ישראל נלחמת, כתיבה מרפאת: קראו קטעים מתוך האנתולוגיה "בקולי"

התבוננות במוכר מבעד לעיניים חדשות עשויה להישמע כאחת מאותן מנטרות ניו-אייג'יות בדרך אל האושר, אך זוהי גם הגדרתו של המעשה האמנותי.
במהלך הסדנה בקולי קראנו טקסטים של שירה ופרוזה ואימצנו גישות פואטיות שונות על מנת להרחיב את זווית הראייה שמבעדה אנו מתבוננים במציאות ובעצמנו. רצף הנושאים הנושאים הוא פרי של שיתוף פעולה ביני לבין המשתתפים, וככה, פעם בשבוע בשלישי אחר הצהריים יצרנו לנו מרחב נפשי ויצירתי שמתקיים בו דיאלוג אמיתי, עשיר ומגוון,
מרחב של פיוס.

ביום רביעי, 10.12, ב-19:30, נקיים במסגרת אירועי שבוע בריאות הנפש, ערב של קריאת טקסטים - אלה ששימשו לנו השראה ואלה שנכתבו במהלך הסדנה.

(מיכל זמיר)

רשימת הסמים שלקחתי:
חשיש נתן לי תחושה של קדושה. שהחיים יקרים.
קנביס נשאר אהבה בלתי חולפת והשתמשתי בו רוב חיי.
אופיום קירב אותי אל המוות. לא היה לי אכפת אם אמות.
אקסטזי פתח את לבי והייתי נפעם.
הרואין נתן לי מפגש עם הריקנות הגדולה.
דיטורה נתנה לי עוצמה ואיבוד שליטה. הרצפה נראתה רחוקה כמו מקומה שלישית.
פטריות נתנו לי מסע מעניין, כל פעם אחר. מומלץ לכל מי שמרגיש תקוע בחייו.
איווסקה נתנה לי שלמות, קשר לעולם הרוחות ואהבה גדולה.
קנביס נשאר אהבת נעוריי.

תמיד אני מושכת אש
ואני רוצה למשוך מים.
אני אוהבת מים אבל אני מושכת אש.
תמיד מדברת על פוליטיקה וכועסים עליי.
באוטובוס דיברתי על פוליטיקה
וכל האוטובוס רעש, געש, לעס, מאס
והנהג מאוד כעס,
"אל תיסעי איתי יותר,
בגללך כל האוטובוס כועס."
והיו באוטובוס חיילים עייפים,
והם אמרו: "בגללך לא הצלחנו לישון,
בבקשה אל תיסעי איתנו יותר."
ובסדנת כתיבה דיברתי על רצח רבין,
וכולם כעסו, רעשו, געשו, לעסו, מאסו,
והמורה ענתה לי,
וכעסו על המורה,
אז הרגשתי אשמה,
אמרתי: "אני התחלתי. מה אתם רוצים מהמורה?"
ולא נתנו לי לדבר ולהתנצל, והרגשתי אשמה.
תמיד אני מושכת אש
ואני אוהבת מים.

בס"ד

כשהילדים בגרו ועזבו, התפנה חדר בבית.
חדר קטן שהכיל הרבה.
בחדר הזה דאגה אימא לשים את כל הדברים
שישעה לתת, שיכולה הייתה לתת, כפיצוי עגום
על מה שלא נתנה, או, לחלופין, פיצוי כואב וזועק
על מה שנתנה.
אימא, חולנית, רתוקה רוב היום למיטתה,
מסרבת לצאת מהבית,
בחרה לסיים את חייה מנוכרת לחיים.
בזמנים שבהם עבדה,
הסתובבה נמרצת בכל מקום שבו נזקקו לעזרה.
אך כשהגיעה הביתה הביאה איתה את הכעס והמירמור והעצב שצברה
ושפכה הכול על שלושת ילדיה הקטנים שציפו לבואה.
במהלך השנים גוועה הציפייה.
עם התבגרותם המצולקת, התגבשה הבנה, שאולי עדיף שלא תגיע.
וכשנסתלקה לעולמה, הגיעו השלושה לפשפש בעיזבונה.
החדר הקטן נפתח, והילדים גילו את הנדוניה שהכינה להם.
אין לתאר את ערמות המצעים, חפיסות הסבון, הבשמים,
המגבות לפנים והמגבות למטבח, התכשיטים הזולים, חומרי הניקוי,
הסירים, המחבתות, מכשירי החשמל, הטוסטר, המגהץ, המערבל, המקציף,
הסמרטוטים ועוד ועוד ועוד...
אוי אימא!

היה גשם זלעפות, רוחות עזות, החשמל בבת ים נפסק והתחדש. ליל סערה. גגוני פח צווחו מעוצמת המבול הניתך. כלב לא העז לצאת לרחוב.
הבשורה הגיעה בשעת לילה מאוחרת. בנה היחיד, יפה התואר, גבה הקומה, של בעלת חנות הגלנטריה השכונתית נרצח. בחוף ימה של בת ים. ישב עם בחורה במכוניתו.
שמועות התחילו להתרוצץ.
לא הקשבתי, שמעתי רק את שריקת הרוח העזה, את הברד הניתך כאבנים משמיים.
העיר הייתה מוצפת. בקושי יכולתי לעכל את הבשורה.

"בקולי" / אנתולוגיה בהנחיית מיכל זמיר. עמותת כנפיים בזכות האמנות.

מופע של משתתפי הסדנה ייערך ב-10 בדצמבר ב-19:30 בסלון לאמנות כנפיים ביפו, בהנחיית מיכל זמיר ובקריינות של ירון לונדון. אמני הסדנה: רובין בן-יוסף, טליה בצלאל, בלהה גביש, עמרי זוהר, ענת טבוך, הופ ינטיס, ספיר לבס, אמירה שרוני-קיי. ליווי מוזיקלי: הכנופייה.