולם רואה אותו דבר, ובסרט אחד צופים יותר מאשר באלף סרטים אחרים.
'מרשעת: חלק 2" ("Wicked: For Good") עולה לאקרנים שנה אחרי החלק הראשון ומסיים את הסאגה, לפחות עד שימצאו דרך ליצור לה פרויקטים נלווים - וימצאו. הסרט לבטח יהיה שובר קופות עצום, ככל הנראה הגדול ביותר של השנה, ושום דבר לא ישנה את זה. בטח שהביקורת הזו לא תשנה דבר. כתבתי הרבה טקסטים מיותרים בחיי וזה המיותר מכולם. גם את הטוקבקים נגדי אני יכול לכתוב בשבילכם, ובכל מקרה מי צריך אותי כשיש משפיענים שמקבלים הזמנה כדי שיפארו ויהללו את הלהיט הזה. אם ראיתם פעם משפיען שקיבל הזמנה למשהו ופרסם ביקורת שלילית, בבקשה תצרפו לינק.
גם אם "מרשעת: חלק 2" ירוויח בוחטות בחודשים הקרובים, בעוד עשרים שנה הוא לא יככב במצעד הסרטים הגדולים אי פעם, וגם לא במצעד הסרטים המוזיקליים הגדולים אי פעם. אם בכלל, יזכרו אותו כאחד הסמלים לשפל שאליו הגיע הקולנוע בעידן הנוכחי, ואף אחד לא יתווכח על כך שהקולנוע כרגע בנקודת שפל.
הבדיחה על חשבון כולנו, כי סאגת "מרשעת" היא אחת התרמיות השיווקיות הגדולות של דורנו. ההחלטה לקחת את המיוזיקל הבימתי ולחלק אותו לשני פרקים קולנועיים מתגלה כלא יותר מתעלול כלכלי, חסר הצדקה אמנותית, כזה שנועד לגרום לנו להוציא פי שניים על פופקורן, חנייה וכל השאר, כולל כרטיס לסרט כמובן (ולמען הסר ספק - שילמתי על הכרטיס שלי בעצמי). בזמנו, לא חילקו את "חלף עם הרוח" לשניים, ואת "עשרת הדיברות", ארוך ככל שהיה, לא עצרו ב"כבד את אביך ואת אמך" ואז יצאו לפרסומות. כיום, אנחנו חיים בעידן של ציניות ותאוות בצע ללא גבולות.
במקום לעשות סרט אחד שיהיה טוב וחזק, עשו שניים. הראשון, "מרשעת 1" היה בעייתי ובכל זאת לא רע, עם שני נאמברים מוזיקליים אגדיים. למרבה הצער, המומנטום הולך לאיבוד ב"מרשעת 2", שמתגלה כנפילה. שיהיה ברור: את התסריט, שכתבה וויני הולצמן ("אלה הם חיי"), אפשר לקחת ולנתח בצורה שתניב מחשבות מרתקות ומאלפות, אבל החוויה הקולנועית עצמה פושרת.
אחת הבעיות ב"מרשעת 2" היא שהעלילה מסורבלת ולעתים לא קוהרנטית, בטח לכאלה שאינם מומחים למחזמר המקורי - ומה לעשות שחלקנו לא עשינו דוקטורט בנושא. ננסה לתמצת אותה, וסליחה מן המעריצים אם אחד הניסוחים לא לרוחם: קודם כל, מיותר לציין שכל הסאגה היא הקדמה לאירועים הידועים מ"הקוסם מארץ עוץ". בפעם הקודמת ערכנו היכרות עם שתי הדמויות הראשיות: גלינדה, בגילומה של אריאנה גרנדה, הידועה כמכשפה הטובה - וחברתה הטובה אלפבה, בגילומה של סינתיה אריבו. הקוסם, השליט המניפולטיבי והשקרן של ארץ עוץ בגילומו של ג'ף גולדבלום הכבוי, משכנע את ההמונים שהיא המכשפה הרעה ומנדה אותה, למרות שאין עצם רעה בגופה. הרע האמיתי הוא לא אחר מאשר הקוסם עצמו.
"מרשעת 2" מתאר כיצד גלינדה ואלפבה משמרות את החברות ביניהן על רקע הקרע והשיסוי שיצר הקוסם, ולמרות שהשתיים חולקות גם תשוקה לאותו נסיך - פיירו, בגילומו של ג'ונתן ביילי. הסרט נע בין סצינות ילדותיות, מבהילות, פוליטיות ורומנטיות, כולל אחת עם קונוטציה מינית שנראית לחלוטין לא קשורה, אבל שיהיה לבריאות.
