רוני קובן זיהה מצוין את נקודת התורפה של ערן זהבי. חבל שלא חפר בה יותר

כדורגל הוא משחק פשוט, אבל מי שלא היה אוהד כדורגל אמיתי, לעולם לא יוכל לעסוק בו ברצינות. כלומר - לא עיסוק ספורטיבי אלא גם עיסוק אינטלקטואלי. למה? כי לא מדובר בלדעת מהו נבדל או מהו מערך עם שלושה בלמים, אלא בהיכרות עם רגש שגורם לאדם להשליך את כל תקוותיו או תסכוליו על קבוצה, על חולצה, על דגל ועל סמל.

בלי ההכרות האינטימית הזאת, אי אפשר לפענח את הרצף הגנטי. תכף נגיע לרוני "לתקוע גול" קובן, אבל תחילה ניתלה באחד האילנות הגבוהים בתחום הדוקומנטרי בישראל, ירון לונדון, שלצד יצירות מופת מפוארות, יש לו גם כמה כישלונות. אחד מהם נקרא "השפיצ'ל הנעל" (שיבוש מכוון על "השפיץ של הנעל", ביטוי שטבע בשעתו שלמה שרף). ב-1999 יצא לונדון לחקור את הכדורגל הישראלי בשליחות "רשת" (אז אחת משלוש זכייניות) - והתרסק כחלוץ כושל על רגלו של בלם קשוח.

למה נכשל לונדון הסקרן והנבון? בגלל התסכול: מרגע שלא הצליח להבין מה מניע אנשים לדבוק בכדורגל כבאמונה דתית, הוא החל לזלזל במושא סדרת הסרטים שלו - והתוצאה הייתה בהתאם.

רוצים אילן עוד יותר גבוה? אותו תהליך בדיוק אירע לפרופ' ישעיהו לייבוביץ', מהאינטלקטואלים האדירים שקמו בישראל (גם מי שסלד מחלקים בהגותו או מסגנונו הבוטה, לא יחלוק על שיעור קומתו) שזלזל בכדורגל רק מפני שלא היה מסוגל להתחבר אליו רגשית.

האם גם רוני קובן, אולי המראיין הבולט בטלוויזיה הישראלית של היום, נפל בפח הזה? תכף ננסה לברר, אבל קודם כל איך אני יודע בכלל שקובן אינו יודע מה זה להיות אוהד כדורגל? פשוט מאוד: בגלל שהוא אומר "לתקוע גול". זו טרמינולוגיה של מישהו שדיבר בפעם האחרונה על כדורגל עם סבא שלו. אוהדי כדורגל ותיקים זוכרים איך פעם, לפני קרוב ל-25 שנה, רכש איש העסקים גד זאבי את בית"ר ירושלים והפקיד אותה בידי בתו מיכל.

בניסיון להתחבב על אוהדי הקבוצה, היא התראיינה ריאיון ארוך שבמהלכו היה נדמה כי עמדה במשימה. ואז הגיע הפריים הבלתי נמנע עם כדור על כר הדשא, כשהיא בועטת לתוך שער ריק וצוהלת "בית"ר קולעת!", ביטוי שהעיד שמבחינתה כדורגל או כדורסל, הכל "כדורספורט" כלשהו. זה היה הרגע הראשון לשארית כהונתה כמנכ"לית המועדון.

אז עם הביטוי הארכאי "לתקוע גול", התייצב קובן לשיחה עם האיש שנדמה היה שאנו יודעים עליו כבר הכל, ערן זהבי. אחרי הכל מדובר במי שעמד במרכזה של סדרת תעודה שהוקדשה לקריירה המפוארת שלו. כלומר, יש פה עוד תנאי פתיחה שמשחק לרעתו של קובן.

זאת ואף זאת: קובן מזדהה עם הסיפור המשפחתי של ערן זהבי - לשניהם אבות שהותירו אחריהם חובות (במקרה של קובן אביו נפטר, בעוד שזה של זהבי נטש) ואימהות שעבדו בפרך כדי שהחורבן הכלכלי שזרע האב לא ימיט רעב על משפחתן. כל מראיין, מחוקר בשב"כ ועד לכתב שטח בתכנית בידור, יודע שהזדהות-יתר עם האורח שלך עלולה להיות תקלה.

