באחד הפרקים הקלאסיים של סדרת האנימציה האוסטרלית "בלואי", Stickbird, המשפחה מוצאת על החוף מקל קטן שמזכיר לבינגו, האחת הקטנה, ראש של ציפור. בעזרת קצת חול ודמיון, היא בונה יחד עם אביה "ציפור מקל" מרהיבה, כזו שאיש לא היה מנחש שמקורה בענף סתמי שנשטף אל החוף. בנדיט, האבא של בלואי ובינגו, נושא באותו רגע נאום קטן ומפתיע על יצירה מחדש: "כשמביאים משהו יפהפה לעולם, הוא כבר לא שייך לך בעצם". הוא מדבר על מקל, כן - אבל גם על אמנות. את הפרק כולו מלווה ברקע עיבוד מודרני של "ישו, שמחתי לעד", הכוראל החותם של הקנטטה המפורסמת "לב ופה ומעשה חיים" של יוהאן סבסטיאן באך. אי אפשר לפספס שזה באך, כמו שאי אפשר שלא לשים לב שזו גרסה חדשה. באך על החוף, אם תרצו. גם כאן, היופי אינו רק במקור - אלא באופן שבו מעניקים לו חיים נוספים.
המחשבה הפשוטה הזאת ליוותה אותי באופן בלתי צפוי בהיכל לאמנויות הבמה בהרצליה, כשעל הבמה ניצבה תזמורת המהפכה והציגה את הקונצרט "באך - גרסת המהפכה": ערב של יצירות חדשות שנולדו מתוך באך, אך אינן שייכות לו עוד. הערב נפתח דווקא בביצוע נאמן למקור ל"Jesus bleibet meine Freude", אותה מנגינה קסומה שמלווה את אותו פרק בבלואי שמבוצעת בשלמות על ידי תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. את תפקיד המקהלה ביצע אנסמבל זמרי מורן - בניצוחו של תם קרני - כאשר מילות השיר הנוצרי זכו לגרסה עברית מחולנת ואוניברסלית.
מכאן הערב קיבל את הטוויסט ה"מהפכני" שלו, ולקח את באך אל המקומות הרחוקים ביותר מהמקור. לא בדיוק "השראה" ולא בדיוק "עיבוד" - יותר כמו שימוש בקווי מתאר מוזיקליים, נקודות אחיזה שנשלפות מתוך באך ומשמשות בסיס ליצירה חדשה לחלוטין. ואולי בעצם זה גם וגם. הקונצרט היה בנוי מחמישה פרקים, שכל אחד מהם יצירה מקורית שנכתבה על ידי יוצר או יוצרת ישראליים, תוך שימוש בכלים שבאך מעולם לא הכיר. המטרה, כפי שהבהיר המנהל המוזיקלי רועי אופנהיים, הייתה לא "לנגן את באך" אלא "לשחק עם באך" - וואלה, באנגלית זה באמת נשמע הרבה יותר טוב.
זו לא הפעם הראשונה שמשחקים עם באך בעברית. שלמה גרוניך פתח את הקריירה המוזיקלית שלו עם "אל נא תלך", תרגום שלו לשיר של המשורר ההודי רבינדרנת טאגור, על בסיס הפרלוד מספר 1 בדו מז'ור של באך. אותה יצירה שהיוותה את ההשראה לתפילה הנוצרית "אווה מריה" שכתב המלחין שארל גונו. גרוניך, אגב, הצטרף ללהקת ג'טרו טאל הבריטית בהופעתה בירושלים לביצוע להיטם הגדול Bouree - שגם הוא מבוסס כמובן על קטע של באך. הביצוע הארוך כולל אלתורים רבים, כולל לשיר "יש לי סימפטיה" וגם להמנון הלאומי התקווה. רוצה לומר, באך זו קרקע מאוד נוחה למשחק. בריאיון בשנת 2020 נשאל גרוניך איזה שיר הוא היה רוצה שיושמע בהלוויה שלו והוא בחר בשיר הזה. "זה השיר הראשון שהלחנתי", הוא הסביר, "איתו הייתי סוגר מעגל. כי מבאך באתי, ואל באך אשוב".
אז בואו נשוב לבאך, ולקונצרט הנהדר והקצר שהיה אתמול בהרצליה. הפרק הראשון הציג את יצירתו של יונתן קרן: "קונצ'רטו לכינור ולופר". קרן פתח בציטוט ישיר מהפרטיטה מס' 3 במי מז'ור של באך, אך במהרה הפך את החומר המקורי לקרש קפיצה. באמצעות הלופר (ובלי נעליים) הוא יצר שכבות של אלתור - מבריקות אך גם צורמות - שהלכו והתרחבו. כניסת התזמורת הרגישה כמעט כמו עימות מוזיקלי: הכינור מכפיל את עצמו ומעבה את באך דרך טכנולוגיה, והתזמורת מגיבה אליו בתנועה הפוכה, המושכת את המוזיקה מערבה, לכיוון סווינג וג'אז של ניו אורלינס.