ג'ון מ. צ'ו, שביים גם את הסרט הקודם וכנראה כבר לא יהיה וינסנט מינלי החדש, לא מצליח לטעמי למצוא את הטון הנכון. הוא גם לא מצליח לתרגם את התנופה הבימתית לאקסטזה קולנועית, ולא מצליח לפרוס את העלילה הדחוסה בצורה שוטפת. התוצאה צורמת ומסורבלת. לפעמים הדברים קורים מהר מדי ונדמים שרירותיים ולפעמים הם דווקא נמרחים. גרנדה ואריבו הן שתיים מהכוכבות הבולטות בימינו, אבל הלהיט הזה לא בהכרח מוציא מהן את המיטב. הוא מוסיף שני שירים חדשים שלא היו קיימים בגרסה הבימתית, ובואו נגיד שהם לא הולכים להפוך להמנונים. השימוש באפקטים מיוחדים מפתיע במיוחד. עם תקציב כל כך גדול אפשר היה לצפות שהם יהיו מרשימים, אבל כשמסתכלים על הדחליל ועל איש הפח, למשל, מגלים שהם ברמה של פח. מאכזב.
יש בסרט גם מעלות, אם כי הן בעיקר קוסמטיות - למשל עיצוב ההפקה או התלבושות. המסרים שלו ללא ספק חיוביים ומדברים בשבחי האחווה הנשית, החברות וקבלת האחר והאחרת, ונגד חרם, הדרה והסתה. באופן תיאורטי, ישראלים שצופים בו אמורים לצאת פחות גזענים כלפי פלסטינים, ולא-יהודים שצופים בו יחשבו פעמיים לפני שיהיו אנטישמים או שיסמנו את ישראל כשעיר לעזאזל של העולם כולו ויחרימו אותה. אבל מן הסתם השפעתו של הסרט תהיה דלה. אם שום דבר לא השתנה אחרי "מרשעת 1", למה שזה יקרה הפעם? לסלוח לחולשותיו מתוך אמונה שהוא סוכן שינוי פרוגרוסיבי זה מופרך ומגוחך.
יש בסרט גם מסרים פוליטיים לכאורה ספציפיים יותר. הקוסם מתגלה כעריץ נכלולי, המנהיג בארץ עוץ שלטון טרור שבו כולם שמחים בחלקם ומוציאים את כל תסכולם ושנאתם על יחידים שסומנו בידו, למשל אלפבה, או על קבוצות שהוא הדיר -למשל החיות, מהן שלל את הזכויות. למרות ש"מרשעת 2" צולם לפני ההתפתחויות האחרונות, יש בו סצינות שמקבילות בין השואה לבין היחס של טראמפ למהגרים.
רק מה? הביקורת של הסרט על טראמפ (או על ביבי, אם תרצו) די צפויה וראינו גרסאות שלה באינספור יצירות מן העת האחרונה. היא לא מגלה את האש אלא פשוט ממחזרת את הקלישאות הכי נדושות, גם אם מוצדקות. בעיה גדולה יותר היא שהכל כאן נותר ברמת הסבטקסט, כך שהתוצאה לא באמת תרגיז או תערער אף אחד. היו שכתבו שהסרט הזה יכעיס או ירגיז את טראמפ. אולי הוא יגיב על התגובות ל"מרשעת 2", אבל בדבר עצמו הוא לא יצפה מן הסתם, וגם אם היה צופה - למה שיהיה לו אכפת?
הכל ב"מרשעת 2" מעודן, מרומז ומתחת לפני השטח, וצר לי - אבל ב-2025, באקלים התרבותי והפוליטי הנוכחי, סבטקסט זה לא מספיק. ספק גדול אם אדם אחד ייצא מן האולם עם דעה שונה. האמירות הפוליטיות המעושות שלו נדמות בעיקר כמס שפתיים כדי לכסות על הקפיטליזם החזירי שלו - קפיטליזם שהוא כמובן הדת של המנהיג שהסרט לכאורה תוקף.
למרות כל המהומה סביבו, "מרשעת 2" לא יירשם בדפי הזהב של אמנות הקולנוע וגם לא יהיה ולו מכה קלה בכנף של אחד מן ה-F35 שטראמפ מוכר לסעודיה.