במהלך ההופעה אמש תהיתי שוב ושוב: איפה היית עד היום? איך את לא כוכבת?

רבקה זהר היא נס. נס אנושי, נס אמנותי, נס מוזיקלי, נס רפואי. עוד לא חנוכה וכבר הם הגיעו, הניסים שמרכיבים את האישה המופלאה בת ה-77, שהופיעה אמש על הבמה בתיאטרון בית ליסין בתל אביב ושרה כל כך יפה, כה זך, כה טהור, עד שהיה נדמה שמרוב יופיים של הביצועים ויפי קולה, הזמן עומד מלכת, או חוזר לאחור, וקלאסיקות-על של הזמר העברי, שהיא חתומה עליהן, כמו "מה אברך", "זמר שלוש התשובות" ו"על כפיו יביא", יפות כמו במקורן, יפות-עד, כיערות-עד, שאף סופה ואש לא יכולות להם.

רבקה זהר קמה מהקבר כבר כמה פעמים בחייה, ואמש, נדמה, הייתה זו אחת הקימות המרשימות. עם אלבום חדש ומופע חדש, "רסיסים של אור", אחרי שלוש שנים של מאבק במחלות ואשפוזים, שהגיעו עד כדי סכנת חיים. אחרי עשור, מאמצע שנות השבעים עד אמצע השמונים, של התמכרות להרואין, עליה היא מדברת עם הקהל בפתיחות. אחרי שאיבדה את בעלה והמורה הרוחני שלה, שלמה קאלו ז"ל, שגאל אותה מהסם אל הרוחניות. אחרי שנכנעה לכובד המשקל של ההצלחה, לכובד משקלם של השירים, לכובדן של התהילה והמדינה, שהכריעו בעבר את גבה השחוח.

כשהיא עולה לבמה בגופה הצנום, לבושה כולה בלבן, עם שיער לבן, פנים רזות וחיוורות, עיניים שקועות, היא נראית כמו פרומו לעולם הבא. אבל העיניים שלה בורקות וכשהיא מתחילה לשיר את "את תלכי בשדה" ("האמנם") ומגיעה לדרכים שסמרו מאימה ומדם, אתה מרגיש את הנשמה שלה מכוונת את המילים של לאה גולדברג ל-7 באוקטובר, לילדות והאמהות מעוטף עזה שרצו והסתתרו בשדות הבוערים, לקורבנות וניצולי הנובה בכבישי המוות וביערות, ולשנתיים של מלחמה שהגיעו אחרי כן. הבחירה ב"האמנם" חכמה. כשאלתרמן טען שבתקופת מלחמה אסור לכתוב שירים שאינם מגויסים, גולדברג ענתה לו שמותר, מותר לאהוב. ואי אפשר שלא לאהוב את רבקה זהר ואת הרוח הגדולה שלה כשהיא שרה את המילים האלה.

רבקה זהר הוכיחה אמש שהיא זמרת כל-ישראלית לא פחות מבנות דורה אילנית, חוה אלברשטיין וירדנה ארזי. שהיא לא פחות על-זמנית. שהיא הייתה ונותרה מבצעת נפלאה, שכמעט ולא איבדה מיכולותיה למרות הגיל. שהיא יכולה להעניק לקהל המתענג שעתיים של המיטב שלה.

מלהקת חיל הים ("שוב לא נלך", "מה אברך"), דרך התקליטים הישנים ("רבי עקיבא", "אוריאנה"), שירי ארץ ישראל ("נגן לי ירדן"), שירי אלתרמן ("גדליה רבע איש", "זמר שלוש התשובות") ושירי ילדים ("גלי"). דרך הקאמבק המפורסם בפסטיבל הילדים עם "הדרך אל הכפר" והאלבומים "עבריה" ו"רבקה זהר" ("חלקת אלוהים", "הלאה", "על כפיו יביא"), עבור בשירים מקסימים שיצרה עם קאלו ("כלת מלך"), ביצועים לנכסים של אחרים ("האמנם", "אנא בכוח"); ועד לאלבום הדואטים החדש, ממנו אירחה אתמול את אברהם טל ("שמש מזהב") ושי צברי ("עוד מעט"). היא שרה גם עם המנהל האמנותי, היוצר, השותף המוזיקלי והפסנתרן אודי תורג'מן. ותוך כדי המופע, פעם אחר פעם, עולה השאלה - איפה היית עד היום? איך את עוד לא סוגרת קופה בהיכל התרבות כמו כל היתר?

