צלם, אח שלי, נראה לי שאני כבר מואר

שנה וחצי אחרי מועד שידורה המקורי, הסדרה הדוקומנטרית "אופטימיות קוסמית" חוזרת למסך לסיבוב נוסף, מה שאומר שזה הזמן הנכון לאמוד את נזקיה ומעלותיה של אחת הסדרות החשובות והמביכות של השנים האחרונות. הקונספט של הסדרה, כזכור (?), הוא שאחרי שנתיים באשראם של אושו (שזה המקדונלדס של הרוחניות, עם תעשיית מרצ'נדייז גדולה מזו של הפרינסס דיאנה) קם תמיר "רפיק" קמחי והחליט לחבר את התחביב החדש עם הישן, זה של לדבר מול מצלמות.

"תראה, זה טרנד חזק עכשיו בשינקין", בטח נאמר בפרזנטציה לתוכנית בערוץ 2, "כולם מתעניינים עכשיו באנרגיות וקריסטלים ושמנים ארומטיים. אפילו ג'ודי הגישה פיילוט. וקמחי ידאג להוציא מזה גם קצת צהוב, הוא הרי גדל בתקשורת, לא באיזה מקדש בפונה". "או.קיי", ענה מי שענה, "אבל תדאגו שיהיו גם כמה כוסיות, לא רק כאלה שלא מגלחות רגליים, מישהי עם קלאס, מישהי כמו אורלי ויינרמן או ג'וזי עמיר".

וכך נדחקו באוטובוס מרופד מזרונים חבורת ישראלים בהווה ולשעבר, ביניהם מספר טיילים ותיקים כמו "עופר הפיראט", וכן קטי קמחי, היא האחות, ועל פי הגדרת אחיה "צפונית". המצלמה עוקבת אחרי החבורה במסע בהודו, כשבין לבין מועלים נושאים ספיריטואלים לדיון, וגם פורצים החוצה המריבות והתככים שבין חברי מסדר השאנטי: הבנים מול הבנות, הרוחניים מול הצפונים, קטי מול רפיק, רפיק מול קטי (לפחות כולם הטרוסקסואלים).

וכך גולשת התוכנית בטבעיות מדוקו-רוח לפורנוגרפיה טהורה (שהגיעה לאחד משיאיה בסצינה שבה אחת המשתתפות בניסוי הרוחני של קמחי פורצת בבכי, והמצלמה עושה זום אין עצבני וארוך, ולא מרפה), כשעל הכל מפקד קמחי, שאולי השאיר הרבה דברים באשראם של אושו, אבל האגו שלו הוא בטח לא אחד מהם.

מה שהופך את הסדרה לחשובה למרות הכל (והכוונה היא לא לשיר מהפרסומת של נודלז תלמה), הוא התיעוד שלה בזמן אמת את הרוחניות הטרנדית של שנות התשעים; תיעוד שחושף את השבר הרוחני והאסתטי העמוק של המחפשים - במקרה זה קמחי עצמו. כבר בפרק הראשון, כשקמחי מקפיץ את המשתתפים על ריקשות (מין כרכרת-אופניים לתיירים, שמופעלת על ידי הודים) לסיור בעיר, הוא מתלבט על המוסריות שבדבר (ועל היותו במעמד גבוה מזה של ההודים) בקול רם, אבל בסופו של דבר מתעלם מההתלבטות ובוחר באופציית הריקשות ומשמר את נקודת המבט של התייר המערבי בעולם השלישי, ניאו-אימפרייליזם סטיילי.

אחותו קטי וגם נטע (דמות נוספת בחבורה, על תקן "הצפונית 2"), שבפרקים הראשונים מעירות הערות מזעזעות על הודו ובני המקום, נעטפות בפרקי הסיום בלונגים צבעוניים, טיקות וקעקועים מצואת חינה, אבל כמו במקרה של רפיק, העטיפה היא אולי שיווננדה, אבל נראה שהמהות נשארה גל"צ.