כמו בכל יום חמישי, רציתי לשבת ולכתוב את טור סיכום השבוע שלי. רציתי את הדבר הכי פשוט בעולם: קול פנימי שקט, דף לבן, כמה מילים שתמיד מתחילות מהבטן ומגיעות למסך עם כל הלכלוך של השבוע. רציתי גם את התגובות המוכרות של שישי בבוקר, קצת חום, הרבה קללות, איחולי מוות פה ושם. מה שנקרא: ישראל 2025, תפריט קבוע. כתבתי. ערכתי. נשמתי. כמעט שלחתי לעורכים. ואז: פינג. מייל, עם כותרת שנראית כמו כתובת על קיר בתחנה המרכזית. פתחתי. ומה שקיבלתי היה לא מייל אלא מודעת אבל למצב התודעה של ישראל 2025. תערובת של טוקבק, איומים, אהבת ביבי עם ארומה של מסדר בכת, וקצת תפילין בשביל ההרגשה הטובה.
וכך היה כתוב בו:
"אמיר שפרלינג, מי אתה חושב שאתה בכלל? מה זה הקטע הזה שלך לכתוב כל שבוע בתקשורת השמאלנית הזאת. כן, שמאלנית, מה אתה עושה פרצוף? שמלטפת פלסטינים בזמן שחיילים שלנו מזיעים בשטח? אתם לא עיתונאים, אתם חוג תקשורת של חמאס.
עשית בכלל צבא? כי אתה נשמע כמו אחד מהקפלן האלה שאם הם שומעים זיקוק אז חושבים שזה סוף הדמוקרטיה. אני? הייתי ג'ובניק, ברור. אבל לפחות אני אוהב את המדינה. לא צריך תפקיד קרבי בשביל להבין מי פה בוגד.
"ביבי הוא מלך. תזכור את המילה. מלך. ואתם? אתם לא ראויים אפילו להיות הליצנים של החצר שלו. ביבי כבר שנים מסביר לכם שאתם ערוצי התבהלה והתרעלה ואתם עוד מתפלאים שהוא לא מתראיין אצלכם? מה הוא צריך את זה? שתשאלו אותו את השאלות המעצבנות שלכם על הסיגרים, על השמפניות, על שבעה באוקטובר, על מיאמי? כאילו מיאמי זה פשע. כאילו לא מגיעה ליאיר קצת שמש.
איך אני אוהב במסיבות עיתונאים כשהוא מדלג עליכם. עונה לשאלות, אבל רק אצל ערוץ 14. איפה שמכבדים מנהיג. איפה שמכבדים דת. איפה שלא שואלים שאלות, אלא אומרים תודה. פתאום יצאתם מדעתכם עם הסרטון משדה תימן. אז מה? אז חיילים קצת נתנו לפלסטיני להרגיש מה זה צה"ל. מה הבעיה שלכם? למה להראות את זה בטלוויזיה? מה אתם? שירות לקוחות של חמאס? השבוע ראיתי את הגרפיטי שריססו מחוץ לערוץ 13, לא כתבתי אותו, אבל בכיף הייתי. כיף ענק. אמנות רחוב פטריוטית. ואתם יודעים מה? אפילו עמית סגל אמר שאתם צריכים לחשוב למה מישהו מרסס נגדכם. עמית סגל! זה כמו שאמא שלך אומרת לך "תראה מה עשית שאבא צעק". אז תראה מה עשיתם. ואני? יש לי כבר זמן מחשבות על מה צריך לעשות איתכם. ממש תכנית. לא צוחק. צריך להוריד איזה עיתונאי אחד, לא הרבה, לא להגזים. אחד. אחד טוב. ואז תלמדו לסגור את הפה שלכם שפתוח על ביבי והמדינה. שמעת מה עמיחי אליהו אמר? שאתם לא פרח מוגן. מאה אחוז. גם אני לא חושב שאתם. ושלגיא פלג כתובה על המצח. הבושה, לדיראון עולם!
היום שלך ושלכם יגיע. אני מבטיח".
זהו. הטקסט הזה שכב מולי על המסך כמו אבן. כמו משהו שמישהו השליך עליי לא כי הוא שונא אותי, אלא כי הוא בטוח שהוא שליח. שליחות של מדינה שהחליטה שהאויב הוא לא מי שמחזיק נשק. אלא מי שמחזיק מיקרופון.
התקשרתי למשטרה. שומעים אותי? כן. מקריא את האיום. "רוצה להגיש תלונה?", כן. ברקע הטלוויזיה דלוקה בתחנה. על ערוץ 14. מי אמור להגן על מי בדיוק?
ואז התעוררתי בבהלה. הלפטופ עם טור סיכום השבוע פתוח מולי. והיה את הרגע הזה ששאלתי את עצמי: זה היה רק חלום? או שפשוט קיבלתי הצצה מוקדמת למה שיקרה פה בעוד חודש? כי הכול במייל הזה אמיתי. הגרפיטי אמיתי. האווירה אמיתית. הרעל אמיתי. התחושה שהמציאות יושבת עם הזמנה פתוחה לרצח הבא, אמיתית מדי. החלק היחיד שאולי לא אמיתי זה העובדה שזה עדיין לא קרה. אבל זה יקרה. וזו השורה שאנשים מפחדים לומר בקול, אז אני אגיד אותה: בישראל 2025, רצח של עיתונאי הוא לא תסריט שחור, הוא עניין של תזמון.
הכדור כבר מוכן. האצבעות כבר רועדות. האויב כבר סומן. הממשלה כבר שטפה המוח. הציבור כבר מאמין שזה יכול לקרות. ומישהו, מישהו בדיוק כמו כותב המייל הזה, רק מחכה לרגע הנכון מבחינתו. ואז כולנו נקום לבוקר שנפתח בשורה הידועה מראש: הכתובת הייתה על הקיר. והקיר? הוא הקיר של ערוץ 13. ובזמן שאנחנו ישנים? מישהו ער. מישהו חושב. מישהו שוקל את זה. אנחנו עוד נתגעגע לימים שבהם האיומים הופיעו רק בחלום.