ארבעה אנשים לא צעירים - שלושה מהם נמצאים כבר בעשור השני לחייהם ואחת כבר כמעט שנושקת לו, ממלאים אולמות ברחבי הארץ, כולל המאתגרים שבהם כמו היכל התרבות וקיסריה. זו לכשעצמה תופעה שראויה לכתבה, בעולם שסוגד לנעורים, כזה שבו אפילו נועה קירל כבר נחשבת ל"ותיקה".
רק שכתבתה של יונית לוי (בעצם, באורך של כ-50 דקות ברוטו, קרוב ל-40 נטו, זו כבר לא "כתבה" אלא סרט דוקומנטרי קצר, בסגנון "60 דקות") לא עסקה רק בתופעה אלא גם במה שהיא מסמלת. היא עוסקת לכאורה בארבעה מוזיקאים, שניים מהם מרתקים ממש: יהודית רביץ שפרשה מהופעות לפני שמונה שנים ויוני רכטר שהיה לרוב מאחורי הפסנתר, קצת גם במובן של מאחורי הקלעים, אבל בעצם היא עוסקת בנו.
יונית לוי מודעת לכך ואחרי קצת דאחקות "גידי גוביות" של מי מראיין את מי, פלוס גילוי נאות על כך שהיא בעצם גם על תקן מעריצה, היא עוברת לניסיון להאיר דרך תופעת "הכבש ה-16" גם קצת אותנו, הקהל. עוד משפט על לוי: כשמזיזים אותה מכיסא המגישה, מתגלה בה איזו ביישנות ילדותית. לפחות בעיני זה חינני.
העניין הוא כזה. מעבר לזה שמעניין לשמוע את רביץ אחרי שנים ארוכות של שתיקה ומעבר לכך שמרתק לראות את יוני רכטר פתאום שש אלי מיקרופון ומדבר - וכמובן: מעבר להתרגשות כאשר שומעים את השירים שהיו ועודם חלק בלתי נפרד מפס הקול של ילדות ישראלית, מגלים שאת רוב התובנות שמעלה הריאיון הזה, יכולנו לנסח לבד, אפילו במילותיו של רכטר עצמו: "אנחנו סוג של נחמה לאנשים שנזכרו מה הייתה פעם המדינה הזאת".
במילים אחרות: "הילדה הכי יפה בגן" הפך, בעיני צופה המופע, לרקוויאם למדינה שבעיני רוחם הייתה פעם הכי יפה בעולם.
שרים בטקס זיכרון
ואכן זאת המהות של הכבש ה-16 בגרסתו המחודשת אולי יותר מכל דבר אחר: שירה בציבור בהלוויה של המדינה. כלומר, המדינה אולי לא תחדל מלהתקיים, תודה לאל, אבל היא כבר לא תהיה תמימה כמו הילד המהורהר שדרך עיניו כתב יהונתן גפן את המילים שמלוות אותנו כבר כמעט 50 שנה.
הריאיון של לוי עם הארבעה נוגע כמעט בהכל: מהסיבות להדממה הארוכה של רביץ, דרך המחאה הפוליטית שגידי גוב שותף מלא לה (חתם על "עצומת האומנים" המפורסמת), בעוד לרביץ ורכטר יש קצת סייגים, עבור בחסרונו של יהונתן גפן שבלט בהיעדרו - וכך הלאה - עד לקהל שממלא את האולמות והופך את סיבוב ההופעות הזה להצלחה אדירה, בניגוד אגב למופע המקורי שרק אחרי מותו מחוסר ביקוש הייתה לו עדנה.
רק בדבר אחד הוא לא נוגע: במי שלא נמצא בקהל. במי שלא גדל על שירי הכבש ה-16, בישראל שהייתה שקופה עד כדי כך בשנות ה-70 עד שהדלק שלה גם אחרי שנות שלטון ארוכות הוא המחאה, שלא לומר הנקמה.
זה בסדר גמור שלא זה מה שעומד במרכז הריאיון, אבל מאחר שלוי מקיפה נושאים כה רבים במשך דקות כה ארוכות, מתבקשת הייתה שאלה שהייתה מאזכרת את העובדה שעם כל הכבוד ל"קיסריות" של הכבש ה-16, אייל גולן שנזרק מכל המדרגות של ישראל ההגמונית ממלא את בלומפילד ופארק הירקון במשך כמה ערבים רצופים בכל סיבוב הופעות נתון.
רוצה לומר, שהאמירה החזקה ביותר על הכבש ה-16 היא לא מי שבא לספוד לילדותו באמצעות המופע, אלא מי שלא בא - מי שאנחנו עכשיו.
ליל מנוחה
למרות כמה דקות מרגשות, לא "נמסתי" אל הריאיון הזה כמו המראיינת, בעיקר עת בוצע לסיום "יהיה טוב", בגרסה המלאה והלא מצונזרת, כולל המשפט ההוא: "רק תצאו מהשטחים".
לא צריך להיות מנאמני הממשלה הנוכחית (אני אישית רחוק מכך, לשון המעטה) ואפילו לא למחות כנגד משפט שנכתב אי אז בימי התום שלנו, כדי לזכור שאת זוועות 7 באוקטובר, שעומדות כל העת ברקע ההחלטה להעלות את המופע - ולפיכך גם ברקע הריאיון - חוללו מי שעבורם כל מדינת ישראל היא "שטחים" וכולנו מתנחלים-כובשים: ניר עוז כאלון מורה ובארי ככפר עציון.
רוצה לומר על הכבש ה-16, יוצריו וזמריו, חלק מתבנית נוף ילדותי, שהם מרתקים, נבונים, נכונים, רהוטים - וכל כך, אבל כל כך טועים. ליל מנוחה וחלום.