את הקטע השני הלחין זהר שרון עצמו עבור הסולנית לילי־אן בצלאל. גם כאן הפתיחה נשמעה מוכרת, כשהיא התחילה לנגן קטע מתוך הפרטיטה לחליל סולו בלה מינור של באך - רמז קצר שמסמן את המקור. אבל בתוך שניות הפרטיטה התפוגגה, כשהחליל הקלאסי הוחלף בבנסורי ההודי, כלי במבוק שמביא איתו שפה מוזיקלית אחרת לחלוטין: נשימה ארוכה יותר, צליל חם ועמוק, ותנועה שנעה בין מדיטטיביות לרוחניות. בצלאל הפנומנלית שילבה בין דיוק של מבצעת קלאסית לאלתור חופשי שמקורו במסורות מוזיקליות רחוקות מבאך. הדרך שבה עברה בין העולמות - מהקפדה גרמנית לסחרור מזרחי - הייתה אלגנטית, קלילה, ובעיקר טבעית כל כך.
הקטע השלישי היה גם הטוב ביותר לטעמו של כותב שורות אלה. הקטע נכתב על ידי המלחין אבנר קלמר יחד עם סלעית להב, שניגנה על אקורדיון. גם כאן נקודת המוצא הייתה ברורה: גרסה שנולדה מתוך הפרק השני של הקונצ'רטו לצ'מבלו בפה מינור של באך - אחת היצירות הליריות והמזוהות ביותר שלו. אבל ככל שהיצירה התקדמה, היא התרחקה מהמלודיה המקורית והתחילה לבעבע לכיוונים אחרים לגמרי: גרוב אפריקאי, דרום־אמריקאי, ואנרגיה של מעגלי ריקוד ולא של כנסייה לותרנית.
בתוכנייה נכתב שהמקצב הוא בסגנון הפוהו הברזילאי - ואני משתדל שלא להיכנס לוויכוחים עם תוכניות - אבל מה שאני שמעתי שם היה הרבה יותר מסגנון אחד. היה שם סאן רה, היה שם מיילס דייויס, היה שם קצת קניה וסט, והיה שם, מעל הכול, המון מתי כספי. אולי גם קצת יוני רכטר, אבל בעיקר ממש המון מתי כספי. בקטע הכי טוב שיכול להיות. זה היה כמו לפגוש את באך באמצע ארץ טרופית יפה. משגע איך שהם מסתדרים ביחד.
הפרק הרביעי הציג יצירה למקהלה שכתב גיא פרטי לטקסט מאת שחר שמאי. ה"משחק" כאן היה שקוף למדי: יצירה שנשמעת כאילו נשלפה מתוך אחת המיסות או הקנטטות של באך - אותו סגנון מקהלתי מפואר, פוליפוני, כנסייתי - אבל עם תוכן חילוני למהדרין. ממש אודה לנאור נרקיס.
מודה שבאיזשהו שלב הלכתי לאיבוד בתוך האלגוריה המסתורית על החסידה, אולי כי איבדתי עניין. השירה הייתה מצוינת, הנגינה מדויקת, ואי אפשר לקחת מהפרק הזה את הדנ"א הבאכי שלו - אולי הכי באכי מכל הערב. אבל מתוך כל הקונצרט זה היה הקטע שהרגיש לי הכי פחות "כיף", אולי כי היה נאמן מדי לשפה המקורית ופחות שובב ביחס אליה.
הקטע האחרון איחד את כל הסולנים לביצוע של קונצ'רטו גרוסו מאת יונתן קרן. אפשר היה לנסות לזהות פה ושם השראה של באך - אבל בשלב הזה כבר היה ברור שזה לא משנה בכלל. מה שעמד מול העיניים היה רגע של חגיגה, לא של פילולוגיה.
תסתכלו על נגנית הוויולה שלא מצליחה שלא לרקוד בכיסא; הביטו על נגן כלי ההקשה בגינת המשחקים שלו (מעולם לא ראיתי מישהו מתלהב ככה מנגינה על משולש!); ראו את יעל על הצ'לו, את שירה באבוב, את מור על הקלרינט - כולם עושים חיים משוגעים. ויותר מהכל: הסתכלו על סלעית להב באקורדיון - מחייכת חיוך רחב שלא יורד לה מהפנים. מי שמכיר אותה מהופעות שבהן היא מנגנת בחליל בהקשרים יותר מיינסטרימיים, קיבל כאן הזדמנות נדירה לראות אותה פשוט נהנית, באמת ובתמים, מהרגע עצמו.
זה היה רגע מחויך. פינאלה מוזיקלית כמו שפינאלה צריכה להיות: משוחררת, חוצפנית, מלאת שמחת־ניגון. אפילו הנודניקים בקהל, אלה שבאו עם ציפיות לקונצרט "קלאסי" של באך, מצאו את עצמם מזיזים את הגוף כאילו הם בהופעה של שאקירה. למען הסר ספק, גם הפינאלה הרגישה לפרקים כמו מחווה למתי כספי. יכול להיות שבתקופה הזאת, כל נגינה מורכבת מזכירה את מתי כספי. אופנהיים דיבר על היצירה של באך כ"כתבי קודש", אז רק הגיוני שנחשוב בערב כזה על כתבי הקודש שלנו.