כי רבקה זהר היא אדם צנוע. ובגילה כמעט נטול אגו. היא כנראה מאמינה שמה שיבוא, יבוא. ומה שצריך להגיע, יגיע. בזמנו. אגו הוא כלי עבודה לאמן, אבל כמי שקרסה בגיל צעיר תחת המעמסה והידרדרה לעשור שחור, היא ויתרה עליו מזמן. היא לא רודפת אחרי הקהל. הוא כבר ימצא אותה ויגיע אליה.

וזה יקרה. כי המופע החדש שלה הוא בגדר חובה עבור חובבי הזמר העברי לדורותיהם. מופע שאתה יוצא ממנו מוקסם ומלא בהשראה. ובמהלכו אתה נהנה מרגעים של אושר, כשעוד שיר עברי שהוא מעל ומעבר לזמן יוצא מפיה, ואתה שומע מסביבך את הקהל שר בשקט את המילים ויודע שהגעת הביתה.

זה קהל חכם ומשכיל, שמזהה את "שוב לא נלך" ("ראי, רחל, ראי") מהשורה הראשונה של הטקסט. קהל שמשחרר אנחת התפעלות כשזהר מספרת שנתן אלתרמן אמר לה בחזרות ל"צץ וצצה": "כתבתי שיר במיוחד בשבילך" ואז נתן לה את "זמר שלוש התשובות". קהל שמוחא כפיים לקובי אשרת האגדי שנמצא באולם, רגע לפני שבהדרן זהר שרה את "גלי" (ומתבלבלת במילים).

יש זמרים-מבצעים שמחזיקים בתיאוריה שזוהר ארגוב וקורט קוביין המנוחים היו זמרים כה משובחים בגלל השפעת הסם. שההרואין שהתמוסס בדמם זיקק אצלם משהו בשירה, באופן ההבעה, בדרך הפקת הצליל, שאף מורה לא יוכל ללמד. משהו שהפך את הקולות שלהם לממכרים, למרות שמדובר בשני עולמות מוזיקליים כה רחוקים.

רבקה זהר היא ניצולת עשור שנים של שימוש בהרואין. הקול שלה היה צלול וטהור לפניו, והוא ממכר אחריו. יחד עם השירים הוא גורם לקהל להישבות בקסמיה. ויש לה את אודי תורג'מן, הבוס שבלעדיו כל זה לא היה קורה, שהתחבר אליה לפני חמש שנים ומאז לא עזב אותה, ומוביל ומנווט אותה לאורך המופע וכמובן גם בדרך אליו.

רבקה זהר היא זמרת נשמה. אולי המייסדת של הז'אנר בזמר העברי. נשמה לא במובן האמריקני של סול-מיוזיק, אלא במובן של זמרת שהשירה שלה כה מרגשת, ובמקרה של זהר גם כה צלולה, שדרכה אתה רואה את הנשמה שלה חיה, אוהבת, רוגשת, צועקת. קו דמיוני מחבר את המורשת שלה עם זמרות נשמה שבאו אחריה, כמו מרגלית צנעני, לאה שבת, קרולינה, עד למירי מסיקה וקרן פלס. רבקה זהר, בת גילה של המדינה, היא גם חלק מהנשמה שלה. לכו לראות אותה. מי יודע עוד כמה זמן הנס יחזיק מעמד.