ברוס בארי היה איש עבודה. פועל במה. הוא היה טוען ופורק את הרכב המסחרי של ניל יאנג והלהקה. ניצוץ קטן תמיד הבהב בעיניו, אבל חייו היו תלויים על בלימה. בבדיקות סאונד לפני ההופעות הוא היה לוקח את הגיטרה של יאנג, ושר שיר בקול רועד ואמיתי. אף אחד לא ישמע אותו שר יותר. ב-4 ביוני 1973 הוא מת ממנת יתר של הרואין.
הלילה זה הלילה.
חצי שנה ושבועיים קודם לכן, ב-18 בנובמבר 1972, הגיע דני וויטן לביתו של ניל יאנג בסן פרנסיסקו כדי להשתתף בחזרות לקראת סיבוב הופעות חדש. זו הייתה תקופת השיא המסחרית בקריירה של יאנג, בדיוק אחרי שני אלבומי המופת Harvest ו-After The Goldrush. כשהוא הגיע לביתו של יאנג, הוא גילה שאין שום חזרה. ניל היה שם והודיע לו בעצב שהוא מפוטר. ההתמכרויות שלו היו קשות מדי, הוא לא יכול היה לסמוך עליו לקראת מה שאמור היה להיות סיבוב ההופעות החשוב בקריירה שלו. הוא נתן לו 50 דולר, וכרטיס טיסה חזרה ללוס אנג'לס. כמה שעות לאחר מכן, וויטן לקח שילוב של כדורי הרגעה ואלכוהול, ומת.
הלילה זה הלילה.
וויטן היה הגיטריסט של להקת "קרייזי הורס" שליוותה את יאנג החל מאלבום הסולו השני שלו, אך הוא פוטר מהלהקה בעקבות התמכרותו להרואין. יאנג כתב עליו את אחד מהשירים היפים ביותר שלו: The Needle and the Damage Done. יאנג מספר בשיר כיצד הוא "איבד את הלהקה שלו", אחרי שהוא ראה כיצד "המחט לוקחת עוד גבר". בהמשך השיר הוא מסביר בקול חנוק שהוא "שר את השיר כי הוא אוהב את האיש הזה, אני יודע שכמה מכם לא יבינו". ומסיים במילים המצמררות: "ראיתי את המחט ואת ההרס שמאחוריה - קצת מזה יש בכל אחד, אבל כל מכור הוא כמו שמש ששוקעת".
הלילה זה הלילה.
וויטן היה חי כשהשיר יצא. הוא שמע אותו. ידע שזה עליו. הוא ידע שהוא מכור. כמו רבים וטובים הוא השתמש בסמים כדי להתגבר על כאבים פיזיים ונפשיים. הוא סבל מדלקת פרקים קשה, והיה חייב להקהות את הכאבים כדי לנגן בגיטרה. אחרי שפוטר מהלהקה שלו, הוא ניסה להיגמל מהרואין. אבל לשווא, המוות חיכה לו מעבר לפינה. "אני לא רוצה להטיף לאף אחד", כתב ניל יאנג ב-1977, "אבל ראיתי איך סמים הורגים יותר מדי אנשים".
הלילה זה הלילה.
לפני מותו של וויטן, ניל יאנג היה מספר בהופעות כיצד הגיע מקנדה לארה"ב, וזכה לראות הרבה מוזיקאים גדולים רגע לפני שהם התפרסמו. איזו עבודה קשה זאת, לפעמים צריך להופיע 5 פעמים בלילה, בלי להרוויח כסף. זה לוקח מחיר מהאדם. יאנג סיפר לאנשים בקהל שיש מוזיקאים גדולים כאלה שהם לא יזכו לשמוע לעולם, בגלל הרואין.
הלילה זה הלילה.
בשנת 1975, שלוש שנים אחרי שהוקלט, הוציא ניל יאנג את האלבום Tonight's The Night. קינה עמוקה, מצמררת ואותנטית. מצבה מוזיקלית לזכרם של ברוס ודני - שני החברים שאיבד בתוך חצי שנה. יאנג הרגיש שמשהו חסר בו. הוא שם את האלבום בצד והמשיך לעבוד על מוזיקה חדשה. לבסוף, הוחלט להוציא את האלבום האפל, עם תוספת מפתיעה: השיר "Come On Baby Let's Go Downtown" עליו חתומים ויטן ויאנג יחד, בביצוע מהופעה ב-1970. דני שר את הבתים. ניל והלהקה מצטרפים בפזמון. זה בדיוק מה שהיה חסר באמצע כל העגמומיות של יאנג. שיר רוק מקפיץ, בקולו של החבר שמת.
הלילה זה הלילה.
ניל יאנג היה חלק ממהפכת התודעה של הסיקסטיז. את ההופעה הראשונה שלו עם קרוסבי, סטילס ונאש הוא ערך בפסטיבל וודסטוק. בהמשך הוא ינגן על גיטרה חשמלית בגרסה של הלהקה לשיר של ג'וני מיטשל על אותו פסטיבל. "אנחנו אבק כוכבים, אנחנו זהב, אנחנו פחמן בן מיליארד שנה - ועלינו למצוא חזרה את הדרך אל הגן", הוא שר שם. ומצד שני, הוא האמן הגדול ביותר של אותו דור שלא ביקש להציג את ההתמכרות לסמים בצורה רומנטית. במקום, הוא הציג את האמת כמו שהיא. הוא כתב את פסקול החושך של דור שניסה לברוח מהמציאות - ומצא אותה לא פעם בקרקעית הקבר. Tonight's the Night הוא לא אלבום על סמים. הוא אלבום על אובדן, אשמה, ועל הדרך שבה רוקנרול מצליח להחזיק חלק מהאנשים על הרגליים, בעוד חלק מהאנשים מאבדים את עצמם לתוכו.