ובכל זאת יש בו משהו, כלומר - בריאיון של קובן עם זהבי. גם מפני שקובן ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה (שהיעדרה הכשיל בשעתו את לונדון), אבל בעיקר בגלל שהמרואיין שלו הוא איש מרתק.

זהבי פותח בקלישאות: "אנחנו אנשים פשוטים", אבל מיד מתברר איך דווקא השפה הפשוטה הזאת עם גילוי לב כמעט שלא מודע לעצמו (נדיר אצל מי שהוא בוגר של כל כך הרבה ראיונות), מספקת הצצה נדירה אל המנגנון הזה שמניע ווינרים מסוגו והופך אותם למה שהם.

זהבי מספר שהוא לא מסוגל לגעת פיזית בכדור, אפילו לא בכדור המשחק של ילדיו. הוא מכור שמנסה להיגמל ומפחד שאם רק יקפיץ פעמיים כדור על הרגל, יישבר ויבקש לחזור לשחק. זה לא שהוא מפחד מלחזור לשחק, הוא רק מפחד לעשות זאת כשהוא אחרי השיא. אם תרצו, זה העניין אצל זהבי: להיות תמיד בשיא.

קובן הנבון מזהה נכון את הנקודה הזאת ומתעכב עליה עוד ועוד, רק כדי לשמוע מזהבי דברים כהווייתם: ווינריות אינה תכונה קלה, היא הופכת את הווינר לאדם בודד - גם כשהוא מוקף אנשים. היא התשוקה לניצחון אבל גם המחויבות להיאבק למענו תמיד, כלומר ההתמדה. זו תכונה שמאפיינת כל ווינר, גם אם אתם שונאים אותו.

זה נכון לגבי ערן זהבי שכרגע כבש נגדכם שער ניצחון בדרבי ששבר לכם את הלב והרס לכם את השבוע, זה נכון גם בנוגע לבנימין נתניהו, גם אם נדמה לכם (בצדק או שלא, לא ניגע בזה עתה) שהוא הורס את המפעל הציוני. זה נכון גם לגבי מייקל ג'ורדן, דונלד טראמפ או כריסטיאנו רונאלדו. התשוקה לבדה אינה מספיקה, גם לא הרצון, אלא השילוב של שניהם עם ההתמדה שגורמת לך להצליח במקום שבו היריב כבר התעייף.

למרבה הצער במקום להעמיק עוד פנימה בנבכי הנפש של זהבי כדי לחשוף עוד את מערכת ההפעלה שלו, עובר קובן לאנקדוטות מחייו: ההתגרות המפורסמת באוהדי הפועל תל אביב, זריקת סרט הקפטן ואפילו השוד המזוין שעברה משפחתו בהולנד.

לא שכל זה אינו מעניין, אבל כאן נחלקים הצופים לשניים: אוהדי כדורגל שמעו את כל זה כבר אלף פעמים, ומי שאינו אוהד - לא יבין על מה מדובר.

זה נכון לגבי יתר התכנית, שקצת מתפזרת והולכת לאיבוד, כמו קבוצת כדורגל שסיפקה מחצית ראשונה טובה אבל נעלמה קצת בשנייה. ניכר שחלק ממטרות הבחירה בזהבי כמי שיככב בתכנית הפתיחה של "פגישה עם רוני קובן" נבעה לא רק מהעניין באיש, אלא גם מהרצון להרחיב את קהל הצופים שלה, אולי של הערוץ בכלל.

ובכן, ספק אם המשימה הזאת הושגה: מי שלא הכיר את התכנית וצפה בה אמש בגלל ערן זהבי, לא יראה יותר מדקה מהמשדר הבא שבו יארח קובן גיבור תרבות או נבחר ציבור. מי שכבר מכיר ואוהב את הפורמט, לא היה צריך את זהבי כדי לצפות בתכנית הראשונה לעונה חדשה. אולי בתחום הזה היה צריך קובן ללמוד מהאורח שלו את הסוד לווינריות: פשוט לעשות כל הזמן את מה שאתה יודע לעשות הכי טוב.

לכן יש בסוף מחצית השעה של קובן עם זהבי גם תחושה של החמצה: אפשר וצריך היה להוציא כאן יותר. יחד עם זאת, אם להידרש לטרמינולוגיה המוכרת לחובבי כדורגל: אם היו אומרים לי לפני המשחק שרוני קובן יחלץ תיקו מכובד מערן זהבי - הגדול בחלוצי ישראל בכל הזמנים, הייתי קונה את התוצאה.