הלילה זה הלילה.
בשנת 1977, בהערות לאלבום האוסף לרגל עשור של פעילות, כתב יאנג כי הלהיט "Heart Of Gold" שם אותו באמצע הכביש, אבל הנסיעה שם הפכה מהר למשעממת - אז הוא פנה לשוליים וירד לתעלה. "זו נסיעה יותר קשוחה וקופצנית - אבל פגשתי שם אנשים יותר מעניינים". זה אולי הציטוט הלא-מוזיקלי הכי מפורסם של ניל יאנג, שגם נתן את הכינוי לשלושת האלבומים שהוציא בין 1973 ל-1975. טרילוגיית הדיץ'. שלישיית התעלה, אם תרצו ממש לתרגם, אבל זה באמת מסוג המקרים בהם עברית מתקשה להעביר את התחושה המקורית. הטרילוגיה מורכבת מאלבום ההופעה Time Fades Away שיצא ב-1973, שמתעד סיבוב הופעות קשה וקודר. On The Beach המריר-ציני שמפרק את החלום ההיפי של הסיקסטיז יצא שנה אחריו. ב-1975 כאמור, יצא באיחור האלבום האפל ביותר שתיעד את השבר הנפשי בצורה כמעט גולמית.
הלילה זה הלילה.
השבוע יצאה הגרסה החדשה של האלבום, תחת השם "Neil Young, Tonight's the Night (50th Anniversary)" - עם סאונד משופר, עטיפה חדשה וצבעונית, שישה שירי בונוס וגרסה מוקדמת, וקלילה יותר, לאחד השירים במקום הגרסה בהוצאה המקורית. שלושה מהשירים "החדשים" יצאו בהוצאות קודמות מסדרת "הארכיונים" של יאנג, כמו השיר של ג'וני מיטשל שהגיעה לבקר באולפן - ועוד שלושה מציגים, באיכות מופלאה, קטעים שמעולם לא פורסמו רשמית.
הלילה זה הלילה. כן, באמת.
מהדורת ה-50 לוקחת את אחת מיצירות המופת הגדולות ביותר של ניל יאנג, ומנסה להציג אותו בדרך אחרת ממה שהתרגלנו. פתאום העטיפה אינה בשחור-לבן, אלא מרוחה בפסטלים זרחניים, כמעט ילדותיים, כמו ניסיון מודע להקליל את אחד האלבומים הכבדים ביותר בתולדות הרוק. זו בחירה מפתיעה, כמעט פרובוקטיבית: במקום להעמיק את האבל, היא מציעה שהמוזיקה הזו יכולה לשאת עוד גוון, עוד נשימה, עוד זווית שלא ראינו.
גם רצועות הבונוס ממשיכות את אותו קו. הגרסה המוקדמת ("המקורית", לפי האלבום) של Walk On, השיר שפתח לבסוף את On The Beach, נותנת זווית אחרת לגמרי ממה שמקובל היה לחשוב. אם בדרך כלל מתייחסים לשיר כתשובה של ניל יאנג למבקרי מוזיקה, כעת כחלק מההקלטות של Tonight's the Night מבינים שמדובר בעוד התמודדות עם האבל על המוות של דני וברוס. "חלק מתמסטלים, חלק הופכים למוזרים, במוקדם או במאוחר - הכל הופך לאמיתי", הוא שר שם בשורה האלמותית, שמקבלת צבע אחר לגמרי בגרסה החדשה.
מאידך, הבחירה להחליף את "Lookout Joe" בגרסה מוקדמת נשמעת כמעט כמו ניסיון של ניל יאנג להקליל את ההאזנה, רגע לפני שנקרוס שוב אל תוך האפלה. הג'אמים הארוכים, וההקלטות שהיו נעולות בארכיון חמישים שנה, חושפים שהיה שם הרבה יותר מאבל: הייתה שם חבורה של מוזיקאים שחיפשו דרך לשרוד את הלילה. יש בהם חוש הומור, יש בהם לופיות שיכורה, יש בהם חום, כאילו רוחו של האולפן נפתחה לרגע והסכימה להראות עוד צד, פחות מקובע ויותר חי.
התחושה היא קצת כמו של שבעה יהודית. זה קורה לפעמים כשאיש טוב מת, וחבריו מתאספים ומדברים אל תוך הלילה, והבכי והצחוק מתערבבים יחד. הזכרונות הקשים הופכים לנוסטלגיים. המהדורה החדשה לא מוחקת את הכאב, אבל היא משנה את נקודת המבט עליו. זה כמו לקחת את בקבוק הוויסקי הכי איכותי שיש ולהוסיף לו קוביית קרח: לכאורה אתה "מקלקל" את העדינות המקורית, אבל בפועל אתה פותח טעמים חדשים - כאלה שלא היו מתגלים בלי אותה מכה חדשה של קור.
Tonight's the Night נשאר אלבום מושלם של שבר, אבל כעת הוא גם אלבום של מרחב. של עושר. של מוזיקה שממשיכה להדהד חמישים שנה אחרי, לא רק בגלל הצלקת - אלא בגלל כל מה שהתאחה מסביב לה. ניל יאנג בוחר לחזור לשנים הקשות בחייו, ובפרספקטיבה של חוואי בן 80, הוא מסתכל על הכל בצורה אחרת. הלילה זה הלילה, והוא מושלם מתמיד. מסטול, מוזר - ואמיתי מאי פעם.